ליוקטנה,
כדאי שתשמרי על ה"בדרך כלל" שלך, כי כנראה ה"התרתחות" שהֵעדת עליה הביאה אותך לכלל טעות פשוטה בהבנת הנקרא.
א. אני לא המלצתי "לפרק" (ובזה יכול להיות שאכן לא התכוונת לתגובתי), אלא לא התייחסתי כלל לנושא זה. כתבתי שאיני יודע מה לייעץ במצבה הקשה, חיזקתי את ידיה והצעתי שבכל מקרה לא תוותר על הנהגתה הפנימית והחיצונית על פי יסודי היהדות.
בנוגע לנושא שאליו התייחסת, ואני בכוונה לא (בכלל, איני חושב שעצות לגירושין וההיפך אפשר להציע דרך "אתר" בלי להכיר אישית כל מקרה לגופו ולגופם של המדוברים): יש הצד שאת כתבת - ובנוסף, לפעמים האשה גם תחזיר את בעלה חזרה למסלול - ואי אפשר גם להתעלם שלפעמים דבר כזה יכול עם הזמן להביא ליסורי נפש קשים. בסופו של דבר מדובר בענין היקר ביותר והוא חיי היהדות. אגב, בעל שיתעקש, חלילה, לא למול את בנו (ואני מניח שבמקרה הספיציפי זה לא יהיה כך), הוא מכה בכך את אשתו לא פחות מבעל מכה.. אני באמת חושב שאי אפשר להגיד סתם-כך לאשה שמעידה שהיא אוהבת את בעלה: "תתגרשי"...
ב. הטעות שלך בהבנת הנקרא באופן בסיסי, היתה בכך שהבנת מדברי כאילו אני אומר שאם הוא "חילוני", סביר שאינו נאמן לאשתו. הרי אם כבר, מדברי עולה בדיוק ההיפך: אודם כתבה שבעלה "נהנה" מההרגשה כאילו הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו; ולעודדה שיש סיכוי שגם הוא יתעשת עם הזמן, כתבתי שיווכח בקרוב שאינו יכול לעשות כך. לדוגמה: "מה עם הנאמנות לאשתו". כלומר - גם במה שהוא חושב לאורח חייו כעת, יראה שיש גבולות, למשל - גם עכשיו יהיה מחוייב לנאמנות לאשתו ולא יוכל לעשות " מה שבא לו". כל אדם סביר מבין מזה שהנחַתי היא שגם בתור "חילוני" כביכול, לא יעלה על דעתו שיכול לבגוד באשתו, וזו דוגמה לדברים שקצת "יצננו" אותו וימחישו לו שלכל אדם נורמלי יש גבולות. אינני יודע איך הבנת מזה ההיפך, ואני מציע לך להבא להגיב בצורה פחות זולה מ"פחחח"...
ג. מה שאכן כתבתי (והדגשתי שבלי קשר למקרה הספיציפי) הוא שנישואין אינם כמו לידה. הם מחוייבות עמוקה מאד (ויפות הדוגמאות שהבאת, אם מישהו חלה ח"ו או נראה פחות טוב עם הזמן וכד', כדי להמחיש את הקשר הבלתי תלוי בכך, שבנישואין) אך אינם לידה. והנה פתאום, הבאת דוגמה הפוכה: המלצת, דרך האתר, לאשה מוכה להתגרש. בלי קשר להמלצתך, ברור שמיֶלד מוכה אף פעם אי אפשר להתגרש, אפילו כשאפשר להרחיק פיזית. ואינני כותב זאת כדי להקל ראש בגירושין. ההיפך, אמרתי שאיננו נזקקים ל"נימוקים קטוליים" כדי לקחת ברצינות עמוקה ובכל חומרת כובד הראש את הנושא הזה. לפעמים האמירות "זה כמו לידה" פוטרות מצורך ההתמודדות, וזה אינו נכון: צריך להעמיק בערך הבית, עד שהידיעה שיש לנו בחירה חופשית (לא כמו ילד שנולד) רק תעצים את ההתאמצות של ההכרה וההרגשה והמחוייבות בערך קיום הבית, שהוא באמת קשר של קיימא, משפחה. ועם זה - במצבים קיצוניים, שהחלופה גרועה יותר - תאפשר את הבניה מחדש. ה' ישמור את כל בתי ישראל וירוממם באחוה ובנין.
ד. אני מציע לך לא להשתמש בביטוי "רשעות", אם מישהו פה (כנ"ל - לא אני) המליץ לָאשה אחרת מדעתך. מסתבר שהוא חושב שהבלתי נסבלות והסיבוך שבדבר כזה, הם לא פחות ממה שאת חשבת לגבי האשה המוכה. מאספקט אחר, כמובן, אולי נפשי. את יכולה להגיב שלדעתך זו טעות חמורה, שזה נורא ואיום, וגם שאת מכירה מקרים וכו', אין צורך לחלק "קומפלימנטים" של כוונת זדון לדעה שונה.