ישנם שני סוגי אנשים בעלי התלבטויות פנימיות ופעילות אישית פנימית.
כל אדם בעל התלבטות ופעילות אישית פנימית, תמיד יהא נכון לשנות את עצמו לפי הצורך ולפי גילוי האמת.
אבל, ישנם אנשים שמכירים בכך שלא זוהי השלמות. זה שלמות פנימית, אבל פנימיות אינה הכל. מי שחושב שפנימיות היא הכל, לעולם יצטרך להמשיך לשנוא את עצמו ולהעביר ביקורת גם על אחרים. הוא אינו מסוגל לראות את הצד הטוב שיש מעבר לקרן הזוית, מעבר לתקלה. הוא רק מבין שתקלה=חיסרון, וזה נכון ומי שחושב אחרת כמובן שגם הוא אינו מושלם. אבל מי שחושב שתקלה=רע מוחלט, ואין מעבר לה גם טוב כלשהוא שמזומן ע"י הקב"ה - אדם כזה לעולם ישנא את עצמו וישנא גם כן אחרים, ותמיד יעביר ביקורת. הוא אינו רואה כיצד אפשר לרחם על מי שטועה, גם לא על עצמו, והרי הוא אינו חסין מטעויות. לכן לעולם יחיה בחושך.
לעומת זאת, אדם שיודע שהקב"ה ברא את הרע רק לצורך הטוב, אדם כזה תמיד ינמצא את הדרך להישאר חזק גם לנוכח הנפילות, וככל שיפול - תמיד יזכור את טובתו של הקב"ה, ותמיד ידע שביקורת אינה סוף פסוק. ביקורת היא רק שלב בדרך לתיקון - תיקון העולם הכללי שסביב האנשים בעלי המחשבה הפנימית - אבל גם תיקון אישי - שהוא יאות אך ורק לאנשיחם שמאמינים בטוב. האנשים שאינם מאמינים בטוב - אם הטוב אצלם הוא רק 'דתני תני דלא תני לא תני' - אלו יזכו לראות בתיקון העולם, אבל לעולם לא יראו בתיקון אישי, לא אצלם ולא אצל אחרים.
יסייע ה' ביד כל הבא ליטהר
