שלושים ושלוש שנים לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, מחבר הספר "מלכודת אוסלו", יובל בלומברג, טוען בריאיון לערוץ 7 כי ההסכמים לא נותרו אירוע היסטורי מן העבר, אלא עיצבו את המציאות הביטחונית והמדינית שמולה מתמודדת ישראל גם כיום.
בלומברג פותח בתיאור התהליך המדורג שנקבע בהסכמים - מהטקס במדשאות הבית הלבן, דרך הקמת האוטונומיה בעזה וביריחו ועד לשלבים הבאים, שלדבריו הגבילו גם את יכולתו של בנימין נתניהו לבלום את המהלך.
"ההסכמים אמורים היו להוביל להסכם קבע בתוך חמש שנים, כאשר ההנחה של אדריכלי ההסכם הייתה שהבעיות העיקריות של פליטים, ירושלים וההתנחלויות ייפתרו עד אז, ותיווצר אווירה שתאפשר הסכמות בסוגיות שלא ניתן היה לפתור בתחילת הדרך", הוא אומר.
בהתייחס לביקורת המוטחת בנתניהו בעקבות הסכמי חברון ו-וואי, טוען בלומברג כי השיח הציבורי מתעלם מהמאמצים שעשה ראש הממשלה כדי לצמצם את הוויתורים שכבר נקבעו בהסכמים קודמים.
"מסירת חברון היא יישום של הסכם שכבר נחתם והמעצמות היו ערבות לו. הוא לא יכול היה לבטל אותו. הוא ניסה להקשות ככל שיכול היה, אבל לא הייתה לו ברירה", הוא מסביר.
"לגבי מסירת 13 האחוזים, זה היה במקום מסירה של 40 או 50 אחוזים שאמורים היו להימסר במסגרת השלב הזה של ההסכם. נתניהו הגביל את המסירה ל-13 אחוזים, הפלשתינים התנגדו, ועל פי עדותו של חיים רמון בספרו, רמון עצמו ואחרים לחצו על הפלשתינים לקבל את המעט הזה".
בלומברג מבקש להפריך את התפיסה שלפיה הסכמי אוסלו איבדו את הרלוונטיות שלהם בחלוף השנים. לדבריו, ההסכמים חוללו שינוי יסודי במציאות הגיאופוליטית ובשליטה בשטח.
"יש אנשים שחושבים שזה היה לפני 33 שנים וזה כבר לא רלוונטי לימינו, אבל הם מפספסים את העובדה שבאוסלו נוצר שינוי יסודי במצב הגיאופוליטי ובמצב בשטח", הוא אומר. "עד לאוסלו ישראל שלטה ביו"ש ובעזה, והשטחים הללו היו מפורזים כמעט לחלוטין. הנשק שהיה שם היה בעיקר נשק גנוב מחיילים ונשק מאולתר. לא היה להם עורף לוגיסטי שמבריח נשק, לא היה להם ייצור עצמי ושלטון שמאפשר להם להסתתר תחת חסותו. אוסלו העניק להם את כל התנאים להקמת מבצר הטרור שהם יצרו".
לצד העברת השליטה בשטח, מצביע בלומברג גם על הכספים שהועברו לרשות הפלשתינית במסגרת המנגנונים שנוצרו בעקבות ההסכמים. לדבריו, "אוסלו נתן להם את השטח ואת הכסף בפרוטוקול פריז. מאז ועד 2023 עברו לפחות 44 מיליארד דולר במנגנון הזה. הכסף הקטארי הוא 1.5 עד שני מיליארד דולר. מתוך הסכומים הללו, 15 עד 16 מיליארד דולר עברו לעזה, כך שהכסף הקטארי שעליו מדברים הוא אולי עשרה אחוזים ממה שהגיע לעזה".
בלומברג מותח קו ישיר בין הסכמי אוסלו לבין ההתנתקות ועקירת יישובי גוש קטיף. לדבריו, העברת השליטה בשטח יצרה מציאות של פיגועים תכופים וירי רקטות מרצועת עזה, שהציבה בפני אריאל שרון שתי אפשרויות בלבד.
"לשרון היו שתי אפשרויות - לכבוש את עזה או לצאת ממנה. לא הייתה אפשרות להישאר במתכונת הזו, והוא בחר לצאת", הוא אומר. "זו הייתה יציאה שהיא המשך להסכמי אוסלו, והיא שהובילה לעליית חמאס וליכולת שלו להשתלט על עזה כשישראל לא נוכחת שם בשום צורה. כל זה הוא תוצאה של אוסלו".
לדבריו, לאחר הטלת המצור על רצועת עזה בתקופת ממשלת אולמרט, החלו הפלשתינים לחפור מאות מנהרות באזור ציר פילדלפי. כאשר נתניהו שב לשלטון בשנת 2009, הוא כבר ניצב מול שלטון חמאס שפיתח בתוך הרצועה תעשייה צבאית לייצור מרגמות, רקטות קסאם ואמצעי לחימה נוספים.
"מאז ההתנתקות ועד היום אנחנו נמצאים ברצף של מלחמה או מבצע גדול ברצועת עזה בכל שנה או שנה וחצי, מעבר להתפרעויות על הגדר, הבלונים וכל השאר", הוא אומר. "זה מצב שישראל הכניסה את עצמה אליו בשורה של החלטות. לכן להסכמי אוסלו יש רלוונטיות עצומה לסיטואציה שבה אנחנו נמצאים היום".
בלומברג מתייחס גם למדיניות הישראלית כלפי חמאס בשנים שקדמו לטבח שבעה באוקטובר. לדבריו, הפיצול בין הרשות הפלשתינית לחמאס סייע לישראל להתמודד עם הלחצים הבינלאומיים להקמת מדינה פלשתינית בתקופת ממשל אובמה.
"מכאן הגיע המושג שחמאס היה אז נכס, כי הוא גרם להחלשת הלחצים על ישראל. לא היה עם מי להקים מדינה פלשתינית", הוא מסביר. אלא שבמקביל, לדבריו, התקבעה בישראל ההנחה שלפיה ניתן לרסן את חמאס באמצעות אינטרסים כלכליים.
"בתוך ישראל התפתחה גישה שאומרת שנוכל להתנהל מול חמאס באופן כלכלי רציונלי, כי לחמאס יש אינטרס ברישיונות העבודה ובפרנסה לתושבי עזה. לכן אפשר לנהל איתו משחק קבוע, שהסתיים בבוקר שבעה באוקטובר. עד אותו בוקר אלה היו השיקולים שהנחו את ראשי מערכת הביטחון".
לטענת בלומברג, כאשר זו הייתה המדיניות שהובילה מערכת הביטחון וזו הייתה התפיסה ששלטה בתקשורת הישראלית, נתניהו לא נהנה מלגיטימציה ציבורית או בינלאומית לפעולה נרחבת נגד חמאס. לדבריו, מהלך כזה היה מוצג כניסיון להביא להתלקחות כדי לחמוק ממשפטו או להימנע מבחירות.
בהקשר זה הוא מזכיר את סירובו של הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי לדרישתו של נפתלי בנט לחסל את יחיא סינוואר, בטענה שלא יוכל להסביר את המבצע למשפחות החיילים שייהרגו בו. "הצמרת הביטחונית התנהלה כמעין מדינה ידידותית בתוך מדינה. למעשה, לא הייתה לנתניהו לגיטימציה פנימית או בינלאומית לפעול", הוא טוען.
לקראת מערכת הבחירות הקרובה נשאל בלומברג אם הוא חושש מחזרה על התרחיש של בחירות 1992, שלאחריהן הובילה ממשלת רבין את ישראל להסכמי אוסלו. לדבריו, אין צורך להסתפק בהשערות - אלא לבחון את עמדותיהם המוצהרות של השחקנים הפוליטיים.
"לא צריך ללכת לספקולציות, אלא להקשיב למה שהשחקנים אומרים. דברים שאיזנקוט אמר בשנתיים-שלוש האחרונות מעידים על הדעות והכיוונים שלו", הוא אומר.
"איזנקוט הוא חלק מקבוצה פוליטית שרואה ברשות הפלשתינית כתובת ובמדינה פלשתינית את היעד. זו קבוצה שמייצגת את קונספציית טרום שבעה באוקטובר ואת השאיפה לחתום על הסכמים שארצות הברית תהיה ערבה להם", טוען בלומברג.
הוא חותם באזהרה מפני השלכותיה של חזרה למסלול הזה: "ניתן להניח שאם נלך לכיוון הזה, השבעה באוקטובר הבא ממתין לנו מעבר לדלת - ולא רק מחוץ לישראל. מי שראה את ההפגנות במג'דל כרום ואת ההכרזות שלא יוותרו על גרגר אחד, מבין שנוכל למצוא את עצמנו ב'שומר חומות 2' ובאירוע דומה לשבעה באוקטובר. אין כאן סנטימנט של חיים משותפים, אלא של ארץ כבושה שצריך לשחרר אותה. המאבק הוא לא רק בקונספציה מול יו"ש, אלא גם בנגב ובגליל".