מאחורי השירה, המשחק וההומור של גתית לביא גבאי מסתתר מסע חיים רצוף תפניות, כאב וצמיחה.
הילדה שגדלה בבית אידיאליסטי, חלמה לעסוק בעבודה סוציאלית ולסייע לעולים חדשים, מצאה את עצמה מתמודדת עם שתי מערכות נישואים שהסתיימו, אירוסים שבוטלו שבוע לפני החתונה ושנים ארוכות שבהן ניסתה להבין כיצד אפשר להקשיב לעצמה מחדש.
בריאיון לד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7 היא פותחת את התחנות הרגישות בחייה ומספרת כיצד דווקא מתוך המקומות שבהם הרגישה שאיבדה את קולה, נולדה השליחות החדשה שלה: לסייע לנשים להכיר בערכן, לתת מקום לרגשותיהן ולא לחשוש מבחירה מחודשת בחיים.
לביא גבאי נולדה באלון שבות וגדלה באלון מורה, בבית שחינך לתורה, לעבודה ולאהבת ארץ ישראל. כבר בילדותה התגלו בה כישרונות השירה והמשחק. "כשהייתי חוזרת מהגן, הייתי שרה את כל השירים ואת כל הפסוקים. ההורים שלי אמרו: היא לא מבינה מה היא אומרת, אבל איך היא שרה".
היא השתתפה בהצגות בית הספר ובמופעי האולפנה, אך לא ראתה בכך מקצוע לעתיד. "חשבתי שזה יהיה תחביב. רציתי ללמוד עבודה סוציאלית ולעבוד במרכזי קליטה, כי אני אוהבת שפות וחיקויים". לבסוף הגיעה ללימודי דרמה במכללת אמונה, ובהמשך שילבה בין משחק, שירה, טיפול במגע ועבודה בתחומי הגוף והנפש.
את הנטייה לבמה היא מייחסת גם לאמה, שהייתה שותפה ל"תיאטרון מרקם" - קבוצת נשים מהשומרון שהופיעה בקיבוצים בניסיון להפגיש את הציבור עם עולמן של המתנחלות ולשבור דעות קדומות. "כששואלים אותי איך אני זוכרת את כל הטקסטים, אני אומרת: הכישרון מאימא והזיכרון מאבא".
אולם סיפורה המרכזי החל דווקא בעולם הזוגיות. בצעירותה היא הביטה בחברותיה שנלחצו מעולם ההיכרויות ולא הבינה את החשש. מבחינתה, הפגישות היו בתחילה חוויה נעימה וקלילה. היא נישאה כשהייתה בתחילת שנות העשרים לחייה, אך בתוך זמן קצר החלו להתגלות קשיים.
"ניסיתי להבין, הלכתי לטיפולים ולייעוצים, אבל זה לא הצליח", היא מספרת. במהלך הנישואים נולדו לשניים שני ילדים, אך הקשר הגיע לסיומו. "שנינו אנשים טובים, אבל משהו שם פשוט לא עבד. אני לא מבינה עד היום את הכול, אבל אני חושבת שהיה בלבול בין משיכה והתאהבות לבין אהבה".
לביא גבאי מצאה את עצמה אם לשני ילדים קטנים, נתונה כולה לאימהות וחוששת מפני קשר נוסף. למרות הפחד, בתוך זמן לא רב הכירה אדם חדש ונכנסה למערכת יחסים ממושכת ואינטנסיבית. ככל שהתקרב מועד החתונה, הלכה וגברה בה התחושה שמשהו אינו כשורה.
שבוע בלבד לפני האירוע היא ביטלה את החתונה. "הרגשתי שהקשר יותר מדי אינטנסיבי, יותר מדי סוחף, עם סימנים של השתלטנות", היא משחזרת. "יצאתי מהקשר הזה עם טראומה של ממש. אפילו יותר מאשר מהנישואים ומהגירושים. הרגשתי שאני צריכה לשקם את עצמי".
החוויה הותירה אותה דרוכה וחשדנית. כל מחמאה או מחווה מצד אדם חדש עוררה בה סימני אזהרה. "מישהו אמר לי שהשם שלי מאוד מתאים לי, ומיד חשבתי: מה הוא יודע עליי? מה הוא רוצה ממני? הכול היה רגיש וטעון מאוד".
לצד החששות התמודדה גם עם התחושה כי היותה אם גרושה לשני ילדים מצמצמת את סיכוייה להקים בית מחדש. "היו מחשבות של מי ירצה לקחת את התיק הזה, וגם לא היה לי זמן או פניות. הייתי עם שני ילדים קטנטנים".
בתקופה הזאת החלה להשתתף בסדנאות מודעות. בפעם הראשונה, לדבריה, היא הבינה עד כמה דפוס הריצוי מנהל את חייה. היא החלה לזהות את הקושי להקשיב לרצונותיה ולצרכיה ואת הפער בין החינוך שקיבלה להגשמת אידיאלים גדולים לבין היכולת לתת מקום לעולם הפנימי.
"הרגשתי שלא הייתה לי היכרות עם עצמי, עם הרגשות שלי ועם הצרכים שלי", היא מספרת. שיחה עם הרבנית רבקה שפירא סייעה לה לראות בחוויה האישית חלק מתהליך רחב יותר. "היא אמרה לי שזה לא רק משהו שלי, אלא תהליך של דור שיוצא מגלות לגאולה. אנחנו חוזרים אל עצמנו ואל הארץ".
לדבריה, דורות קודמים חיו פעמים רבות מתוך הישרדות, והדבר בא לידי ביטוי גם במבנה המשפחתי וביחסים הזוגיים. "זוגיות של פעם הייתה במידה רבה זוגיות הישרדותית. היום מחפשים משהו מחובר יותר. אנחנו בתהליך של יציאה מהישרדות להתפתחות".
למרות העבודה הפנימית, היא עדיין חשה שעליה להשקיע מאמצים בלתי פוסקים כדי למצוא זוגיות. היא השתתפה בסדנאות, יצאה לשבתות ולטיולים של פנויים ופנויות והפכה את מציאת בן הזוג ל"פרויקט חיים". בדיעבד, היא מבינה כי מאחורי המאמץ עמדה תחושה עמוקה שאינה ראויה דיה לאהבה.
"לא הרגשתי ממש שווה וראויה", היא אומרת. "הרגשתי שאני צריכה להתאמץ מאוד כדי שזה יקרה. כל הזמן חשבתי מה אספר בפגישות, איך אסביר מה קרה ולמה".
בשלב מסוים הצטרפה לתהליך אימון שהבטיח לסייע במציאת זוגיות. היא הגיעה אליו בחשדנות ואף הביעה חשש שהאימון יוביל אותה להתחתן עם אדם שאינו מתאים לה. לדבריה, המאמן הרגיע אותה וטען כי מטרתו היא להסיר מחשבות ואמונות מגבילות. היא ביצעה את המשימות בהתמסרות, אך בדיעבד הרגישה כי שוב השתיקה את קולה הפנימי.
"השתקתי את האינטואיציות שלי ואת תחושות הבטן", היא אומרת. "התחתנתי עם מישהו שממש לא התאים לי. שכנעתי את עצמי בכל מיני שכנועים שכליים". היא ניסתה להחזיק בקשר, פנתה לטיפול זוגי וגם לטיפול אישי, אך לבסוף נאלצה להודות באמת הכואבת: "הבנתי שבעצם לא רציתי אותו באמת".
ההכרה הייתה קשה במיוחד בשל הציפיות שסבבו אותה. בני המשפחה והחברים התפללו במשך שנים שתינשא מחדש, וכאשר הדבר קרה חשו כולם הקלה. "כולם פתאום נרגעו: זהו, גתית מסודרת. היה לי קשה מאוד להודות בפני עצמי, מול ההורים ומול החברות, שזה לא נכון".
לאחר הגירושים השניים היא נותרה גם עם חובות ונכנסה לתקופה ממושכת של שיקום. הפעם החליטה להניח לעולם ההיכרויות. ילדיה כבר גדלו, והיא שבה ללמוד תיאטרון, הצטרפה ללהקת "הלל" והחלה להקדיש זמן לדברים שאהבה. "אמרתי שסיימתי עם העניין הזה. טוב לי, לא חסר לי. לא הבנתי למה כולם מרחמים עליי".
כאשר אמה שאלה אם להתפלל בעבורה לזוגיות, היא השיבה: "אימא, תתפללי שאני ארצה". היא אף הצטרפה לתהליך אימון נוסף, אך הודתה כבר בתחילתו שאינה באמת מעוניינת בקשר. דווקא אז הגיעה נקודת המפנה: היא החליטה לפנות לטיפול לא כדי להשיג זוגיות, אלא כדי לפגוש את עצמה.
"רציתי להיות בקשר עם הילדה הפנימית, לשאול אותה מה שלומה, מה קרה לה בחיים ומה היא רוצה", היא מספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לטיפול במטרה להתחבר לעצמי, ולא כדי להשיג זוגיות".
במהלך הטיפול החל להתעורר בה מחדש הרצון להכיר. תחילה נבהלה מהמחשבה, אך המטפלת העניקה לה משפט שאפשר לה להתקדם בלי לוותר על עצמה: "את רק מתאמנת בלהיות". הפעם שבה לאתרי ההיכרויות ממקום שקט ומפוכח יותר. "לא הייתי באטרף, לא הייתי נואשת ולא לחוצה. הסתכלתי מדי פעם. הרגשתי שאני מגיעה ממקום אחר".
השינוי לא היה רק ברצון לקבל אהבה, אלא גם ברצון להעניק. "הבנתי שאני רוצה לאהוב. לא רק לקבל, אלא לבטא את הכוחות שלי בתוך קשר קרוב". זמן לא רב לאחר מכן הכירה באתר את דוד, גרוש ואב לארבעה ילדים צעירים.
"מהר מאוד הרגשנו כאילו אנחנו מכירים מפעם", היא מספרת. "אני ממש חושבת שזה נס. שנינו הגענו אחרי תהליך שבו בדקנו מה היה החלק שלנו במה שעברנו". בתחילה חששה לשוב לחיים עם ילדים קטנים לאחר שהתרגלה לשקט ולעצמאות, אך משפט ששמעה מרבנית במדרשה שינה את נקודת המבט שלה: "אולי זו מתנה, לחזור פתאום לאימהות לילדים צעירים". היא נאחזה במילים הללו והחליטה להיפתח לאפשרות.
הקשר עם דוד העניק לה יציבות חדשה וגם פתח מחדש את שערי היצירה. במשך השנים כתבה קטעים, שירים ורעיונות למופעים על חוויית הגירושים, אך רק לאחר שמצאה בית בטוח הצליחה להפוך אותם ליצירה שלמה. כך נולדה הצגת היחיד "פעם שלישית גדילה" - משחק מילים המבטא את המסע שעברה.
ההצגה אינה מגוללת רק את סיפורה האישי. לקראת כתיבתה ראיינה לביא גבאי יותר מעשרים נשים דתיות וחרדיות שהתגרשו. הן סיפרו לה על ההתמודדות עם הילדים, החובות, הבדידות, היחס החברתי והמשבר האמוני שלעיתים מתלווה לפירוק הבית.
בתחילת העבודה הגיעה לבמאית אפרת קוזין עם אוסף של שירים וקטעים, אך זו דרשה ממנה לברר תחילה מהו המסר שהיא מבקשת להעביר. "חשבתי שאביא כמה שירים וכמה קטעים ונסדר אותם. היא אמרה לי: קודם כול תזקקי את האמירה. מה את רוצה שהקהל יחווה? מה את רוצה שהוא יעבור?".
השאלה הזאת הובילה אותה למסע נוסף, שבמהלכו פגשה מחדש כאבים ישנים ועיבדה אותם לבמה. "הייתה מחשבה על כל דבר, כי זה סוג של חינוך, הצמחה ופתיחת דלתות לנשים. רציתי שמי שרואה את ההצגה תוכל לצמוח ממנה גם בחיים האישיים שלה".
התגובות שקיבלה המחישו לה עד כמה הסיפור חורג מגבולות הגירושים. נשים סיפרו שההצגה הייתה בעבורן מעין טיפול רגשי. אחת הצופות אמרה כי מאז היא מביטה בכל אישה ב"הדרת כבוד", מתוך הבנה שאי אפשר לדעת איזה מאבק היא נושאת בתוכה. אחרת, שליוותה חברה שיצאה מקשר אלים, סיפרה שכעת היא יודעת טוב יותר מה לומר לה - ובעיקר מה לא לומר.
צופה נוספת סיפרה שהצגה סייעה לה להציל את מקום עבודתה. היא ביקשה לקבל צילום של קטע טיפולי מתוך המופע, ובעקבותיו הצליחה לראשונה לחשוף בפני הממונים עליה את הקשיים שעמם התמודדה. במקום לפטר אותה בשל טעויות שעשתה, הם הבינו את מצבה והחליטו לסייע לה.
"לא כיוונתי לזה ולא ידעתי שזו תהיה ההשפעה", אומרת לביא גבאי. "אבל היא הרשתה לעצמה לחשוף את הקושי ואת הפגיעוּת. פתאום הייתה כלפיה חמלה, וגם היא הצליחה לחמול על עצמה".
היום היא מבקשת שהצגתה תעניק לנשים לא רק אזהרה מפני קשר שאינו נכון, אלא גם אפשרות לבטוח בעצמן. המסר שהיא נושאת אינו נגד זוגיות ואינו נגד המאמץ לבנות בית, אלא נגד המחיר שמשלמת אישה כאשר היא משתיקה את קולה כדי לענות על הציפיות של הסביבה.