פורום סניף ע-שדוד

שאלו אותי מה אני מחפש אבל בשביל לדעת מה אני מחפש אני צריך קודם למצוא את עצמי. ואיך אפשר למצוא את עצמי בתוך כל הבלאגן הזה.

ולפעמים צריך להיות לבד בגג בארבע בבוקר ופשוט לבכות ולשיר אביתר ורביד והשיבנו ולבכות ואז פתאום לרקוד כמו משוגע עם עיניים אדומות כאילו חזרתי להיות דוס ולהסתיר הכל עמוק עמוק.

ורציתי ללכת לאיפה שפעם אבל היה שם אנשים.

ואז לישון ולקום ופתאום להיזכר בכמה הכל דפוק בשעות שהם לא 4 בבוקר.

 

אמרו לי כל הכבוד לי שאני עדיין מגיע, אבל יותר כל הכבוד להם שהם החברים האחרונים שלי.

אני צריכה לכתוב איפשהו, מקווה שתסלחו לי שזה כאן.

כי כבר אי אפשר להגיב

וכבר אין מה להגיד, כי נהייתי מאסטר בהדחקות ואדישות.

אולי נחזור בשאלה כבר עכשיו?
כי בכל מקרה זה יקרה מתישהו, אז שלפחות נהנה מזה כבר עכשיו.

סתם משהו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

..

מותר לי להגיד לך שאי מתגעגעת אליך?

אני מחפשת אותך בין אנשים, אני רוצה לדעת עליך מלא דברים

וזה טיפשי כי בקושי הכרנו

וזה בכלל היה ההפך

לא התייחסתי אליך, שיחקתי משחק שלך

ועכשיו זה לא עוזב אותי 

 

ולראות אותם ככה. זה פוצע אותי. סתם.

ואולי זה מקנאה?

 

ואני רוצה לדבר ככ הרבה

ואין למי

 

ועליות וירידות

 

ותודה וסליחה

 

ודיכאון. חושך, ובריחה

 

והלב מחכה לך

לברוח

 

 

לברוח

 

לברוח מכל שמה שזז במהירות

לעשות שטויות במהירות

ביהירות

 

מחפש את עצמי

עם שני כיוונים שמושכים אותי

ואת כל אחד אני רוצה יותר מהשני

ומכל אחד אני רוצה לברוח יותר מהשני

אז במקום להכריע אני מדדה בינהם

נופל בין הכיסאות

ובורח מהכל

מעצמי

 

ואם היה אפשר להחזיר את הגלגל אחורה

ואם היה אפשר להישאר בכוח בחחמה

ואם אפשר לחזור לחממה אחרי שברחתי ממנה

 

ואיך אפשר לטבול עם שרץ בידיים

ואיך אפשר להיטהר

ואיך אפשר לצעוק, פשוט לצעוק

ואיך אפשר לבכות כמו פעם מכל ניגון

ואיך אפשר להיות בעוצמות

ואיך אפשר להיות בקדושה

ואיך אפשר להיות בעולם הגדול

 

ואיך אפשר לחיות

 

..

א. לימוד רציני מאוד.
לפי מה שטוענים בנות כמוני
כמה שאני מאוד אוהבת יהיו שם (יכול לגרום לי דווקא אולי לא להתחבר לעוד אנשים.)

ב. יותר מקום לשאלות. מודעים לזה שאולי לא באים לשם כל כך מאמינים.
הצוות נראלי ממש טוב, וכזה, בראש שלי
צריכה לחשוב עם מתאים לי שוב מגוון של אנשים, או אחרי 12 שנה באלי פעם אחת אנשים כמוני, ולא להיות השונה (כאילו, אני אהיה שונה. תמיד בחיים, אבל במובן הזה...)
היא והיא יהיו שם. דווקא היא יכולה לשמח ולתת לי כוחות, והיא... אני רק צריכה לצאת מהדעות הקדומות שאחרות שמו לי עליה, היא באמת אחלה של בת אדם.

א. כולם אומרים לי ללכת לשם. יש לי קצת אנטי לזה כי הם באמת לא מבינים. אני חושבת.


אני צריכה אובייקטיביות.
ובעיקר אני צריכה להחליט מה אני רוצה. מה יותר חשוב לי. כי הצלחתי כבר להבין מה כל אחד מהמקומות מציע.

ו וואי, אני אהיה חייבת בכל מקרה, לא משנה איפה אני אהיה לעשות אמממ, לעבוד על זה, ושהנושא ההוא ישמח אותי, ולא יכאיב, כי זה יתנגש לי הרבה פעמים בטוח, אני כבר רואה את זה. ודי. אני צריכה לגדול (או בעצם לחזור אחורה? בט-י התמודדתי עם זה הרבה יותר טוב...)

אל תקראו סתם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עברה שנה, פיזית שנה

זה לא הגיוני

ולראות תמונה שלה, ולשמוע ברקע את הקול שלה, זה שובר שובר שובר

וזה לא הגיוני שהיא לא כאן. זה לא הגיוני בכלל

ואיך אנשים יכולים להתאבל ולספר עליה כשהמשפחה שלה שם. ולראות אותו ולבכות ואיך אפשר והוא רק בכיתה ז לא בר מצווה עדיין וזה לא הגיוני

ואיך איך

והוא, גם כשהוא צוחק ומלא חיים, יש לו מב עצוב בעיינים, רואים ביענייפ שלו שהוא לא איתנו, הוא לא אותו אדם

וליהזכר במה שהם העבירו יחד בחמישית

ותמיד שניהם, וצחקו ודיברו והעבירו מעבר

ויש לי בראש מונה של כולנו שם, והיא הראתה איזה סרטון על תפילה והוא איחר, ואת הפעם ההיא כשהוא רקד, ואת הלימוד על ירושלים, ואת השיחה בסוף שנה, כשהיינו בנחשונית, ואמרנו לה שאנחנו רוצות להמשיך ותודה. היא אמרה לנו שהיא גם רוצה ושלחה אותנו לדבר עם **** ולא הלכתי, כי זה מביך, ומה, אני אדבר איתו? וחבל אולי יכולתי לזכות לעוד כמה חודשים עם שיעורים ממנה. והסיום שנה אז כשעשינו בבית שלה, עם סופלה וגליה, והן קנו לה ספר, וגם הם היו, וזהו זה מה שאני זוכרת

ואח"כ כשהיא לא באה לטיול, וזה היה לי מוזר, כי היא תמיד הייתה בכל הטיולים, וזה לא היה הגיוני, והגעתי ביום ראשון ונכנסתי למסדרון מאוחר וראיתי כמה בנות יושבות שם ובוכות, ואמרו שהיא חולה ולא יודעת

ולהיזכר בכל הפעמים לפני שנפגשנו, ביום הראשון שהגעתי לאולפנא, ואי ואמא הסתובבנו שם, ולא ידענו מה קורה, ואז היא ראתה אותנו, ובאה כולה עם חיוך על הפנים, ושאלה מה שלומה, ודברה איתנו קצת, למרות שהיו לה את כל הכיתה שלה להיות איתם אז, ותמיד תמיד שהיא פגשה אותי במסדרון היא הייתה מחייכת, ושאולת אותי מה שלומי ונותנת הרגשה שאני שייכת לשם ותמיד גם מוסרת דש.

והשיחות האחרונות בשבועות שבאנו אליה הביתה, לדשא מלאמלא בנות, ויבתי מאחורה כזה, ויא דיברה על מזמור מתהילים, ובאמת שאני לא זוכרת מה היא אמרה, אבל אני זוכרת שהתלבטנו בסוף אם לגשת אליה, ולהגיד לה איזוממילה, אבל בסוף היו שם הרבה אנשים, והתביישנו. ולא דיברתי איתה. וזהו. לא דיברתי איתה. ואני כבר לא אדבר.

ובסוף שנה שהיא הרגישה יותר טוב והיא באה להעביר שיחה, וזה בכלל לא היה לנו נראלי, אבל יש שיחה שלה אז ברור שנכנסים, והיא דיברה על נתיתנה, אבל ממקום של לקבל, כי היא אמרה שזה השתנה אצלה בשנה ההיא. ובפעמים האלה בקושי זיהיתי אותה, היא הייתה רזה, וחיוורת, וזהו, זאת הפעם האחרונה שריאתי אותה

 

 

אחכ זה כבר שאמרו לנו שהיא נטרה, ולא יכולתי לבכות וכולן התחבקו ובכו, ואני עמדתי לי, ובנסיעה שראיתי את****** מתפרקת והיא דיברה ובכתה ובכיתי בחיים לא ראיתי מישהו נשבר ככה. היא בכתה כל כך, והיא בוכה כמו שהיא צוחקת, עם כל הלב. אבל אמז כל פעם ששמעתי אותה צחוקת זה החזיר אותי לשם. וכמה בכיתי באותו יום, והם לא נתנו לעכל אלא ניסו להקל וזה כל כך לא נכון בעיניי כי צריך לכאוב, וה חשוב, ואי אפשר סתם ככה להמשיך הלאה. כאבתי מבחריה, בחירה של לא לשכוח, כאב שחייבים לכאוב אותו. ולצערי אני המשכתי הלאה מהר מידי, ואיך אני יכולה ככה לשכוח. ויום אחכ שנסענו לים וכולן התעלמו ממה שהיה, ולא יכולתי להיות איתן ורציצת רר לבכות ולכאוב, אל הן המשיכו הלאה, והחתונה שהייתה אז, והולפנ א שהתעלמה. אז הייתי צריכה להמשיך הלאה

 

ואני חשובת על המשפחה, ואיזו משפחה חזקה הם, והיא שהתחתנה בלי אמא, והם כל כך מדהימים, וחזקים, ובכל זאת קשה לי. ואני בטוחה שאחכ הם גם מתפרקים. וזהו.

רציתי לשלוח שנה טובה. עם תמונה של רימון בעיצוב יפה.

אבל הכל גרוע. השנה תהיה גרועה. היום הזה גרוע. הכל גרוע.

ואין ראש השנה בישיבה.

הדבר היחיד שאני מסוגל לעשות עכשיו זה להיות במיטה ולבהות בתקרה. במקרה הטוב.

סופית אני בנאדם מגעיל

השיחה הזאת רק הכניסה אותי להתלבטות יותר גדולה. ואין איפה לצעוק. ואין מילים לצעוק. ואין ראש לצעוק. והכל חם וחנוק גם ככה והראש עוד שניה מתפוצץ. במקום לצעוק אפשר רק לשמוע צעקות באוזניות ולכסח את הגיטרה בכוח (עד שגם זה נמאס) ולנסות להעלם. ואין ראש להחליט ואין מצברוח לכלום.

ואיך שסיימתי ברחתי בכוח. כביכול להראות שהתייאשתי.

והתייאשתי. ואין לי כוח עוד לנסות.

וננסה למרוח את הזמן בלא לעשות כלום עד סוף שנה כי אולי איכשהו משהו ישתנה.

 

ואפילו לעשות דברים נחמדים ולהיות סתם במחשב אין לי כוח.

 

באלי לצעוק.

באלי לישון.

 

 

@עיגול שחור עברתי לפה אם באלך לקרוא

כי די
פשוט די

בספר שנקרא החיים שלי
ביי ביי
הגעתי למה שטוב לי
עכשיו אפשר
ללכת

..

פעם הבאה שימו לב שאתם מאנונמי,

וסליחה על הפלישה.