שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, איריס ברנשטיין מסתכלת מרחק קצר מביתה בכפר מימון אל רצועת עזה ולא רואה ניצחון.
מבחינתה, השאלה איננה כמה בתים נהרסו, כמה מנהרות פוצצו או כמה שטח נמצא בשליטה ישראלית. היא מודדת את תוצאות המלחמה בשאלה אחרת: האם תושבי העוטף יוכלו לחיות בלי גדר, בלי איום ובלי הידיעה שילדיהם יידרשו לצאת שוב לאותו קרב.
התשובה שלה נחרצת. "אין לנו ילדים לסבב הבא", היא אומרת. "אין לנו ילדים מיותרים לסבב הבא".
ברנשטיין, תושבת העוטף, נשואה לאביו של סגן אלוף יהונתן צור הי"ד, מפקד סיירת הנח"ל שנפל בקרבות בשמחת תורה ומועמדת מפלגת זהות לכנסת, מדברת על מחדלי ה-7 באוקטובר, אבל מפנה ביקורת חריפה לא פחות למה שהתרחש מאז. "אני מרגישה שאף אחד לא התעורר".
לדבריה, בימים הראשונים נדמה היה שהטבח חולל שינוי עמוק בתפיסה הישראלית. "חטפנו כאפה רצינית שלא הייתה כמוה במדינת ישראל בשבעה באוקטובר בבוקר", היא אומרת. "זה נראה שלרגע הבנו משהו חדש על החיים". אלא שהתחושה הזאת, לטענתה, התפוגגה במהירות. "עברו ימים ושבועות, וכאילו חזרנו להרגלים הישנים".
הכעס שלה מופנה גם כלפי הדרג המדיני וגם כלפי הדרג הצבאי. "אני מרגישה בכל העצמות וכל נימי נפשי שאף אחד לא מבין את גודל השעה. לא הנהגת המדינה, לא הנהגת הצבא. לא מבינים את גודל השעה ולא קמו לעשות את המלחמה הנכונה על החיים שלנו".
גם מול תמונות ההרס מרצועת עזה היא אינה משתכנעת. לדבריה, בתחילת המלחמה הייתה תחושה שהיעד ברור. "נלחמנו חודש, אולי חודשיים, עם רצח בעיניים. כמעט לא ראינו. וידענו שעזה לא תהיה עוד", היא אומרת. "אבל זה נגמר".
מכאן, לטענתה, הפכה הלחימה לרצף של כניסות ויציאות מאותם מקומות. "התחילו פשיטות מטורללות של להיכנס ולצאת, פעם חמישית ושישית ושביעית, לאותן שכונות, על כלום".
כשנשאלה במפורש אם חיילים סוכנו לשווא, היא לא היססה: "זה נורא ואיום להגיד את זה, אבל כן".
בלב הביקורת שלה נמצאת המילה "כיבוש". ברנשטיין מספרת כי במהלך הוויכוחים שניהלה על אופן ניהול המלחמה שמעה מגורמים בצבא שאין זה יעד הלחימה: "אין בלקסיקון של צה"ל, את המילה כיבוש".
מבחינתה, זו בדיוק הבעיה. "תשאל כל חייל בצה"ל במלחמה הזאת על מה הוא נלחם, אם לא לכבוש את עזה", היא אומרת. "גם להחזיר חטופים, הייתה גם על זה מלחמה. אבל גם על החיים שלנו. על החיים של הילדים שלנו".
ברנשטיין אינה מבקשת רק שינוי בשיטת הלחימה. החזון שהיא מציגה כולל כיבוש של הרצועה והוצאת תושביה ממנה. לדבריה, ללא מהלך כזה ישראל נותרת בתוך אותה תפיסה של סבבים חוזרים.
מבחינתה, ההבחנה בין חמאס לבין יתר תושבי הרצועה היא חלק מאותה תפיסה שהיא מבקשת לשנות. היא גם מותחת ביקורת חריפה על המגבלות המשפטיות שהוטלו, לתפיסתה, על אופן הפעלת הכוח.
גם הטענה שישראל נדרשת להתחשב בעמדת הקהילה הבינלאומית אינה משנה את עמדתה. "העולם צבוע", היא אומרת. "אנחנו לא יכולים לחיות כאן לפי מה שהעולם חושב עלינו".
לדבריה, ישראל לא פגעה במכוון בילדים או בנשים במהלך המלחמה, ובכל זאת ספגה ביקורת בינלאומית קשה. לכן, לשיטתה, אין מקום לנהל את המערכה על בסיס השאלה כיצד תיתפס בעולם.
הביקורת של ברנשטיין על ניהול המלחמה מתחילה עוד לפני כניסת הכוחות הקרקעיים לעזה. לדבריה, כבר כשקמה המשפחה מהשבעה, לפני תחילת התמרון, סברה שמי שכשלו ב-7 באוקטובר אינם יכולים להיות אלה שינהלו את המערכה שאחריו.
"לפני שהחייל הראשון נכנס, כולם צריכים ללכת הביתה", היא אומרת. "כולם. נתניהו, ראשי הצבא, ראשי המודיעין. כולם כשלו. הראשון עד האחרון".
היא דוחה את האפשרות להפריד בין תפיסת העולם שהובילה, לטענתה, לכישלון לבין האופן שבו נוהלה המלחמה. "לא יכול להיות שהם, שהידיים שלהם קשורות בדם הזה, בטבח הנורא הזה, הם בתפיסת העולם המעוותת שלהם - גם הנהגת המדינה, גם הנהגת הצבא וגם המודיעין - ינהלו את המלחמה הזאת".
ובכל זאת, היא אינה מתעלמת מהישגים שהושגו תחת נתניהו. "אי אפשר לקחת ממנו את הדברים הטובים שהוא יודע לעשות", היא אומרת. אבל מיד מוסיפה: "הוא לא הבין את גודל המלחמה ואת גודל השעה. הוא לא עשה פה מלחמה של הכרעה אחת ולתמיד".
גם אחרי שלוש שנות לחימה, מבחינתה המבחן נותר פשוט: האם בטוח יותר לחיות בעוטף. על כך היא משיבה בשלילה. הטענה שיש כיום כוחות שמגינים על הגבול אינה מספקת אותה. "עד מתי יהיו חיילים על הגדר?", היא שואלת. "האיש שלי במלחמה, הבנים, החתנים כולם בסבב האלף כבר. עד מתי זה יהיה?".
היעד שהיא מציבה הוא שינוי המציאות עצמה, ולא עוד שכבת הגנה. "יש לכבוש את עזה רק אחרי שנגרש ונוציא את כל האזרחים ואז מלחמה אדירה והשמדת הרצועה מעל ומתחת לאדמה ולא בפינצטה עדינה העולה לנו בדמים מיותרים".
מכאן מגיעה ברנשטיין גם אל הבחירות ואל ההחלטה להתמודד במסגרת זהות. למרות הביקורת הקשה שלה על נתניהו, היא אינה רואה במפלגות האופוזיציה שמציגות את עצמן כ"גוש השינוי" חלופה לעמדות שהיא מבקשת לקדם.
על נתניהו עצמו היא אומרת: "נתניהו לא מעז להיות איש ימין, להגיד: המדינה הזאת היא שלנו ואנחנו לא נחיה בפחד".
התחושה הזאת, לדבריה, אינה מוגבלת לעוטף. היא מדברת גם על יהודה ושומרון ועל בני משפחתה שחיים ונוסעים שם, ומנסחת את השאלה שמבחינתה עומדת בלב המאבק הפוליטי: "של מי המדינה? כמה כח והעדפה נותנת מערכת המשפט לערבים כאן בתוכנו ועל הגבולות. איך זה שאנחנו חיים בפחד על חיינו בתוך גדרות והם אדוני הארץ?".
"אני מאמינה שאם יהיה ימין ליד נתניהו מאוד חזק זה ישתנה", היא מסכמת.