רק אחרי שחזר משבי חמאס, התחיל איתן מור להבין מה באמת עבר על אביו בשנתיים שבהן הוחזק ברצועת עזה.
הוא הכיר את העמדות של ח"כ ד"ר צביקה מור, ידע שאביו אינו נוהג לסגת מעקרונותיו, ואפילו כשמחבלי חמאס ניסו לשכנע אותו שאביו אינו אוהב אותו, הוא לא נתן לדבריהם לערער את אמונו בו.
אבל דבר אחד איתן לא ידע: עד כמה קשה היה לאביו ולאמו להחזיק את המשפחה, לשאת את הגעגועים ולהמשיך לתפקד בתוך חוסר ודאות שנמשך כמעט שנתיים.
בריאיון משותף ומיוחד לערוץ 7, לרגל צאת ספרם החדש "עקידה", חוזרים האב והבן לתקופה שבה חיו במציאות שונה לחלוטין: איתן ניסה לשרוד בשבי, בעוד אביו נדרש להתמודד עם הגעגועים, חוסר הוודאות והביקורת הציבורית על עמדותיו בנוגע לשחרור החטופים.
כעת, כשהם יושבים יחד, מתברר כי גם אב ובנו שהיו בטוחים שהם מכירים היטב זה את זה, נדרשו לספר את סיפוריהם כדי להבין מה עבר על האחר.
"אני לא ידעתי שההתמודדות שלהם תהיה עד כדי כך קשה", מודה איתן כשהוא מדבר על הדברים שקרא בספר. הוא מספר שנחשף למחלוקות בתוך המשפחה, לקושי של אביו להחזיק בעמדותיו הציבוריות ובו בזמן לשמש משענת לאשתו ולילדיו, ולמאמץ המתמשך להישאר חזק כאשר אין שום דרך לדעת מה עובר על הבן החטוף. "אבא שלי היה באמת חזק", הוא אומר. לדבריו, דווקא ההתמודדות הממושכת עם חוסר האונים היא שהמחישה לו את עוצמתם של הוריו.
אחד הפרטים שמעניקים לסיפור המשפחתי ממד מוחשי הוא הכיסא שנותר ריק בבית. צביקה מספר כי לאורך כל תקופת השבי הרגיש את היעדרו של איתן, וכי הכיסא שעליו הונחה תמונת בנו הזכיר לו מדי יום את החלל שנפער במשפחה. כלפי חוץ, לעומת זאת, השתדל לשדר יציבות וביטחון. הוא לא רצה שהמחבלים המחזיקים באיתן יראו את אביו נשבר, וגם חש אחריות כלפי משפחות אחרות שבניהן נלחמו בחזית.
"אני כל הזמן עבדתי על עצמי לשדר את החוסן", הוא מספר. לדבריו, המאמץ הזה לא נועד להסתיר את הכאב אלא לאפשר לו להמשיך לפעול. במהלך המלחמה השתתף במפגשים עם משפחות ועם נשות מילואימניקים, והופתע לשמוע שוב ושוב כי דווקא הוא מצליח לחזק אנשים שביקשו לחזק אותו. מאחורי ההופעות הציבוריות, הוא מבהיר, נותרו הגעגוע והדאגה לבנו.
בזמן שאביו ניסה לשמור על חוסן בבית ובציבור, איתן נדרש למצוא דרכים משלו להתמודד עם השבי. אחת מהן הייתה לימוד ערבית. הוא מספר כי השפה הפכה עבורו לכלי הישרדות של ממש: באמצעותה יכול היה להבין את השיחות שהתנהלו סביבו, לקלוט מידע מהחדשות ולנסות לעקוב אחר תנועות צה"ל. בתוך מציאות שבה כמעט לא הייתה לו שליטה על דבר, עצם היכולת להבין מה מתרחש בסביבתו הפחיתה במעט את תחושת חוסר האונים.
עם הזמן השתפרה שליטתו בשפה עד שהחל להשתמש בסלנג של שוביו ולחקות את המבטא שלהם. הוא סיפר להם בדיחות מסדרות שהכיר, הצליח להצחיק אותם ואפילו הגיע למצב שבו סיפר חלק מהמחבלים ועשה להם תספורות. את כל אלה הוא מתאר כחלק ממאמץ מודע לשמור על שפיותו ולהתמודד עם האנשים שהחזיקו בחייו.
אלא שאיתן מדגיש כי מאחורי השיחות והצחוק לא נוצר אצלו בלבול באשר לזהותם של שוביו. לדבריו, הוא ידע שבמקרה של ניסיון חילוץ, המחבלים עלולים לקבל פקודה להרוג אותו. הוא מספר כי במקומות שבהם הוחזקו חטופים הוצבו מטענים, וכי בירר בעצמו עם שוביו מה יעשו אם יגיעו כוחות ישראליים. גם ברגעים שנראו אנושיים, הוא אומר, המחבלים הזכירו לו את שנאתם ליהודים. באחד המקרים, לדבריו, מחבל שסיים עמו שיחה אמר לפתע שהוא רוצה להרוג יהודי.
ההתמודדות הזאת דרשה ממנו גם מאמץ נפשי מתמשך. איתן מספר כי ניסה לעבוד על דרך החשיבה שלו, לחזק את עצמו ולעתים אף לשכנע את עצמו שהמצב נסבל, גם כשהיה רעב והתעורר למציאות קשה. מבחינתו, היכולת ללמוד שפה, להבין מידע חדש ולמצוא דרכים להתמודד עם שוביו הייתה אמצעי להמשיך לפעול במקום לשקוע בחוסר האונים.
לצד כלי ההישרדות המעשיים, גם האמונה קיבלה מקום משמעותי בשבי. איתן מספר כי עוד לפני המלחמה נהג לומר קריאת שמע ולדבר עם אלוהים לפני השינה, אף שבחר לקיים רק חלק מהמצוות שעליהן גדל. בשבי, כשלא תמיד היה לו אדם שיוכל לשתף אותו במה שעובר עליו, מצא בתפילה ובדיבור עם אלוהים מקום לפרוק את מחשבותיו.
אלא שהשבי גם העמיד את אמונתו מול שאלות שלא מצא להן תשובה. הוא מספר שראה אנשים טובים נרצחים ושאינו יודע להסביר מדוע הוא עצמו נותר בחיים, בעוד אחרים, ובהם אנשים שהקפידו על שמירת מצוות, נהרגו או סבלו יותר ממנו. "אין לי מושג, למשל, איך אני נשארתי בחיים", הוא אומר. מבחינתו, האמונה לא ביטלה את השאלות הקשות על הסבל ועל גורלם של האנשים שפגש.
גם הקשר עם אביו עמד למבחן במהלך השבי. איתן מספר כי מחבלי חמאס היו מודעים לעמדותיו הציבוריות של צביקה מור, וניסו להשתמש בהן כדי לפגוע בו מבחינה רגשית. הם אמרו לו שאביו אינו אוהב אותו, אך הוא דחה את הדברים.
צביקה, מצדו, מספר כי לאורך כל התקופה היה משוכנע שבנו מבין את עמדותיו. לדבריו, הוא התפלל שלבנו יהיה הכוח לשאת את הייסורים ולהחזיק מעמד עד השחרור, אך לא הטיל ספק בכך שהם רואים את המציאות באופן דומה.
כשאיתן נשאל כיצד הוא רואה את אביו, הוא משיב בפשטות: "אבא דואג, אבא שמסתכל על התמונה הרחבה, שרוצה לדאוג לעתיד הילדים שלו ולעתיד הילדים שלי גם. ואני סומך עליו פשוט".
עם זאת, איתן מבקש להבחין בין הביקורת שלו על הקמפיינים הציבוריים לבין האנשים שיצאו להפגין למען שחרור החטופים. הוא אומר כי הוא מודה למפגינים שפעלו מתוך געגוע ורצון לראות את החטופים חוזרים הביתה. "ובאמת אני אומר להם תודה", הוא מדגיש. מנגד, הוא טוען כי חלק ממארגני הקמפיינים ביקשו להחליש את הממשלה בזמן המלחמה.
בהקשר הזה הוא מתאר אירוע שהתרחש, לדבריו, במהלך חקירתו בשבי. לטענתו, אחד מחוקרי חמאס שאל אותו כיצד אפשר להביא יותר אנשים להפגנות בישראל. איתן מציג את הדברים כעדות לכך שהמחבלים עקבו אחר המחאה בישראל והתעניינו בהרחבתה. הוא אף טוען כי אותו חוקר חוסל מאז.
לצד הסוגיות הציבוריות, הספר המשותף מאפשר לאב ולבן לחזור אל החוויה האישית. השם "עקידה" נבחר, לדברי צביקה, דווקא משום שהוא קשה ומעורר אי נוחות. הוא מבקש באמצעותו לעסוק בנכונות של הורים בישראל לשאת בסיכון הכרוך בהגנה על המדינה.
הספר נבנה מתוך הסיפורים שמסרו בני המשפחה לעורכת, ובהם חוויותיהם של איתן ושל הוריו, צביקה ואפרת. איתן מספר כי לא הספיק לקרוא את הספר כולו, אך כבר מצא בו דברים שלא ידע על ההתמודדות בבית.
גם צביקה מגלה בסיפורו של בנו יכולות שלא ידע עד כמה הן מפותחות. הוא מתפעל מהיכולת של איתן להשתמש בהומור, ללמוד ערבית ולמצוא לעצמו תחושת מסוגלות בתוך מציאות של פחד וחוסר ודאות.
בסיום הריאיון נשאל איתן על האפשרות שאביו יתרום למדינה גם במסגרת פוליטית. הוא מביע תמיכה בכניסתו לחיים הציבוריים, ומסביר כי מבחינתו ההתמודדות של צביקה בתקופת השבי הוכיחה את יכולתו לפעול בתנאים קשים.
