יהודי אתיופיה שמרו במשך דורות על מסורות הלכתיות שונות מאלה המוכרות לנו כיום. חלק מהמנהגים הללו מזכירים מסורות עתיקות מימי בית שני ואף מתקופות קדומות יותר.
ד"ר יוסי זיו, חוקר ההלכה והמסורת של יהודי אתיופיה מהמכללה האקדמית שאנן ומחבר הספר "חג ומועד בביתא ישראל", מתאר את המסורת הזאת כ"קפסולת זמן".
"נדמיין חזרה במנהרת הזמן לימי האבות וימי בית ראשון, הנקודה לא ממש ידועה", הוא אומר בריאיון לערוץ 7. לדבריו, הפער בין ההלכה המקובלת כיום, המבוססת על התלמוד ועל הפוסקים, לבין ההלכה של יהודי אתיופיה נובע ככל הנראה משימור מסורות קדומות, שלא הושפעו מהתפתחות ההלכה הרבנית.
זיו מסביר כי חלק מהמנהגים שנשמרו באתיופיה מזכירים הלכות שהיו נהוגות בקרב קבוצות שונות בעם ישראל בתקופת בית שני, ובהן האיסיים, הצדוקים ואנשי כת מדבר יהודה.
"ההלכה הפרושית לא הייתה מוכרת להם. הם שימרו הלכה קדומה שבמקרים רבים היא שונה מההלכה הפרושית ודומה יותר להלכת האיסיים, הצדוקים, אנשי כת מדבר יהודה וכו'. מדובר בהלכה הרבה יותר מחמירה", הוא אומר.
אחת הדוגמאות הבולטות שמציג זיו נוגעת ללחימה בשבת. בספר מכבים א' מסופר כי יהודים נמנעו מלהילחם בשבת, גם כאשר הותקפו. בעקבות התבוסה קבע מתתיהו שיש להילחם בשבת כדי למנוע את השמדת העם. לדברי זיו, מסורת דומה נשמרה גם בקרב יהודי אתיופיה.
"בספר מכבים א' כתוב במפורש שנמנעו מלהילחם בשבת ולכן הייתה תבוסה. מתתיהו מכנס את הלוחמים ומבהיר שאם לא נילחם בשבת נוכחד", הוא מסביר. גם בספר היובלים מופיע איסור חמור על מלחמה בשבת. זיו מספר כי בשיחותיו עם קייסים, מנהיגי הדת של יהודי אתיופיה, התברר לו שהמסורת הזאת הייתה מוכרת גם להם. "בשיחות עם הקייסים הם סיפרו לי ש'אכן לא נלחמנו בשבת'. שאלתי מה עשיתם אם הותקפתם, והם אמרו 'ברחנו להרים, ואם הופתענו התפללנו ולא אחזנו חרב בשבת'".
הבדל נוסף נוגע לברית המילה. על פי ההלכה המקובלת כיום, ברית מילה בזמנה מתקיימת ביום השמיני גם כאשר הוא חל בשבת. לעומת זאת, במסורת יהודי אתיופיה, כפי שמתאר זיו, לא ערכו ברית בשבת, ובמקרים כאלה הקדימו אותה ליום השביעי. לדבריו, הקדמת הברית הייתה כרוכה גם בסיכון לתינוקות, והקייסים סיפרו לו על מקרים שבהם תינוקות היו חלשים.
לצד ההבדלים ההלכתיים, יהדות אתיופיה שימרה גם חג ייחודי: חג הסיגד, המצוין בכ"ט בחשוון, שבעה שבועות לאחר יום הכיפורים. זיו מסביר כי בעוד יום הכיפורים נתפס במסורת זו כיום של כפרת היחיד, הסיגד הוא יום של כפרה קהילתית וחידוש הברית בין עם ישראל לקב"ה. "מתן תורה בהר סיני אינו אירוע חד פעמי שמספיק לדורות, אלא צריך חידוש מדי שנה", הוא אומר.
לדבריו, במסורת העדה הודגשה החשיבות של חידוש הברית, ובמקרים של עבירות חמורות נדרש תהליך של חזרה אל הקהילה. זיו סבור כי אין מדובר בחג שנוצר באתיופיה במהלך הדורות. לדבריו, בני העדה לא ראו בעצמם מי שמחדשים מסורות, אלא מי ששומרים בקפדנות על מנהגי אבותיהם. "לא מדובר בחג חדש, אלא ב'מסורת אבותינו שבידינו'. זו לא עדה שתחדש. הכוח הגדול שלה הוא בשמרנות", הוא מסביר. לדבריו, ייתכן שמקורותיו של הטקס הקדום משתקפים גם בספר נחמיה ובספר היובלים.
אבל אותה מסורת עתיקה, שנשמרה בקפדנות במשך דורות, עמדה בפני טלטלה גדולה כאשר יהודי אתיופיה עלו לישראל. לדברי זיו, מי שחוו את השבר בצורה הכואבת ביותר היו הקייסים, ששימשו במשך דורות כמנהיגים הרוחניים והדתיים של הקהילה.
באתיופיה היה הקייס אחראי לתפילות, לשחיטה, לקידוש ולברכות. הוא היה דמות מרכזית בחיי הקהילה, והסמכות הדתית שלו הייתה כמעט מוחלטת. אלא שעם ההגעה לישראל השתנתה המציאות בבת אחת. "בתוך 3.5 שעות טיסה הם נחתו בישראל וממעמד של כמעט כל יכול בעדה, הם הפכו במקרים רבים לבלתי רלוונטיים", מספר זיו.
לדבריו, הקייסים נתקלו במערכת הלכתית שונה מזו שהכירו. מנהגים שנשמרו במשך דורות לא תמיד התקבלו, והם נדרשו להסתגל לדרכי פסיקה ולמנהגים אחרים. "אמרו להם שמה שהם שמרו הוא לא נכון ושצריך לשמור אחרת", הוא מתאר.
למשבר הדתי והמעמדי הצטרפו גם קשיי ההסתגלות לחיים בישראל. מנהיגים רוחניים שהיו רגילים להוביל את קהילותיהם מצאו את עצמם תלויים לעיתים בילדים ובצעירים לצורך פעולות יומיומיות פשוטות, כמו שימוש בטלפון, קניות בסופרמרקט או נסיעה באוטובוס. כך הפך המעבר מאתיופיה לישראל לא רק למפגש בין שתי מסורות הלכתיות, אלא גם לשינוי עמוק במעמדם של מי שהיו במשך דורות עמודי התווך של הקהילה.