אבל אני יכול להעיד על עצמי שהרווקות המאוחרת לא גורמת לי לבכות עם ה'.

כשהייתי צעיר הייתי הרבה יותר מחובר...

כנראה שכל אחד והעניין שלו

אנחנו עוד לא יודעים באמת מה זה כאב על השכינה.

שאף רווק לא ידמיין שהצער הפרטי שלו גורם לו להשתתף בצער הכללי.

אדם צריך להיות שמח כל היום כדי להגיע לחצות ולבכות על החורבן.

כמו שכתבתי בתגובה אחרת פה, לא לחינם חז"ל אמרו, וזאת ההלכה ששליח ציבור בימים נוראים צריך להיות נשוי ועם ילדים, כי דווקא לאדם כזה יש לב נשבר.

או גם העובדה שאז אחוז הרווקים בגיל מבוגר היה נמוך עד אפסי?

ממש מוזר לי שרק לאדם נשוי יש לב נשבר.

כאב של אדם נשוי יכול להתחלק לשניים...

אין אפשרות לחשב כאב, בטח לא לפי המעמד של האדם.

יש נשואים שהחיים שלהם תותים, ויש רווקים שעוברים עליהם צרות צרורות

במ"ב כתוב טעם אחר:

"דומיא דכהן גדול, שהיו מכינים לו אשה אחרת, ושתהיה לו אשה, לשומרו מן החטא.

ופשוט, דאם מזדמן לו שנים, אחד שהוא בן תורה וירא חטא ואין לו אלו הפרטים, והשני הוא איש פשוט והוא נשוי ויותר מבן שלושים, הבן תורה קודם."

יא – החזן בימים הנוראים | פניני הלכה

בימי תענית על גשמים שנעצרו, השתדלו שבנוסף לכל המעלות שנזכרו, יהיה החזן עני ומטופל בילדים ואין לו במה לפרנסם ויש לו יגיעה בשדה, שסבלו מהבצורת גדול. וכן כאשר התפללו על צרות אחרות, השתדלו שיהיה החזן אחד מאלו שסובלים באופן אישי מהצער שעליו מתפללים, או אחד ממנהיגי הציבור שנושא בעול הציבור (תענית טז, א; מ"ב תקפא, י).

אני זוכר שזה גם על ימים נוראיים, צריך להסתכל שם.

בכל מקרה, הראיה שלי נשארת בעינה. דווקא שהוא מטופל בילדים ויש לו קושי לפרנסם יש לו לב נשבר. מה שאין לרווק

אבל זה דווקא בתפילה על צרה מסויימת, כי מחפשים מישהו שסובל מהצרה

(והעניין הוא לא שיהיה נשוי הוא יכול להיות גם אלמן/גרוש, צריך שיהיו לו ילדים ויהיה לו קושי לפרנסם)

בימים נוראים אין את הטעם הזה (ולכן גם מספיק נשוי בלי ילדים).

השורה התחתונה היא שכשחז"ל רצו אדם שמצטער, הם אמרו נשוי! עם ילדים ועני.

לא רווק עני. לא רווק עם ילדים. לא רווק עם ילדים ועני. אפילו שהוא אחד מהציבור ומצטער.

לגבי ההלכה בימים הנוראים, כנראה שאתה צודק וחיברתי את שתי ההלכות. אבדוק בלי נדר כדי לתקן את המעוות.

כתוב  מטופל בילדים ועני

שהצרה נוגעת לו באופן אישי, בגלל הילדים והקושי לפרנס.

זו דוגמא לאדם שמצטער ולא הגדרה לאדם כזה.

חז"ל לא דיברו בתל אביב

מאמר מעניין.

בכל אופן, השאלה מתעורררת ומכאן שנשוי עדיף על רווק. גם אם תאמר שגרוש או אלמן עם ילדים זה עניין בפני עצמו, ודאי שלא דיברו בעוברי עבירה

ואני לא מוחל לך על העקיצה עד אחרי יו"כ

בכל מקרה, לרווק לא יותר קשה מלנשוי

יש לו טפלים ואין לו במה להתפרנס שלבו דואג עליו [והוא צריך לקרות מקירות לבו עליהן].

רק בימים נוראים יש עניין מיוחד בנשוי, וזה לא קשור ללב נשבר אלא למה שציטטתי מהמ"ב.

לא ברווק שעבר עבירה ואנחנו מנסים להגיד פה שרווק יכול להיות עדיף.

הוא לא.

בכל מקרה תנאי לכך שיהיו לו ילדים ויצטער (בתעניות, כבר היטינו את הדיון לראיה) הוא שיהיה נשוי.

יצוייר לך שחז"ל היו אומרים לרווק עם ילדים לעלות? ודאי שלא. מכאן עדיין שלנשוי, שיש לו ילדים, יש קושי יותר גדול.

מכאן שלרווק אין נסיון גדול יותר מרוב האנשים הנשואים (שהם כאלה שיש להם ילדים).

הראיה שלי בעינה עומדת. רווק הוא לא תכלית כל היסורים כולם.

גם לפי התשובה שהביא @טיפות של אורלא מדובר ברווק, למרות שכרגע אני מביא את הראיה מתעניות

אני מסכים איתך שאין יתרון מיוחד לרווק, אבל אני לא מסכים איתך שלנשוי יש יותר לב נשבר.

הגמ' בתענית מדברת על תפילות בעצירת גשמים וכתובת מי עדיף שיהיה חזן, אחד מהם הוא שיהיו לו ילדים שהוא צריך לפרנסם. רש"י מסביר לך בדיוק מה היתרון בו- לא שהוא נשוי אלא שהוא יותר מצטער מאחרים מהעובדה שאין גשם.  אם היו מתפללים לדוג' על עקרות היו בוחרים מישהו שאין לו ילדים, אם היו מתפללים על הגלות אז לא היה יתרון לנשוי או לאבא לילדים על פני רווק.

(אגב, אם יש מישהו נשוי עם ילדים גדולים שהוא לא צריך לפרנסם, גם אותו לא היו לוקחים לתפילה על בצורת)

ומה הקשר בעל עבירה? יש גם אלמנים או גרושים עם ילדים.

רק בימים נוראים יש עניין בנשוי, וזה לא קשור ללב נשבר אלא למה שהכל בו כותב והרמ"א מביא אותו להלכה:

"דומיא דכהן גדול שהיו מכינים לו אשה אחרת, שתהיה לו אשה לשומרו מן החטא".

אין דבר כזה רווק עם ילדים. בטח לא אחד שיעלה להיות שליח ציבור.

אלמן וגרוש אינם רווקים.

כלומר שגם אם הדבר תלוי דווקא בעובדה שיש ילדים, אז עצם הנישואים הוא זה שמביא את האדם למצב שבו הוא יכול להשתתף עם הציבור.

ולמה אני אומר כך? כי בוודאי שיש רווק עני, ועדיין, למרות שבוודאי יתכן שהוא סובל, ושיש לו שדות שעלולים ללכת לאיבוד, אמרו שדווקא בבעל ילדים יש עניין ולא ברווק, עני ומצטער ככל שיהיה.

בסופו של דבר אתה סובר כמוני

אבל לא מה שרש"י בתענית והכל בו לגבי ימים נוראים כותבים.

גם רווק עני סובל, אבל נשוי עם ילדים עני סובל הרבה יותר..

במאמר שטיפות של אור הביא מצטטים משות:

אך בשו"ת בשמים ראש (סימן ע', הובא בשדי חמד) כתב: "אשר שאלוני במי שאין לו אשה ובנים, מהו להעמידו בר"ה ויו"כ לפני התיבה, (והשיב) כי ליכא אחרינא דעדיף מיניה בהבנת התפילה וביראת חטאו, פשיטא שמעמידין את זה, דהאי דמחזירין אחר הנשוי הוא סילסול בעלמא לעשותו דוגמת כהן גדול, אבל זהו העיקר".

אין שום יתרון מיוחד בנשוי על פני רווק מצד לב נשבר או השתתפות עם הציבור, בזה אני חולק עלייך.

אתה אומר שהם לא כתבו כמו שאני מדייק, ואז מדייק מדבריהם בדיוק את מה שאני אומר?

מה שטיפות של מים הביא הוא לגבי ימים נוראים, וכבר הסטנו את הדיון משם (זאת פעם שלישית שאני כותב את זה). התבלבלתי בין ימים נוראים לבין תענית. הפסקנו לדון בימים נוראים.

אתה טוען שיש לנשוי יותר לב נשבר מרווק, אני טוען שאם זה היה כך רש"י היה כותב שזה הטעם שמחפשים אבא לילדים, במקום לכתוב טעם אחר שהוא מרגיש יותר את הצער.

ואם לנשוי יש יותר לב נשבר אז גם בימים נוראים היו מחפשים נשוי מהסיבה הזאת, ולא מהסיבה שציטטתי.

אני מרגיש שאני חוזר על עצמי..

אז אני עוצר פה ב"נ.

לא כתבת את זה: "גם רווק עני סובל, אבל נשוי עם ילדים עני סובל הרבה יותר.."?

זה שלא הביאו את הטעם בימים נוראים, זה עניין אחר. אבל הדיוק הזה ברש"י פשוט.

אם זה הפשט? לא, כנראה שזה וורט. אבל ברור לי ולך שלרווק יש הרבה פחות נסיונות מלנשוי.

התכוונתי שאם היה רווק מאוחר בתקופת חז"ל היו משנים את המשנה. זה פלפול יפה, אבל אני לא מסכים איתו.

איזה מצחיק אתה!! רק עכשיו הבנת למה לא הסכמת איתי. התפלאתי באמת.

היו הרבה רווקים מאורחים בזמנם, ולא הזכירו אותם.

הרווקות המאוחר לא הומצאה בימינו, היא פשוט הפכה לרחבה מאוד

ההפך, צרת רבים חצי נחמה (ה"פליי" על הנחמת שוטים המקורי).

זה בוודאי לא קשור. הצער של רווק מאוחר היה יותר קשה אז, הוא היה עומד בפני עצמו. מסכן. בודד.

היו רווקים שסבלו הרבה יותר צער בזמנם, וחכמים לא אמרו ככה.

בס"ד

זה לא משנה את הלוגיקה שאתה מתעקש להתעלם ממנה משום מה.

ויש מקום לדייק כמו שאמרתי (גם אם נגיד שזה וורט). בסדר, שרוי בלא שמחה. כמה אנשים היום שרויים בשמחה? חצי אדם? מי בכלל זוכר מה זה שמחה. רבי נחמן אמר שזאת העבודה הכי קשה שיש, כמה נשואים יעידו על עצמם שהשלימו אותה?

ופשוט שלא קשה לרווק יותר מלנשוי. הכלל הזה לא הגיוני, ולא יכול להיות הגיוני.

אדם לא נמדד לפי הרווקות או הנישואים שלו.

לכל פרט יש את תיק הצרות שלו. יש רווקים שחיים טוב, יש נשואים שחיים לא טוב. וכן להיפך.

איך בדיוק אפשר לחלוק על מה שאני אומר פה? זה פשוט!

נכון שזה נסיון קשה מאוד ומצער כי מרגישים לבד. אבל מה זה לעומת החרדות שיש לך על הילדים שלך? הפחד מלאכזב את אשתך? הצורך להקפיד על קדושה בבית?

רגשית, קשה לנו יותר מלנשואים, אנחנו חצויים. אבל צריך להודות על האמת, לנשואים הרבה יותר קשה בפועל. ויש כאלה שהנסיונות שלהם, גם רגשית, הרבה יותר גדולים משל רווק, לצערנו.

לאחד זה יותר קשה ולשני משהו אחר...

אתה חושב ובטוח שלך בתור רווק יש חיים קלים כי אין חרדות וכ' וכ'

ואחד יעדיף את החרדות האלה שאחרי הכל הם חלק אינטגרלי מההתקדמות בחיים,

וקצת אמונה תעזור גם שם,

למול הפחד הייאוש וניסיונות הנפל של הרווקים וההרגשה של אי ההתקדמות...

ואני לא חושבת שאפשר לחלק את זה לרגשות ומעשים.

יש רווקים שהבפועל שלהם קשה אפילו יותר,

כל אחד עם הסל שלו.

וא"א לקבוע למי יותר קשה.

תחרות מצחיקה.

חכמה!

פשוט להתבכיין כי אתה רווק, ואני אומר את זה בתור רווק בכיין, זאת בכיינות

אז מאד כואב לו.

זה שכשהוא יהיה נשוי יהיה לו עוד מלא דברים לדאוג ולכאוב בגללם,

פשוט לא קשור.

לא הבנתי מה הבחירה במילה להתבכיין.

ברור שיש אנשים שעוברים נסיונות שלא קשורים לרווקות או חיי נישואים, אבל מה שנוגע להם, מי שחושב שהוא מסכן וכל הנשואים חיים בקלות.........

טוב זו חשיבה שטחית ומצחיקה.

כל אחד והקושי שלו.

חשבתי שהתכוונת שבאופן כללי רווקים מתבכיינים,

 כי לנשואים יותר קשה.

הכל טוב.

לא סתם התורה אומרת שבימים נוראים צריך שליח ציבור נשוי, עם ילדים ועם עול פרנסה.

דווקא לאדם כזה יש לב נשבר.

לאנשים מהזן הרווק פשוט אין, לא יעזרו כל הוורטים היפים.

אנחנו בצד שעוד לא התחיל את עבודת השם האמיתית אפילו

חצי אדם לא מתחיל את עבודת השם שלו.

לא יודע אם אני מקבל את זה לחלוטין, אבל ציטטתי מה שנאמר שם

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.