לאחר שכל הריון היה די קשה מבחינה פיזית כולל סיפור של אשפוז, כרגע אני כבר חודש בשמירת הריון ומתחילה תשיעי.
בכללי אני אישה מאוד משחררת, ובעלי נפגש הרבה עם חברים שלו (הרווקים ברובם), יוצא לטיולים מהעבודה (לא דברים שהוא מחוייב בהם)
חשוב לי לפרגן ולתת לו להתעורר ולהנות במיוחד כי הוא עושה את הרוב בבית מבחינת מטלות וכו'.
חשוב לי להדגיש שהוא אדם מדהים ועושה הכל בפשטות ולא כעונש אלא כמובן מאליו.
אלא ש..אני מרגישה לבד. אין לי את התמיכה הרגשית ממנו שאני זקוקה לה. אני לבד כל היום עד שהולכת להביא את הילדה מהמעון ובכללי מרגישה לא יעילה, מוזנחת ובודדה.
המשפחה גרה רחוק ויש לי פה חברה וחצי שאני נפגשת איתן לפעמים בצהריים עם הילדה. אני מדברת כל יום עם אמא שלי ומתקשרת לחברות אבל כמה אפשר לחפור..
פשוט בעלי לא מבין את כל העניין הרגשי שאני נתונה. הוא לא דואג לי ומתעניין מה שלומי (אם את צריכה משהו את אומרת)
הוא טוען שלא צריך להתמסכן למרות שאני מסבירה לו שוב ושוב שאני צריכה את האמפתיה והקוצ׳י מוצ׳י הזה..שזה נותן לי להרגיש בעלת משמעות וחשובה בעיניו.
אפילו בקטע מתעניין ודואג- שתית מספיק? אכלת היום משהו? (הוא יודע שהכל עושה לי בחילה ואני לא מצליחה לעלות במשקל).
אסור לנו לקיים יחסים, ואצלו אין הבעת רגשות (נשיקה, חיבוק) בלי יחסים. זה עוד יותר גורם לי להרגיש מוחפצת וסתם 'כלי'.
היום ממש התפרקתי כשהוא שאל אם זה בסדר שהוא יסע לצאת עם חברים. כאילו הוא לא מודע ומצבי לא מעניין אותו.
בשבוע שעבר היה אזכרה לאבא שלי בירושלים והוא שקל להיפגש עם חברים שלו שהיו גם בעיר. עצם העלאת האופציה העליבה אותי. שהוא לא אמר להם ישר שזה ממש לא רלוונטי באותו יום.
אני גם ככה הורמונלית אבל סתם זה נראה לי מצב עצוב ולא יפה להתנהג ככה לאשתך שמבודדת בבית, אכולת מחשבות על העתיד ועל הלידה וכל מאמץ עושה לה התקשויות וכאבים.
לא יודעת מה אני רוצה..פשוט עצוב לי ולא רוצה להגיע ללידה. לא רוצה לחשוב מה יהיה אחריה שגם אסור לגעת בכלל.
בכללי אני אישה מאוד משחררת, ובעלי נפגש הרבה עם חברים שלו (הרווקים ברובם), יוצא לטיולים מהעבודה (לא דברים שהוא מחוייב בהם)
חשוב לי לפרגן ולתת לו להתעורר ולהנות במיוחד כי הוא עושה את הרוב בבית מבחינת מטלות וכו'.
חשוב לי להדגיש שהוא אדם מדהים ועושה הכל בפשטות ולא כעונש אלא כמובן מאליו.
אלא ש..אני מרגישה לבד. אין לי את התמיכה הרגשית ממנו שאני זקוקה לה. אני לבד כל היום עד שהולכת להביא את הילדה מהמעון ובכללי מרגישה לא יעילה, מוזנחת ובודדה.
המשפחה גרה רחוק ויש לי פה חברה וחצי שאני נפגשת איתן לפעמים בצהריים עם הילדה. אני מדברת כל יום עם אמא שלי ומתקשרת לחברות אבל כמה אפשר לחפור..
פשוט בעלי לא מבין את כל העניין הרגשי שאני נתונה. הוא לא דואג לי ומתעניין מה שלומי (אם את צריכה משהו את אומרת)
הוא טוען שלא צריך להתמסכן למרות שאני מסבירה לו שוב ושוב שאני צריכה את האמפתיה והקוצ׳י מוצ׳י הזה..שזה נותן לי להרגיש בעלת משמעות וחשובה בעיניו.
אפילו בקטע מתעניין ודואג- שתית מספיק? אכלת היום משהו? (הוא יודע שהכל עושה לי בחילה ואני לא מצליחה לעלות במשקל).
אסור לנו לקיים יחסים, ואצלו אין הבעת רגשות (נשיקה, חיבוק) בלי יחסים. זה עוד יותר גורם לי להרגיש מוחפצת וסתם 'כלי'.
היום ממש התפרקתי כשהוא שאל אם זה בסדר שהוא יסע לצאת עם חברים. כאילו הוא לא מודע ומצבי לא מעניין אותו.
בשבוע שעבר היה אזכרה לאבא שלי בירושלים והוא שקל להיפגש עם חברים שלו שהיו גם בעיר. עצם העלאת האופציה העליבה אותי. שהוא לא אמר להם ישר שזה ממש לא רלוונטי באותו יום.
אני גם ככה הורמונלית אבל סתם זה נראה לי מצב עצוב ולא יפה להתנהג ככה לאשתך שמבודדת בבית, אכולת מחשבות על העתיד ועל הלידה וכל מאמץ עושה לה התקשויות וכאבים.
לא יודעת מה אני רוצה..פשוט עצוב לי ולא רוצה להגיע ללידה. לא רוצה לחשוב מה יהיה אחריה שגם אסור לגעת בכלל.
)
יש יותר מדי פרטים ודברים שצריך לשים לב אליהם, שאין לי כוח…