חיכינו ללוחמי "עוקץ" שיסרקו את הבית ממטענים לפני הכניסה שלנו. עמדתי שם, תחת עץ בחצר בית בלבנון, עטוף אבק וזיעה באמצע משימה לפשיטה והשמדת תשתיות טרור בעומק השטח. תפסתי את המבט של הלוחם שעמד לידי ושאלתי אותו: "תגיד, אתה מאמין מה קורה איתנו עכשיו?".
הוא הביט בי, ואני המשכתי: "אם הייתי אומר לך לפני שלוש שנים שאנחנו נהיה כ-13 קילומטרים בעומק לבנון, נצעד להיכן שבא לנו, נעבור בין בתים ושדות כמעט ללא מורא, נחזור לישון ולפתוח איתור מבצעי בכפר מושמד שכמוהו יש עשרות רבות לכל אורך הגבול, ובציר המוביל חזרה דגלי ישראל יתנופפו בצידי הדרכים, כשהעיר צור ברקע, מה היית אומר?
לקח לו כמה שניות ארוכות לשנות פרספקטיבה, לראות את גודל המאורע ההיסטורי שמבעד למסך העשן, עד שקיבלנו את הפקודה הבאה לנוע לתוך הבית ולהכין אותו להשמדה.
כשמביטים מתוך השטח אל התמונה הגדולה, בסוף שנת תשפ"ו צריך לומר בפה מלא: מעולם מצבה של מדינת ישראל לא היה טוב יותר. המציאות שנוצרה בשטח בשנה החולפת היא לא פחות ממהפכה אסטרטגית.
בצפון - כוחות צה"ל פועלים כיום בשליטה מוחלטת בעומק לבנון לאורך כל קו הגבול. חיזבאללה, אותו ארגון טרור שרבץ לנו על הגדרות ואיים על יישובי הצפון ללא מורא, הושמד באופן שיטתי, אלפי מחבליו חוסלו, והשאר הורחקו עשרות קילומטרים פנימה.
בגזרה המזרחית - מוצבים ישראליים נטועים עמוק בשטח סוריה, וכתר החרמון, נקודה שולטת וקריטית, הפך לאזור ישראלי בנוי, מבוצר ומוגן.
בדרום - ישראל אוחזת בלמעלה מ-60% משטח רצועת עזה, כאשר לוחמינו הגיבורים עומדים לכל אורך הקו הצהוב לוחמינו ומחסלים בצורה שיטתית כל מי שלקח חלק בטבח שבעה באוקטובר וכל מי שנותר מארגון חמאס.
וכמובן, אי אפשר לשכוח את ראש התמנון האיראני - מבצעים כבירים והיסטוריים בלבה של טהרן, עשרות בכירי ממשל וצמרת צבא איראניים מחוסלים, בהם המנהיג עלי ח'מינאי. בשת"פ הדוק עם ארצות הברית, השמידו כוחותינו תשתיות, מפקדות, חיסלו מחבלים רבים והנחיתו מכה אנושה על מתקני הגרעין האיראניים.
המהפך האסטרטגי אינו מסתכם רק בנושא הביטחוני גרידא. גם בהתיישבות והבנייה, מעולם לא הייתה התיישבות יהודית כה רחבה, עמוקה ומשמעותית ביהודה ושומרון. עשרות יישובים חדשים ומעל מאה חוות קמו בכל רחבי השטח, ואף חזרנו אל יישובי צפון השומרון שמהם גורשו אחינו בימי ההתנתקות.
בצפון, בתים חדשים נבנים ועשרות משפחות צעירות מצטרפות ליישובי הגדר, כאשר גני הילדים במטולה ובזרעית שוב שוקקים חיים וילדים משחקים. בדרום, בעוטף ובחבל התקומה, מאות זוגות ומשפחות חדשות משתקעים, הבנייה בעיצומה ורשימות ההמתנה רק הולכות ומתארכות.
הכלכלה הישראלית גילתה חוסן ש"הפתיע" את כל התחזיות. למרות שנות מלחמה קשות ומורכבות, האבטלה בשפל היסטורי, הבורסה מטפסת, מניות ההייטק בנסיקה, ההשקעות הזרות זורמות ושוברות שיאים והשקל מתחזק. ארץ ישראל נותנת את פירותיה בעין יפה.
אבל האמת היא שהנס הגדול ביותר מתרחש ברוח. למרות ניסיונות השווא לשכנע אותנו יום-יום כמה אנחנו מפולגים, האמת בשטח שונה ב-180 מעלות: החברה הישראלית נמצאת ברגעי האחדות מהגדולים בתולדותיה. מאות אלפי מילואימניקים ובני משפחותיהם עוצרים את כל שגרת חייהם ומתגייסים לשמירה על הבית. אלפי מתנדבים עוטפים את המשפחות השכולות, צוותי הרפואה פועלים ברגישות ובחמלה אינסופית לשיקום הפצועים, עשרות אלפי בני נוער מתנדבים בקהילה, ובתי עסק תורמים ציוד ואוכל בהיקפים חסרי תקדים. כל זה קורה מימין ומשמאל, דתיים, חילונים וחרדים - זה עם ישראל שמופיע באהבת חינם.
איני בא לטשטש את המחירים ששילמנו על כך. איני עוצם עיניים מול הקשיים, הכאב והמשברים הכבדים שספגנו השנה. שילמנו במטבע היקר ביותר - בטובי בנינו ובנותינו. דמעותיהן של אמהות, אלמנות וילדים קורעות לב. ידענו רגעי הסתרה וצער עמוק, וגם השנה נתפלל "תכלה שנה וקללותיה".
אך לצד הכאב, בסיומה של שנת תשפ"ו, חובה עלינו להתבונן בעין טובה על עמנו ועל הקב"ה, ולומר תודה מכל הלב על כל הטוב והניסים שגמל עימנו. והיה המון טוב השנה.
רגע אחרי סיום המשימה בעומק לבנון, בעודנו לבושי מדים מלאי אבק וזיעה ואוחזים בנשק, עמדנו ונשאנו תפילה יחד: תודה על כל הטוב והחסד, אבא שבשמיים.
אנחנו זקוקים לעוד הרבה לישועות ונחמות, מתפללים שתחל שנה וברכותיה.
הכותב הוא מנכ"ל מפלגת הציונות הדתית מתוך המילואים בלבנון