כ-500 קילומטרים נמתחים לאורך גבולה המזרחי של מדינת ישראל, מחמת גדר בצפון ועד חבל אילות בדרום. לאורך המרחב העצום הזה מתגוררים, לדברי תא"ל במיל' מרדכי בניטה, קצת יותר מ-20 אלף תושבים, לא כולל העיר בית שאן. מן העבר השני של הגבול, בצד הירדני, חיים לדבריו כארבעה מיליון בני אדם.
הפער הדמוגרפי הזה עומד בלב אחת התוכניות הביטחוניות וההתיישבותיות הגדולות שמקדם כיום משרד הביטחון: הקמת 40 נקודות התיישבות חדשות, עיבוי האוכלוסייה באזור, חיזוק כיתות הכוננות והקמת מכשול לאורך הגבול כולו.
"תחשוב מה הם 20 אלף תושבים", אומר בניטה בראיון לערוץ 7. "זה כמו עשרה או עשרים בניינים בתל אביב, אבל כאן הם פרוסים על פני 500 קילומטרים. אתה נוסע מטבריה עד אילת - ויש לאורך כל הדרך הזאת כ-20 אלף תושבים. זה אירוע שצריך להבין את המשמעות שלו".
התוכנית מקיפה שבע מועצות אזוריות - עמק המעיינות, עמק הירדן, בקעת הירדן, מגילות, תמר, הערבה התיכונה וחבל אילות - וכן את העיר בית שאן. מדובר במרחב דליל מאוד באוכלוסייה, המרוחק ממרכז הארץ ומתמודד עם אתגרי תעסוקה, תחבורה, חינוך וביטחון.
לדברי בניטה, התוכנית נולדה בראש ובראשונה מתוך צורך ביטחוני שהתחדד לאחר 7 באוקטובר. במהלך המלחמה פנה אליו האדמו"ר מקרלין וביקש שייקח אותו לסיור באזור עוטף עזה ויסביר לו כיצד הצליח חמאס למוטט את מערך ההגנה הישראלי.
בניטה לקח אותו לתצפית ליד שדרות והציג בפניו את תפיסת "חמש החומות" - חמישה מעגלי הגנה, שכל אחד מהם היה אמור לעמוד בפני עצמו גם אם המעגל שקדם לו כשל.
"החומה הראשונה הייתה המודיעין - השב"כ והמערכות האחרות", הוא מסביר. "זו הייתה החומה המרכזית והמשמעותית ביותר. אילו ידענו מה עומד לקרות, כל האירוע לא היה מתחיל".
החומה השנייה הייתה המכשול הפיזי שהוקם סביב רצועת עזה, ובכללו גדרות, בטון, אמצעי תצפית ומערכות הירי מרחוק מסוג "רואה יורה". אנשי חמאס הצליחו לפרוץ את הגדר בו־זמנית בנקודות רבות, לפגוע במערכות באמצעות רחפנים ולהיכנס לשטח ישראל.
"הם עבדו בצורה מתוחכמת", אומר בניטה. "אפשר לזלזל בחמאס, אבל הם עבדו. הם פרצו את הגדר ואת השערים בו־זמנית במספר נקודות והפילו את מערכות ה'רואה יורה'. גם החומה הזאת נפלה".
החומה השלישית הייתה כוחות אוגדת עזה. בניטה מדגיש כי החיילים שהיו בשטח לחמו בגבורה, אך לא נערכו לתרחיש של פלישה המונית. "הם נלחמו בחירוף נפש והם גיבורי ישראל, אבל הם לא היו ערוכים כפי שנדרש. כ-3,000 מחבלים פלשו בבת אחת. צריך להבין את המספרים".
מעגל נוסף היה אגף המבצעים, שנדרש להקפיץ תגבורות ולתת מענה מהיר לאירוע רחב היקף, אך גם הוא לא הצליח לבלום את הפלישה בזמן. החומה האחרונה הייתה האזרחים עצמם - חברי כיתות הכוננות, שוטרים, תושבים ולוחמים שהגיעו באופן עצמאי וניסו לעצור את הטבח.
"כל אחת מן החומות בלמה במשהו, אבל כל אחת הייתה אמורה להיות מסוגלת לבלום לבדה", הוא אומר. "זה לא צלח. לא היינו ערוכים וקיבלנו אסון נורא, שיישאר כפצע באומה עוד זמן רב".
הלקח הזה מוביל כעת את משרד הביטחון להסתכל אחרת על גבול ירדן. בניטה משבח את פעולותיה של הממלכה הירדנית ואת שיתוף הפעולה הביטחוני עמה, אך מבהיר כי ישראל אינה יכולה לבסס את ביטחונה על יציבותו של הצד השני בלבד.
"הממלכה הירדנית עושה עבודה יוצאת מן הכלל, אבל אנחנו חייבים להיות ערוכים", הוא אומר. "אחרי ירדן נמצאת עיראק ואחריה איראן. המרחק מאיראן לישראל אינו גדול כל כך למי שמסוגל לעבור את הדרך הזאת".
כדי להמחיש את הסיכון הוא מספר על שיחה עם אחד מבכירי הדרג המדיני, ששאל כמה זמן נדרש למי שחוצה את הגבול הירדני להגיע לאזור ראש העין. "אמרתי לו: שעה, שעה ורבע - ואתה שם. לכן אנחנו צריכים להגן על עצמנו".
הנדבך הראשון בתוכנית הוא הקמת מכשול ביטחוני לאורך מאות קילומטרים. עלות הפרויקט נאמדת בכ-5.5 מיליארד שקלים, והעבודות כבר החלו. לדברי בניטה, עשרות קילומטרים משמעותיים כבר נבנו, אך הדרך להשלמת המיזם עדיין ארוכה.
בחלקים מסוימים של הגבול, הוא מתריע, לא היה במשך עשרות שנים מכשול משמעותי. "יש אזורים שאפשר פשוט לעבור בהם. אין כלום. עד 7 באוקטובר כמעט איש לא הביט מזרחה. אחד מתושבי הערבה התיכונה אמר לי: 'מי הסתכל בכלל לכיוון הזה? זה היה משעמם'. היום הם כבר מסתכלים על הגדר".
המכשול נועד לתת מענה לא רק לאפשרות של חדירת מחבלים אלא גם להברחות. גבול ירדן משמש לאורך השנים נתיב להברחת סמים ואמצעי לחימה, ובשנים האחרונות נכנסו לשימוש גם רחפנים המסוגלים להעביר מטענים מעבר לגבול.
"כמות ההברחות באזור הזה גדולה מאוד - סמים, אמצעי לחימה וכל מה שתרצה", אומר בניטה. "היום רחפן מסוגל להעביר מטען משמעותי. יש למבריחים שיטות שאנשים אינם מעלים בדעתם".
הוא מצביע על המכשול בגבול מצרים כדוגמה ליכולת של גדר אפקטיבית לצמצם הסתננות. עם זאת, הוא מדגיש שמכשול פיזי לעולם אינו יכול לעמוד לבדו. "המכשול הוא נדבך בביטחון, לא כל הביטחון".
הנדבך השני הוא ההתיישבות. משרד הביטחון פועל להקמת 40 נקודות לאורך המרחב, ובהן מסגרות לצעירים, שנת שירות, מכינות קדם צבאיות ותוכניות מנהיגות. חלק מהנקודות יקומו במקומות שלא התקיימה בהם בעבר התיישבות, ואחרות יחזרו לאתרים שנעזבו לפני שנים רבות.
אחת הדוגמאות היא בית הערבה הישנה, שהוקמה בשנת 1938 סמוך לים המלח. בניטה מספר בהתפעלות על החלוצים שהגיעו לאזור לפני הקמת המדינה, בתנאי חום קיצוני ועל אדמה רוויית מלח, והצליחו להפריח את המקום.
"צריך להיות משוגע לדבר כדי לעשות את זה", הוא אומר. "לא היו להם מזגנים או אמצעים שיש לנו היום. הם הגיעו לאדמה מלאה מלח ובחום אימים, והפכו את המקום לפורח. יש תמונות מאותה תקופה שבהן רואים כיצד סיפקו עגבניות לכל הארץ".
לדבריו, בניגוד לדימוי שלפיו ההתיישבות בגבול המזרחי היא פרויקט המזוהה רק עם הימין, המהלך זוכה לתמיכה רחבה בקרב תושבי האזור. לאורך הגבול נמצאים קיבוצים ומושבים שהוקמו בידי תנועות השמאל ותנועת העבודה, וגם הם מבקשים לראות אוכלוסייה צעירה ונקודות התיישבות נוספות.
"אין בישראל אזור קונצנזואלי כמו המרחב הזה", הוא טוען. "יש שם קיבוצים של השומר הצעיר ושל המחנות העולים, אנשים מכל הזרמים הפוליטיים. הם נמצאים בתוך האירוע ורואים בו עניין חשוב".
בניטה עצמו מספר כי בסוף שנות ה-70 היה חניך בתנועת המחנות העולים והגיע לקטיף אבטיחים בקיבוץ נערן. מבחינתו, סיפור ההתיישבות בבקעה ובערבה אינו שייך למגזר או למחנה פוליטי מסוים, אלא להיסטוריה המשותפת של הציונות.
לשאלה מדוע לא ניתן להסתפק בהצבת חיילים נוספים לאורך הגבול הוא משיב בנחרצות: "אין בעולם ביטחון ללא התיישבות. אין חיה כזאת. צה"ל ומערכת הביטחון אינם מגינים על אוויר - הם מגינים על בני אדם, על יישובים ועל אנשים שחיים במקום. התושבים עצמם הם חלק מן המרכיב הביטחוני".
בהתאם לתפיסה הזאת, משרד הביטחון פועל גם לחימוש כיתות הכוננות, הקמת חדרי חירום ושדרוג מרכיבי הביטחון ביישובים. חלק מהצעירים שישתלבו בנקודות החדשות יעברו הכשרה צבאית בסיסית ויקבלו נשק שיופקד באופן מסודר ויועמד לרשותם במקרה חירום.
"אחרי 7 באוקטובר למדנו משהו", הוא אומר. "אנחנו מחמשים את היישובים ואת כיתות הכוננות ונותנים להם את מה שצריך. הצעירים יהיו חלק ממערכת הביטחון, ואם יהיה צורך - הם יהיו מוכנים לפעול".
המעטפת הצבאית בגזרה התחזקה גם עם הקמת אוגדה 96. האוגדה מופקדת על המרחב ופועלת בשיתוף כיתות הכוננות ורכזי הביטחון השוטף ביישובים. בניטה מדגיש כי מדובר במערכת סדורה ולא בכוח אזרחי הפועל באופן עצמאי.
הוא רואה גם בחוות החקלאיות נדבך ביטחוני חשוב. "זו אחיזה בקרקע, והיא מעניקה מענה במקומות שבהם איננו יכולים לכסות כל נקודה באמצעים אחרים. בכל מקום שבו הדבר מוסדר, אנחנו פועלים בתיאום מלא עם צה"ל ומערכת הביטחון".
אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא הבאת צעירים לאזור שבו החום כבד, המרחקים גדולים ומקומות התעסוקה מוגבלים. בחלק מהיישובים שעלו על הקרקע בשנות ה-70 עומד כיום הגיל הממוצע על כ-60, והצורך בחילופי דורות הפך דחוף.
דווקא הקושי, סבור בניטה, עשוי להיות מקור המשיכה. "לצעיר שמגיע לכאן אפשר להציע אתגר אמיתי. לומר לו: יהיה לך חם, תזיע, יהיה קשה לעבוד וקשה להגיע - אבל תהיה חלק ממשימה משמעותית. כשמציבים בפני צעירים אתגר אמיתי והופכים אותם לחלק מן המאמץ, זה מה שמושך אותם".
הוא מציין כי בין 80 ל-90 אחוזים מן המשתתפים ב-40 הנקודות אינם דתיים. בעיניו, הנתון הזה מעיד כי הפרויקט חוצה מחנות ומחזיר אל מרכז הבמה רוח חלוצית שאינה תלויה בזהות מגזרית. "זה לא אירוע של דתיים או של מגזר מסוים. קורה כאן משהו, וזה משמח אותי".
התוכנית אינה מסתיימת בהתיישבות. בניטה מבקש לפתח במרחב גם מנועי צמיחה כלכליים וטכנולוגיים. בין האפשרויות שהוא מציג נמצאת הקמת חוות שרתים לתעשיית הבינה המלאכותית, תוך שימוש בהיקפי הקרקע הגדולים ובפוטנציאל האנרגיה המתחדשת של הערבה וחבל אילות.
הוא מספר כי העלה בפני ראש מועצה באזור את האפשרות להקים שדות סולאריים על הקרקע החקלאית, אך נתקל בהתנגדות מפתיעה. "הוא אמר לי: אני לא מוכן שעל אדמת ארץ ישראל תניח חוות סולאריות. אפשר להציב אותן על חממות ועל גגות, אבל לא על האדמה. תפסתי את עצמי ואמרתי: הוא אומר משהו אמיתי וצודק".
גם מול ירדן מבקש בניטה להרחיב את שיתוף הפעולה. לדבריו, הקשר בין הצדדים טוב, ובאילת כבר מתקיים מנגנון המאפשר לעובדים ירדנים להגיע למלונות ולשוב לביתם ללא לינה בישראל. הוא סבור שניתן לבחון פתיחת נקודות נוספות גם בצפון.
"שיתוף הפעולה עם הירדנים מצוין, והממלכה עושה עבודה טובה", הוא אומר. "אבל קשר טוב אינו פוטר אותנו מערנות. למדנו ב-7 באוקטובר שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו ולהיות מוכנים לכל תרחיש".
בניטה אינו מתרגש גם מאפשרות של ביקורת בין לאומית, ובפרט ביחס לנקודות שיוקמו בבקעת הירדן. הוא מדגיש כי מרבית 500 הקילומטרים אינם נמצאים ביהודה ושומרון, אך מבהיר כי גם ההתיישבות בבקעה חיונית להגנת מרכז הארץ.
"מדינת ישראל ניצבת בפני תנאי מציאות אמיתיים", הוא אומר. "מדובר בשעה נסיעה מראש העין. היישובים הם חלק מההגנה על תושבי ישראל, מגדרה עד חדרה, על ירושלים, על ראש העין ועל יהודה ושומרון. זו אינה סוגיה נפרדת - זה חלק מאותו אירוע ביטחוני".
לדבריו, התוכנית זוכה לתמיכתם המלאה של שר הביטחון ישראל כ"ץ, מנכ"ל משרד הביטחון אמיר ברעם וראש הממשלה. במקביל פועלים באזור משרדי ממשלה נוספים, ובהם משרד ההתיישבות ומשרד החקלאות, וכן גופים לאומיים.
גם האפשרות של חילופי שלטון אינה מעוררת בו חשש משמעותי שהתוכנית תיעצר. "אני חושב שכל ממשלה שתקום תרצה לקדם אותה", הוא אומר. "זה אזור שיש בו אנשים מכל המפלגות ומכל הזרמים, גם בבקעת הירדן. למה שמישהו לא ירצה להמשיך תוכנית שנועדה להגן על הגבול המזרחי?".
המכשול הנבנה, האוגדה החדשה וכיתות הכוננות הם חלק ממערכת ההגנה המתהווה. אולם בלב התוכנית ניצבת תפיסה ותיקה, שקיבלה משמעות מחודשת בבוקר 7 באוקטובר: גבול אינו נשמר רק באמצעות מצלמות, גדרות וחיילים. הוא נשמר גם בידי האנשים שקובעים בו את ביתם, מעבדים את אדמתו ומוכנים לעמוד עליו בשעת מבחן. אחרי שהחומות בדרום נפלו בזו אחר זו, במשרד הביטחון מבקשים להבטיח שבמזרח תעמוד גם החומה האנושית.