סא"ל תומר גרינברג
סא"ל תומר גרינברגבאדיבות המשפחה

ככל שמתקרב 7 באוקטובר, אשירה גרינברג, אלמנתו של סא"ל תומר גרינברג ז"ל, מג"ד 13 בגולני שנפל במלחמת חרבות ברזל, מרגישה כיצד הזיכרונות והכאב חוזרים בעוצמה.

בריאיון לרדיו 103fm סיפרה גרינברג על ההתמודדות האישית שלה, על גידול בתם ארבל ללא אביה ועל התפקיד שלקחה על עצמה מול משפחות חללי הגדוד שעליו פיקד בעלה.

"יש לי תחושת מחנק בגרון. אני סופרת את הימים לאחור וכל הלו"ז שלי מלא באזכרות שהייתי רוצה להגיע אליהן", סיפרה אשירה. "אני לא חושבת שיש יום שדומה לקודמו".

בתם ארבל הייתה בת שלוש וחצי בלבד כשאביה נפל. מאז, מספרת אשירה, תומר ממשיך להיות חלק מחייה של הילדה דרך הסיפורים, התמונות והסרטונים.

"יש לי ילדה לגדל שכל הזמן שואלת על אבא שלה", אמרה. "יש זכרונות שאי אפשר לשתול בחזרה לראש. אתמול היא חלמה שהיא וכל החברים שלה יצאו לטיול אופניים, ואז היא גילתה שהיא על האופנוע של אבא שלה, והיא הובילה. תומר נוכח שם - בסיפורים, בתמונות, בסרטונים".

לצד השכול הפרטי, גרינברג לקחה על עצמה להמשיך להגיע אל משפחות חללי גדוד 13. לדבריה, כבר בתחילת השבוע החל סבב האזכרות החדש, והמספר הגדול של הנופלים הופך את המשימה לכואבת ומורכבת במיוחד.

"כבר ביום ראשון התחיל הסבב החדש של האזכרות. כשיש 42 חללים רק מגדוד 13 מאז 7 באוקטובר קשה להשתתף בכולם, אבל אני בטוחה שזה מה שתומר היה רוצה - ואני שם בשמו", סיפרה.

לדבריה, המפגשים עם המשפחות מלווים בכאב, אך גם בתחושת נחמה. "המפגשים טעונים וקשים, אבל עם הרבה נחמה ומחילה", אמרה. "הם נלחמו עד הכדור האחרון, עד לטיפת הדם האחרונה בגבורה שתסופר עוד שנים קדימה בהרבה הקרבה".

תומר גרינברג נפל בתמרון הקרקעי בעזה, כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה. אשירה סיפרה כי בתקופת הלחימה העיקה עליו העובדה שלא יכול היה להיות לצד משפחות חייליו שנפלו.

"תומר היה המפקד שלהם, הוא לא יכול היה להיות שם כשהמשפחות קברו אותם, הוא לא היה יכול להיות בניחום אבלים", סיפרה.

לדבריה, למרות החיבוק שהמשפחות קיבלו מגולני, עבור תומר הקשר עם חייליו היה אישי ועמוק: "גולני מחבקת את המשפחות, אבל תומר, שהיה המפקד שלהם באותו יום ארור, הרגיש שכל אחד מהם כמו הילדים שלו - והוא לא שם. זה לא שהם כועסים עליי, אבל בסוף יש תחושת אובדן גדול שאין לו אבא ואין לו אמא, ותומר, שהיה יכול להיות הדמות המחבקת, לא נמצא שם".

גרינברג סיפרה כי אחת המשימות שהיו החשובות ביותר לבעלה הייתה להנציח את הדרך שבה לחמו חיילי הגדוד ב-7 באוקטובר: "הדבר שהיה חשוב לו היה לטהר את שמם ולספר את סיפור הגבורה שלהם: בנירים, בנח"ל עוז, במוצב פגה, בדרכים. אין מי שנתפס במיטה, שלא לקח נשק ויצא להגן על חבריו".