כשאתה מסיים שירות מילואים, מטבע הדברים, לוקח לך זמן לנחות בחזרה לקרקע האזרחות. אנחנו מסתגלים לשינויים הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים, ולוקח זמן להסתגל בחזרה למה שכבר הספקנו קצת לשכוח.
לבישת המדים היא כניסה למרחב רוחני־חברתי שלם שעכשיו צריך בהדרגה לפשוט אותו ולהכניס לארון המילואים. עד לפעם הבאה. וכל מה שנכתב כאן נכון כמובן גם לגבי המשפחה שבבית. מעברים לוקחים זמן. הסתגלות. ואני מנסה, ככל האפשר, לקחת אותו לאט, את הזמן.
אולי דווקא בגלל החוויה האישית הזאת, ערב ראש השנה, הסיפור האישי של עומר שם טוב, בספר החדש "מפגש עם עצמי בגיהנום", תפס אותי בעוצמה רבה עוד יותר. להבדיל כמובן בין חושך לאור. אז אומנם כבר הבאתי בטור הקודם כמה דברים מסיפורו של עומר, אבל נדמה לי שיש בדברים שהוא מתאר מפתח רב עוצמה לכניסה לשנה החדשה מתוך פרספקטיבה רחבה ומתוך ראיית החיים שלנו באור חדש.
את הפרק שנקרא "חושך", מתחיל עומר בהשוואה מעניינת: "לנזירים הטיבטיים הייתה מסורת עתיקה של ריטריט חושך. התבודדות רוחנית עמוקה, שבה משתתפים רק הבכירים ביותר. הם חיים בחדר חשוך, בלי אור בכלל. המטרה היא להתנתק מהעולם החיצוני ולהתמקד במדיטציה והתבוננות פנימית עמוקה, הרחק מהסחות דעת חושיות. זה תרגול אינטנסיבי מאוד.
"הם עושים את זה במשך ארבעים ותשעה יום, שמקבילים ל'בארדו', הזמן שבין המוות לתחילת הגלגול הבא. הזמן שבו הנשמה עוזבת גוף אחד ועוברת לגוף אחר. ביהדות יש ארבעים ותשעה ימים בין פסח לשבועות. ימי העומר, הימים שלי. הימים בין חג החירות לחג הרוחניות, ימים שמסמלים היטהרות והתנקות לקראת קבלת התורה...
"כבר שנים שהנזירים הטיבטיים מסתפקים בתרגולים רוחניים אחרים. הטכניקה התבטלה, כי המתרגלים פשוט לא עמדו בזה. יותר מדי זמן לאדם, אפילו אדם רוחני, להיות לבד בחושך. הם השתגעו. אני עשיתי ארבעים ותשעה יום פלוס אחד".
אור בתוך החושך
ההשוואה של עומר בין הריטריט הטיבטי לבין תקופת העומר שבין פסח לעצרת, דורשת דיוק חשוב. הנזירים הטיבטיים מבקשים בסופו של תהליך להשתחרר מן העולם הזה. לברוח מהחושך הזה של העולם, כפי שהם רואים אותו, לעולם אחר. לעומת זאת, המסע אל החירות שבין פסח לעצרת הוא מסע החניכה העברי לחיים אלוהיים בתוך העולם הזה. חיים עם מבט אחר ועם שאיפות אחרות. זוהי תמצית ההבדל שבין שתי השקפות העולם.
עומר ממשיך ומתאר את הגיהנום שאליו הגיע: "הם סוגרים את הסורגים, ואחרי הסורגים את דלת ההדף. טריקת הדלת יוצרת צליל של אטימות, של ואקום. נשמע כאילו פקקו אותי בבקבוק. ברגע אחד הקולות שלהם (של המחבלים) משתתקים...
"אני יושב בחושך. אין לי שום דרך להבין כמה זמן עובר. אף פעם לא ידעתי שתחושת הזמן קשורה למרחב. כמו שחוש הטעם קשור לריח...
"ככל שהזמן עובר אני מאבד ביטחון בעצמי ובגוף שלי בתוך המרחב הזה. אני אומר לעצמי, אולי אני מת. אף פעם לא הייתי מת. אולי ככה זה מרגיש, אין־סוף שבו החושך נועץ בך מבט חודר..."
באחד הראיונות שלו לתקשורת, לרגל צאת הספר, תיאר עומר את החוויה בתחילת השבי: "בשבוע הראשון פשוט השתגעתי. ואז הגיע רגע שבו אמרתי לקב"ה: 'אבא, הנה אני. אני בידיים שלך. תעשה מה שאתה רוצה'. מהרגע הזה הרגשתי חום, אור בתוך החושך, כאילו מישהו פשוט עוטף אותי. זו תחושה שאני מנסה לחזור אליה עד היום. אמא הייתה קוראת פרקי תהילים בבית, ואני באותו זמן הייתי קורא את אותם פרקים במנהרה. הרגשתי את התפילות שלה..."
מה לחפש בקולות השופר?
הסיפור של עומר מתקשר אצלי לראש השנה דרך מדרש חז"ל ידוע שמספר שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. בשונה ממדרשים אחרים שקשה יותר למצוא להם בסיס בפשט, במקרה הזה, הדבר רמוז כמעט במפורש בספר תהילים (פרק פא):
"תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע: הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה".
משורר התהלים מתאר ברוח הקודש את הקשר בין ראש השנה - "תקעו בחודש שופר", לבין יציאתו של יוסף, העבד הכלוא על לא עוול בכפו, בחושך, מבית האסורים, למשול על ארץ מצרים - "בצאתו על ארץ מצרים". וכך מובא בלשון הגמרא: "בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, מנלן? דכתיב (תהלים פא) תקעו בחדש שופר" (ראש השנה דף יא עמוד א).
הקשר העמוק בין ראש השנה לבין היציאה מחושך לאור ומשעבוד לגאולה, נלמד גם ממצוות היום - תקיעת השופר. לגבי ראש השנה נאמר: "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א), ואיננו יודעים מהי התרועה הזו. הדבר נלמד רק מתוך ההשוואה ליובל, שם נאמר: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה" (ויקרא כה, ט). הדבר מלמד אותנו שכדי להבין את משמעות קול השופר עלינו לחפש אותה בשנת היובל (להרחבה עי' ראש השנה לג, ב).
וכך כתב הרב עוזי קלכהיים בסוף ספרו "אדרת אמונה", בדרשה שנאמרה על ידו בתפילת ראש השנה תשל"ד בקהילתו "אבן שמואל": "הקולות הללו של הדרור מושמעים ביום הכיפורים של יובל, ללמדנו שאין אדם נעשה חופשי ובן חורין אלא לאחר הצום, לאחר שכפה את יצרו, והכניע את תאוותיו לעבודתו, אז הוא זוכה להגיע ליישור דרך בעבודת ה'. מה שיש לנו לחפש בקולות השופר - לא את המוסיקה והקצב אלא את השיבה אל עצמנו, אל מקוריותנו. וזאת אנו עושים על ידי התשובה שהיא מפתח לטהרה. כשנהיה טבעיים וישרים, נהיה טהורים וכפרתנו תבוא לנו".
עומר הורד לעומק הגיהנום של המנהרות בעזה ונפגש עם עצמו. וכשיצא, עם כל חבריו, גילה לכולנו שיש אור בקצה המנהרה.
"מָתַי תַּעֲלֶה / בִּתְּךָ מִבּוֹר / וּמִבֵּית כֶּלֶא / עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר / וְתַפְלִיא פֶּלֶא / בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר / לְהָתֵם וְכַלֵּה / מְכַלוֹתֶיהָ / תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ"
"חִזְקוּ וְגִילוּ / כִּי שֹׁד גָּמַר / לְצוּר הוֹחִילוּ / בְּרִיתוֹ שָׁמַר / לָכֶם וְתַעֲלוּ / לְצִיּוֹן וְאָמַר / סֹלּוּ סֹלּוּ / מְסִלּוֹתֶיהָ תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ" ("אחות קטנה")