"ה' שפתי תפתח"
אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי להעביר שיחה.
הכול מסודר כמו שצריך, בנקודות על דף והשאר בזיכרון בראש.
המצגת והסרט במחשב ובדרך לשם ברכב אני יושב, חושב, ומתפלל.
רצים לי ימים שבועות וחודשים בראש,
רצים לי מחשבות פחדים ותפילות בראש.
רצים לי תובנות והבנות. ואני מתפלל...
שיצא מובן, שיצא רק לטובה. הרי לא לחינם הבאת לי את הניסיון הזה, לא? אני אמור לעשות עם זה משהו...
השיחה הייתה רחוקה, אי שם בישיבה בדרומה של הארץ,
מחזור של ארבעים חבר'ה שישיסטים מחכים לשמוע איזה משהו חכם שיש לי להגיד.
אחרי שעה ורבע של נסיעה, והמון פרפרים בבטן אני מגיע, חונה בצד ויוצא על קביים לכיוון החדר מורים.
"אתה לשיחה?"
"כן"
"ברוך הבא, אני אחד הרמים פה של החבר'ה, רוצה קפה?"
"כן תודה"
אני מתיישב ומסתכל קצת מסביב, מקום מעניין...
שלושה מחשבים בצד, פינת קפה מושקעת, שולחן עגול ארבע עשרה כיסאות בערך מסביב, לוח מודעות בצד, "ישיבה פדגוגית" - שבוע הבא.אני נזכר במעט נוסטלגיה על הפעם האחרונה שעשו עלי ישיבה פדגוגית.
הקפה מגיע. נס, אחד קפה. אחד סוכר מעט חלב. מדויק.
הוא מתיישב לידי. "מתי השיחה?" הוא שואל אותי, "עוד עשרים דקות בערך".
"אז יש לך קצת זמן, אני יכול לשאול אותך שאלה?"
"בוודאי..."
"אתה באמת מאמין בזה?"
אתה באמת חי ככה במאה אחוז?"
.
.
"אני לא סתם שואל, החבר'ה שמחכים לך הם לאו דווקא חבר'ה פשוטים, אני שמעתי על הסיפור שלך, ואין ספק שעברת דרך ארוכה ויש לך משהו חזק ביד, אבל החבר'ה לא יוותרו לך, קשה להם והם יישאלו שאלות קשות.
אז אני רק מכין אותך, אתה באמת מאמין בזה?"
הקפה התקרר לי ביד ואני מוצא את עצמי קצת בלי מילים...
אני נכנס לכיתה עם הקביים. החבר'ה כבר שם.
אני מחבר את הברקו, מפעיל את המצגת, מניח את הדף ומסתכל על החבר'ה.
קצת פחות מארבעים חבר'ה, פרוסים לרוחב הסקאלה של הכיפה הסרוגה.
מסתכלים עלי בשקט. אני שם את הקביים בצד.
"וואו איזה שקט..." גל שקט של גיחוך.
"הכול טוב חבר'ה לא צריך להילחץ לא ממני ולא מהקביים, כל עוד אתם לא בטווח שלהם..." שוב גל שקט של צחוק.
"אני לא אוהב שיחות רשמיות כאלה שאני ידבר שעתיים ואתם תנסו לשתוק שעתיים עד שיימאס לכם, אז בואו, אני רוצה לדבר איתכם בגובה עניים, תזיזו את השולחנות תעשו פה מעגל כיסאות."
עכשיו כבר החבר'ה יותר זורמים, כמה דקות של רעש מסדרים את הכיתה מחדש ואני מתחיל.
"עכשיו יותר טוב. אז אהלן חבר'ה קוראים לי ----------"
"אז אני באתי לספר לכם את הסיפור שלי.
זה אומנם הסיפור שלי, אבל באותה מידה זה יכול להיות הסיפור שלכם.
והלוואי ונצליח ביחד להתחזק מזה ואולי גם ללמוד ממנו משהו."
אני מתחיל לדבר איתם, מספר להם את הסיפור,
את הקשיים את הכעסים ואת הפחדים,
מנסה כמה שיותר להכניס אותם לבפנים,
שירגישו בסיפור את הקשיים שלהם, את השאלות שלהם.
תוך כדי השיחה אני קולט את אחד מהחבר'ה בצד.
הוא נראה אדיש, לא מחובר לשיחה, לא מקשיב.
תמיד כשאני תופס את המבט שלו הוא מפנה מבט, מנסה לא להקשיב, לא להתחבר.
אבל אני מרגיש שיש משהו מאחורי הפרצוף הזה...
אני ממשיך בשיחה, משלב תמונות, סיפורים הבנות ובדיחות, וכל כמה דקות זורק מבט לבחור ההוא בצד... אדיש.
לקראת סוף השיחה אני קם מעט בקושי עם הקביים והולך ללוח של הכיתה.
אני רושם בטוש שחור ועבה על הלוח.
אל תאמין למה שאתה רואה! תראה את מה שאתה מאמין...
"כי אם אתה מאמין למה שאתה רואה, אם אתה רואה קושי בחיים ומקבל אותו כמו שהוא, לעולם לא תצליח להתגבר עליו."
ותוך כדי אני הולך במאמץ עם הקביים.
"אבל, אם אתה מחליט לראות בראייה שלמה ומוחלטת את מה שאתה מאמין בו..." ואני זורק קב אחד.
"אם אתה מחליט שאתה רואה קושי אז שום דבר לא יימנע ממך מלהתגבר עליו..." ואני זורק את הקב השני..
"אז אתה תצליח!"
ובהליכה שקטה בלי מאמץ מיוחד אני חוזר למקום שלי ומתיישב.
בזווית עין אני רואה את אותו בחור עם מבט בקרקע.
"זה מה שאני רוצה שתצאו איתו הביתה היום. זה לא משנה מה הקושי או מי אתם, היכולת להתגבר על הקושי נמצאת אצלכם, זה תלוי רק בכם..."
אני עושה עוד סבב שאלות מאוד מרתק, מראה להם את הסרט ומסיים.
החבר'ה לאט לאט יוצאים מהכיתה חלק נשארים לשאול עוד שאלה או שתיים, ובסוף אני מוצא את עצמי לבד עם אותו בחור בכיתה.
"רוצה לצאת לסיבוב?" אני שואל אותו. אנחנו יוצאים ביחד החוצה.
נושמים את האוויר בחוץ, אוויר נקי של אחרי הגשם. הולכים ביחד.
אני מסתכל עליו ויודע שהוא רוצה לדבר וקשה לו.
אני רואה שהוא מסתכל על ההליכה שלי מתקשה להאמין...
"איך קוראים לך?" הוא עונה לי. אנחנו ממשיכים ללכת.
"מאיפה אתה?" הוא עונה לי. אנחנו ממשיכים ללכת.
אני לא מפחד משתיקות.
אני חושב שלרוב הם הרבה יותר מועילות מדיבורים מיותרים... בסוף הוא נפתח.
"אתה באמת מאמין לזה?"
אני מסתכל לו בעיניים ורואה ייאוש.
"אתה באמת חי ככה במאה אחוז?" "
באמת אפשר להצליח למרות המציאות?"
ואני רואה שיש בשאלות שלו משהו אחר,
הוא מחפש פתח, לשבור חומה של ייאוש ושל אדישות שעוטפות אותו.
ואני לא מסוגל לענות לו.
כי אני יודע בתוך תוכי שאני בעצמי לא שלם עם זה, שלי בעצמי קשה עם זה.
ואני לא יודע מה לענות לו...
השקט מתארך ואני מוצא את עצמי אומר לו
"לא לגמרי, לא. תמיד. אבל אני בטוח שלשם אני שואף. אני בטוח שזאת הדרך.
אם אתה מחפש דרך קלה ופשוטה שתוציא אותך מהבוץ, אני לא יכול לעזור לך.
כי אין דרך כזאת. כדי לצאת החוצה, כדי להתגבר על קושי אתה חייב לעבוד קשה, להזיע, להתלכלך. אבל זה עדיף על פשוט להישאר בבוץ."
ישבנו אחרי זה עוד שעה, הוא סיפר לי איפה הוא נמצא,
על הניסיונות, על הקשיים, ועל נקודת הייאוש. ועל האדישות שפסחה בו מאז.
התפללתי לה' שייתן לי את המילים הנכונות בפה...
ובדרך חזור כשהיינו רק אני והמחשבות שלי באוטו.
הרי אני יודע שזאת הדרך הנכונה. אני בטוח בזה.
רק בגלל שהאמנתי חזרתי ללכת בניגוד למציאות.
אז למה מול התסכול של ילד שישיסט, לא ידעתי מה להגיד?
מאז לפני כל שיחה אני נושא תפילה קטנה.
"ה' שפתי תפתח- ופי יגיד תהילתך"
(הסיפור עצמו אינו אמיתי, והתובנות האישיות בו נולדו מכמה וכמה שיחות שהעברתי בשנה האחרונה.
שה' יזכה אותנו לכוון תמיד הכול לשמו יתברך.)
@לעבדך באמת!
