תבחן את עצמך האם הגעת לשלב שאתה מספיק בנוי רוחנית ולימודית כדי להתחיל לחיות 'לבד' כלומר בלי סביבה שמגדלת ומצמיחה.

רוחנית - מבחינת יראת שמיים, הקשר לתורה, וכו'

לימודית - שקנית בישיבה, מהחברותות והרבנים,  כלים שבעזרתם תוכל להמשיך להתפתח בלימוד, שיש לך כבר דרך בלימוד בנויה ומבוססת שגיבשת לעצמך. בסופו של דבר הלימוד ימשיך ללוות אותך כל החיים גם אם תעבוד במשהו אחר. יהיו לך הרבה שעות פנויות ביום שתנצל ללימוד, וכדאי שזה יהיה לימוד איכותי ובונה ומעמיק שיצמיח אותך להיות תלמיד חכמים, ובשביל זה צריך להישאר בישיבה עד שאתה מגיע לרמה מסויימת. "דורות הראשונים עשו תורתן עיקר ומלאכתן טפלה - זו וזו נתקיימה בידן". לא מדובר בהכרח על כמות השעות, אלא על היחס הנפשי.

תפקיד הישיבה הוא בעיקר בשני הדברים הנ"ל - פיתוח הקשר הפנימי לתורה, ופיתוח היכולת הלימודית.

וכן המטרות שתציב לעצמך בחיים - התקדמות ממשית בחיים, ברוחניות - מידות, תפילה וכו', והרחבת והעמקת ידיעותיך בתורה.

חשוב לשמור על קשר עם הישיבה או עם מקום תורה אחר, גם אחרי שעוזבים.

מקווה שעזרתי.. בהצלחה!

 וזה לא קשור אם הוא מתכוון לעסוק בתחום , כל אדם צריך לשאוף להיות תלמיד חכם גם אם לא יעסוק בתחום ,אדם יכול להיות רופא תלמיד חכם , מהנדס תלמיד חכם עו"ד תלמיד חכם רואה חשבון תלמיד חכם , לכן מלפני שיוצאים לשוק עבודה ראוי שכל אדם יהיה כמה שנים בישיבה

1. להיות בן תורה: שלא מתייאש מלהקיף את כל התורה, גם אם זה יקח כמה עשורים ע"י קביעת עיתים. זו השלמות של האדם, וכל נושא משלים חלק אחר בנשמה (מה'חפץ חיים'). הרב צב''י אמר שגם רמטכ"ל צריך להיות תלמיד חכם.

2. לבחור נושא אחד מסוים, ולהיות בקי בו עד הסוף, ברמה הכי גבוהה שיש, לפרטי פרטים של פסיקת הלכה. זה נותן חיבור חזק מאוד לתורה.

אני בחרתי כמה נושאים והם היעדים שלי, כשאסיים אותם אבחר עוד נושאים

בהצלחה

תשאל את עצמך מה יצא לי מזה.

לימודית - אם אתה חושב שהרמה שלך בגמרא עיון/ההיקף בבקיאות מספיק טוב כדי שתוכל בהמשך חחיך לעסוק בהם באופן כלשהו שמשמעותי. ורוחנית, רק קשה למדוד את זה. 

הקדמה:

הייתי משוכנע שאגיע לישיבה גבוהה לכמה שנים,

שנה וארבע גולני (בדווקא, או שלא), ואח"כ ללמוד מקצוע טיפולי.

פתאום עברו 'כמה שנים', באתי להתגייס לגולני כמתוכנן,

ולאחר בירור עצמי, תוך התייעצות עם רבותיי וחברים,

דחיתי קצת גיוס, עשיתי הסדר מרכז,

והגעתי למסלול של אלה שמלמדים תורה.

ננסה לגשת לשאלות שלך ברמה של אז והיום:

- בזמנו שאלתי את עצמי אם להמשיך עוד ללמוד, טוב לי,

אני מרגיש טעם בלימוד, סיפוק בלימוד, אולי הגיע הזמן לעזוב וכו'.

כמובן, משברים בנוהל, וקשרים כושלים בנוהל של השי"ת..

- עד שיעור ה' (שלב א) לא הצבתי לעצמי מטרות גדולות מעבר לסדרי הישיבה

(למדתי תנ"ך, אמונה ומ"ב, אבל לא יעדים ספציפיים).

- לדעתי, קודם כל, הישיבה צריכה להעביר את האדם מהפכה,

התורה הופכת מ'עוד משהו' בחיים שלי לחיים שלי עצמם.

זה בכלל לא משנה אם תעבוד 10 שעות ותלמד רק שעתיים, או להיפך,

התורה היא חלק ממך, אתה לא ישן בלעדיה,

היא מכווינה אותך, בהתהלכך תנחה אותך וכו', כי בה ירבו ימיך וכו'.

זה הרבה יותר גדול מכל לימוד ולמדנות, ואשריי שזכיתי למשהו מזה, בדלותי.

היום, ברור לי שהתחושות שלך הן אלו שצריכות לכוון אותך,

ועמלת במשך שנים בתורה כדי להיות מספיק טהור ומאמין בעצמך.

אם אתה מרגיש שיש לך עוד מה לעשות בבית המדרש - זה תמיד נכון,

אבל לפעמים אדם מרגיש ש'די, זה לא המקום שלי, אני צריך לצאת'.

זה לא סותר את זה שאדם צריך לדעת הלכה כשהוא יוצא לחיים,

ועוד יותר לדעת איך מבררים הלכה בתוך החיים.

זה לא סותר את זה שהאדם צריך לבסס את עבודת השם הבסיסית שלו,

לחזק בו את עמודי התורה, העבודה וגמילות החסדים

(איך לומדים גמרא, ובעיון, ועיקרי אמונה, איך מברכים ברהמ"ז וענייני מידות ודרך ארץ).

זה גם לא סותר את זה שאדם צריך לברר את דרכו הרוחנית,

למהלכי סיבוכי גאולתנו, או החושך הכפול ומכופל או הגיהנם בעצמו,

ולבנות השקפת עולם די מבוססת, עם יכולת לשכלל ולהעמיק אותה.

אבל עיקר העיקרים,

אדם חייב לבנות בעצמו מקום רוחני עצמי, בלתי תלוי בחברה ואווירה,

מנוע פנימי שידחוף אותו להוסיף תורה וחסד ולעשות רצון קונו ית'.

ייתכן והחיים הם הסיפור,

והישיבה, והקשר אליה אח"כ,

מקרינה עליהם.

זה לא מה שהוא אמר?

ולגבי 'כל הישיבות',

שהרב עמיטל זצ"ל רצה בעל'בתים טובים, כלשונו,

איך אתה מבין את זה?

אם אתה לא רב, יכול להיות שכל בית מדרש באשר הוא יעזור לך.

אבל אם אתה מלמד תורה, נראה לי כדאי שתהיה לך שייכות למקום בו גדלת, לא?

כמובן, אפשר להחליף דרך וכו',

אבל מלמדים תורה כהמשך של בית המדרש שלך,

שהוא המשך של הר סיני, בסוף השלשלת (ירושלמי סנהדרין).

והרב אליעזר יותר קיצוני ממך

הוא מעזיב אחרי ההסדר את כל מי שלא הולך ללמד (או מחקר תורני).

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!