סרן מ' היה בן 15 כשלקח את הטלפון וחיפש תשובה לשאלה שנראתה באותו רגע רחוקה כמעט מכל מה שהכיר: איך הופכים לקצין בצבא ההגנה לישראל.
הוא גדל במשפחה חרדית, בקהילה סגורה יחסית בביתר עילית, בלי לימודי ליבה מלאים ובלי היכרות ממשית עם הצבא. באותה תקופה גם הבית כבר לא היה עבורו מקום פשוט לחזור אליו. היו לילות שבהם ישן ברחוב ובמדרגות של בתי כנסת.
השבוע, אחרי שסיים את קורס מפקדי הפלוגות, הוא עומד לקבל פלוגה ביחידת דובדבן. הדרך בין שתי הנקודות האלה עברה בעזיבת החברה שבה גדל, בהשלמת לימודים, בשלוש שנים של אימונים לקראת הגיוס ובשירות קרבי ביחידה שאליה סימן לעצמו להגיע. היא עברה גם ב-7 באוקטובר, כשהוקפץ עם חבריו דרומה ומצא את עצמו בכפר עזה.
"אני גדלתי כילד חרדי, במשפחה חרדית, הורים חוזרים בתשובה, בקהילה יחסית סגורה בביתר עילית", הוא מספר באולפן ערוץ 7. "בגיל 15 אני בוחר לעזוב את החברה החרדית. היה לי רצון גדול להתגייס, למצוא את עצמי ולמצוא את המשמעות שלי".
הבחירה הזאת הובילה למשבר עמוק מול הבית ולתקופה שבה כמעט כל המסגרות המוכרות בחייו נעלמו בבת אחת. "זו תקופה מורכבת שהכול נמחק", הוא מתאר. "החברה והחברים שאתה מכיר - כבר אתה לא בקשר איתם, ובבית יש מורכבויות גדולות".
בחיפוש אחר מקום אחר הוא הסתובב עם נערים אחרים עד שעות מאוחרות. כשהעייפות הכריעה, מצאו מקום שבו אפשר להעביר את הלילה. לפעמים זו הייתה פינה ברחוב, לפעמים מדרגות של בית כנסת.
דווקא מתוך התקופה הזאת התחילה להתגבש אצלו מטרה. מ' הסתכל על הסביבה החדשה שאליה הגיע ושאל את עצמו אם אלה החיים שהוא רוצה לעצמו. "הסתכלתי על מה האנשים מסביבי צוחקים ומעריכים. אמרתי: איפה זה ואיפה מה שאני רוצה להיות".
אז הגיע החיפוש בטלפון. "אני ממש זוכר איך אני לוקח את הטלפון וכותב: איך להיות קצין בצבא ההגנה לישראל". התוצאות המחישו לו בעיקר את המרחק שעוד נותר לעבור. "רואה שם 12 שנות לימוד, בגרויות - איפה אני ואיפה זה, עם לימודי הליבה שהיו חסרים לי".
הוא לא הסתפק ברצון להתגייס. כבר אז שאף להיות קצין ולעשות שירות משמעותי, אף שהצבא עצמו היה מבחינתו עולם כמעט לא מוכר. "לא פגשתי חיילים עד אז. לא היו לי קרובי משפחה שהייתי בקשר טוב איתם ששירתו בצבא". לכן החל לחפש מסגרת שבה יוכל להשלים את הבגרויות ולעמוד בתנאים שיאפשרו לו להתקדם לעבר היעד שסימן.
הדחף לשירות לא הגיע מבית ציוני במובן שבו הוא מגדיר זאת, אבל אחד היסודות שלו דווקא נטמן בבית. אביו, שחי במוסקבה וחווה שם אנטישמיות, סיפר לילדיו שוב ושוב על משמעות קיומה של מדינת ישראל.
"אבא שלי לא הפסיק לדבר ציונות בלי לדבר ציונות", אומר מ'. "הוא סיפר על החוויות האנטישמיות שהוא חווה במוסקבה, וכמה מדינת ישראל היא הבית היהודי היחיד לעם היהודי וכמה צריך לשמור עליו".
הסיפורים האלה נשארו איתו. "אלה סיפורי הילדות מאבא - האנטישמיות, וכמה המקום הזה הוא המקום הכי טוב שיש לנו. כל הזמן שאלתי את עצמי איפה אני בהגנה על הדבר הזה".
כשהגיע לכפר נוער כדי להשלים בגרויות, הדרך לדובדבן החלה לקבל צורה מעשית. שם פגש כמה מדריכים ששירתו ביחידה. מבחינתו, החיבור היה כמעט מיידי. הוא מצא במסגרת ובאופי השירות דברים שחיפש זמן רב - מהעולם הפיזי של קרב המגע ועד לתכונות האופי שהיחידה דרשה מלוחמיה.
"אמרתי: לשם אני רוצה", הוא משחזר. מכאן התחילה תקופה ארוכה של הכנה. "התחלתי להתאמן, להתאמן בלי סוף. גשם, לא משנה באיזה מצב, שבתות - מתאמן, מתאמן, כדי להגיע ליחידה". לדבריו, אחרי שלוש שנים של אימונים אינטנסיביים הצליח לעבור את הגיבוש ולהתגייס לדובדבן בנובמבר 2021.
גם הבחירה ביחידה התחברה מבחינתו למקום שבו גדל. ביתר עילית נמצאת ביהודה ושומרון, הזירה שבה פועלת דובדבן באופן שוטף. מ' מדבר על פעילות מתמשכת ועל הצורך למנוע מאיומים להתפתח, לצד הקרבה הגיאוגרפית בין כפרים פלסטיניים ליישובים יהודיים.
אבל מה שמשך אותו היה גם אופי היחידה והדרישה המתמדת למיומנות ולמקצועיות. "זה להיות חייל של עם ישראל", הוא אומר. "לא משנה באיזה מצב אתה נמצא - קוראים לך, אתה מגיע".
אחד הכלים המזוהים עם דובדבן הוא היכולת לפעול באופן שמאפשר לכוחות להגיע עמוק לשטח ולהפתיע את היעד. "יש סל כלים רחב ליחידה שמייחד אותה ומאפשר להגיע עמוק לתוך השטח ולסכל טרור, ולהפתיע את האויב", הוא אומר. את תפיסת הפעולה הוא קושר לפסוק המזוהה עם היחידה: "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה".
לדבריו, המטרה היא להגיע אל היעד כשהוא אינו ערוך למפגש עם הכוח, להשלים את המשימה ולצאת בשקט ככל האפשר. "היכולת להגיע לבן אדם במיטה בכל מקום, באמת בכל מקום, בדירות מסתור, מתחת ומעל פני הקרקע, ולהגיע בצורה שקטה ויסודית, גם בהתראה מאוד מאוד קצרה - זו הייחודיות של היחידה".
ואז הגיע 7 באוקטובר - היום שבו ההפתעה קיבלה עבורו משמעות אחרת לחלוטין.
מ' וחבריו סגרו שבת ביחידה. הוא מתאר את ה-DNA של דובדבן ככזה שמרגיל את הלוחמים לכך שהקפצה יכולה להגיע בכל רגע, בבית או בבסיס. באותו בוקר הם הוזעקו לאירוע שבשלבים הראשונים עדיין לא הבינו את היקפו.
"ב-7 באוקטובר אנחנו סוגרים שבת, וקופצים למשהו שאנחנו לא כל כך יודעים מהו", הוא מספר. בהמשך הוקפצה היחידה כולה. הכוחות ירדו דרומה עם מגוון אמצעים שהיחידה החזיקה כחלק מיכולותיה המבצעיות.
אבל עוד לפני המפגש עם הלחימה בכפר עזה, הדרך דרומה סיפקה למ' את הסימנים הראשונים לכך שהפעם מדובר במציאות אחרת מכל מה שהכיר. "בירידה דרומה, כשאתה מתחיל לראות את הרכבים השרופים ואת האנשים ששוכבים בצדי הדרך, אתה מבין שזה לא מחבלים מחוסלים", הוא אומר. ההבנה, לדבריו, לא הגיעה ברגע אחד. היא ממשיכה להתגבש גם שנים אחר כך.
"אני חושב שתהליך החלחול יימשך כל חיי. אני לא חושב שהיה רגע ב-7 באוקטובר שבאמת באמת הבנתי. גם עד היום אתה אוסף עוד ועוד נתונים ואתה באמת מנסה להבין מה קרה פה".
משם הגיעו לוחמי דובדבן לכפר עזה. מ' מספר כי הצוותים הראשונים של היחידה הגיעו לקיבוץ בשעה מוקדמת, וכי הכוח נכנס ללחימה במקום. עבור מי שכנער לא הכיר כמעט חיילים ושאל את מנוע החיפוש כיצד יוכל יום אחד להפוך לקצין, המסלול הוביל בסופו של דבר אל אחת היחידות המבצעיות בצה"ל, אל הלחימה ב-7 באוקטובר וכעת אל תפקיד מפקד פלוגה.
בבסיס הדרך הזאת עדיין נמצאת אותה שאלה ששאל את עצמו שנים קודם לכן, כשניסה לחבר בין סיפורי האנטישמיות ששמע מאביו לבין המקום שלו בתוך הסיפור הישראלי: "כל הזמן שאלתי את עצמי איפה אני בהגנה על הדבר הזה".