את פרשת-שירת 'האזינו' אומר משה רבנו לעם בסמוך מאד לפטירתו. מיד עם סיום דבריו בסוף הפרשה יאמר לו הקב"ה: "עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר־נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר־מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל־עַמָּיו". במילות הסיום שלו, חוזר משה שלוש פעמים על מילה אחת, שהיא מילת מפתח בראייתו ובצוואתו של משה- 'דּוֹר'.
יש בחיינו כמה וכמה יחידות זמן- שניה, דקה, שעה, יום, שבוע, חודש, שנה וכן הלאה, ומכל אלו בוחר משה לחזור כמה פעמים דווקא על יחידת הזמן הזו שנקראת 'דוֹר'. שלוש פעמים בפרשת האזינו, משתמש משה רבנו בשיחת הסיכום שלו במילה 'דּוֹר'.
פעם ראשונה הוא ישתמש במילה הזו בפסוק: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר־וָדֹר". פעם שניה בפסוק: "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל", ופעם שלישית בפסוק: "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא־אֵמֻן בָּם".
השימוש של משה רבנו בשיחת הסיכום שלו דווקא במילה הזו 'דוֹר', באה לסמן ולמקד את מבטנו לראות כיצד משה רבנו מסתכל על תהליכים שעתידים להתרחש, עם כל מכלול התהפוכות והשינויים שיתרחשו בהם, ועל כך שמימד הזמן בו אפשר לבחון דברים הוא לא דקות, ימים או חודשים, אלא שאנו פעמים רבות בהיסטוריה זקוקים לשנות דור כדי להבין, כדי לזהות, כדי לשנות, וכדי לפעול. משה רבנו במילה הזו 'דּוֹר' מגדיר את טווח הראייה ההיסטורי של העם היהודי, ואת אתגריו לאורך כל הדורות.
העם היהודי לא חי מיום ליום, משנה לשנה, או מקדנציה לקדנציה.
העם היהודי חי ונבחן ביכולתו להעביר את אמונתו , תורתו וערכיו מדור לדור.
לאורך כל ההיסטוריה האנושית והיהודית יהיו כל מיני סוגי דורות. יהיו דורות כמו דורו של נוח- 'כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה', ויהיו דורות שיתקיים בהם 'גבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ'.
אין תעודת ביטוח לאף דור- לא להצלחות ולא לכישלונות. דבריו של משה רבנו מהדהדים בחלל האוויר היהודי לדורות עולם.
האתגר הגדול הניצב בפני העם היהודי לדורותיו הוא לייצר חיבור בין דורי. להשכיל לחבר בין עבר ועתיד, בין סבים לנכדים ובין הורים לילדיהם במובן הרחב והעמוק של המילה. להשכיל להטמיע את המסר והחשיבות של החיבור הבין-דורי בבחינת 'בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר', ולתת לכל דור את הכלים הרלוונטיים לחיים שלו שבאמצעותם הוא יצמח ויתפתח, ובבוא העת יעביר את המורשת והסיפור לדורות הבאים.
זה מול זה מציב משה רבנו בדברי הסיכום והפרידה שלו מהעם שתי מציאויות- האחת של האלוה, והשנייה של בן האנוש. על האלוה תאמר הפרשה- 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא', ועל בן האנוש תאמר הפרשה- 'דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל'.
זה מול זה ניצבים התמימות האלוקים מול העקשנות האנושית, הישרות האלוקית מול הפתלתלות האנושית -'צַדִּיק וְיָשָׁר' מול 'עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל'.
פרשת האזינו היא נאום הסיכום של משה לפני שהוא מוסר את הנהגת העם לידי יהושע בן נון. משה לא מטייח ולא מדבר 'פוליטיקלי קורקט'. משה אומר את הדברים כהווייתם בצורה הכי מפורשת, הכי נוקבת והכי נכונה שיש. אופיים של הדורות היהודיים- ולא משנה מתי בהיסטוריה- היה אופי של 'דוֹר תַּהְפֻּכֹת'. יהודים תמיד חיפשו את האמת וגם את האיפכא מסתברא, יהודים חיפשו את התמימות אך גם את הפתלתלות והעקשנות. התכונות הללו טבועות וחקוקות בדנ"א היהודי לטוב ולרע. לאורך כל ההיסטוריה יהודים הובילו בעקשנות תנועות ומהפכות של צדק חברתי, ויהודים הובילו באותה עקשנות תנועות של כפירה ומרידה בה'.
אלו פניהם של הדורות- מצד אחד 'זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה' ומצד שני "דוֹר תַּהְפֻּכֹת' ו''דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל'.
משה רבנו ניצב בדקות האחרונות של חייו ואמר לדורו ולדורות עולם- זאת תהיה המציאות. אין קיצורי דרך ואין ארוחות חינם. לאורך כל ההיסטוריה תצטרכו להתמודד, לחבר בין הפכים ובין קצוות, לאתגר, להתאמץ, לחנך, ליפול, לקום, להשקיע- ולהמשיך.
משה לא מסיים את דבריו במתקתקות מזויפת שתחילתה נעימה אולם המשכה עלול להתברר כמריר. משה , כמנהיג אחראי, אומר לעם את האמת. גם אם כואב לשמוע אותה, גם אם היא נוקבת מדי- אבל זו האמת.
משה אמת ותורתו אמת. מאז ימיו אכן חזינו בקורות ימי ישראל בדורות רבים שהיו 'דוֹר תַּהְפֻּכֹת', ובצידם חזינו בדורות רבים של 'דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ'.
ברגעים האחרונים לחייו מניח משה לפתח העם את מפתח הבחירה החופשית, ואת מפתח השינוי והתשובה. מעתה והלאה יידרש כל אחד מהעם כפרט, והעם היהודי ככלל להחליט מה תהא דרכו, אמונתו, ערכיו, ויסודות אופיו הפרטי והלאומי. האם חלילה 'ישמן ישורון ויבעט', או אולי יכיר טובה, ישבע לחם, ויברך את בוראו על המזון ועל הארץ הטובה והרחבה.