~2~
מאי מיהרה לצידה האחורי של הקפטריה, שם חיכה לה רוג'ר עם שתי הבנות שראתה מקודם. לאחת מהן היה שיער בלונדי קצוץ ועיניים כחולות שהציצו מבעד למשקפי השמש שלה. לגופה הייתה שמלה אדומה ללא שרוולים. לשניה היה שיער שחור מבריק שהגיע עד כתפיה, ולדעתה של מאי, היא התאפרה יותר מדי. היה לה אודם חזק בצבע אדום וגם לה משקפי שמש אופנתיות. ולגופה לבשה חולצת בטן שחורה וווסט ג'ינס ללא שרוולים. לרגליה מכנסי סקיני בצבע חאקי שהבליטו את רגליה קצת יותר מדי.
"אלו הן דנה ובקי." הציג אותן רוג'ר. "ואל תדאגי," לחש לה, "לא הטעם שלי."
"גם לא שלי." לחשה לו חזרה, והם ציחקקו.
"תוכלו להביא לי מים, בנות?" שאל אותן רוג'ר, והשתיים הלכו משם.
"עכשיו אפשר להתחיל." אמר רוג'ר והסתכל מאחוריו.
הם נכנסו חזרה לקפטריה וחצו אותה.
"אני מניח שגברת דאדילין עשתה לכן סיור." אמר רוג'ר, "אז אני פשוט אכיר לך כמה אנשים כאן."
הם הלכו לחורשה מאחורי הבניין, חורשה שגברת דאדילין לא הראתה להן בסיור. הם נכנסו לתוך העצים ונעצרו ליד עץ אלון רחב-גזע.
"זה המקום האהוב עלי." אמר רוג'ר, "פינת ההתבודדות שלי."
מאי התכלה סביב. צמרות העצים היו גבוהות מכפי שחשבה, מה גם שענפיהם הסתירו את רוב האור מהשמש. מאי אהבה את הקרירות ששררה בחורשה, כשבחוץ היה חום האימים של אמצע יוני. לפתע צלצל הפלאפון של רוג'ר. על הצג היה כתוב: "לונה".
"אני חייב לענות." אמר רוג'ר, ונכנס עוד כמה מטרים לתוך החורשה. לאחר כמה דקות של שברי משפטים, חזר רוג'ר אל האלון.
"תכף יבואו שלוש בנות. מקווה שתאהבי אותן. הן מחפשות צלע רביעית לחדר."
"הן לא כמו דנה ובקי, נכון?" שאלה מאי בחצי חיוך.
"לא," ענה רוג'ר וגיחך גם הוא, "את תאהבי אותן, תאמיני לי."
"אם אתה אומר." אמרה מאי ומשכה בכתפיה.
לאחר כעשר דקות, הן הגיעו.
"סליחה על האיחור." אמרה אחת מהן.
"זה בסדר." חייך לעברן רוג'ר.
מאי הסתכלה עליהן. השמאלית הייתה גבוהה, מעט שזופה, עם שיער חום אסוף לקוקו מאחורה ולראשה כובע מצחיה כחול. היא לבשה בגדי ספורט, ונעלה נעלי קטרגל.
לימנית היה שיער גוונים מסולסל בקצוות, וגם לה בגדי ספורט ונעלי קטרגל. בידה הימנית היא החזיקה כדורגל.
האמצעית הייתה נמוכה, שיער שחור שבאמצעו צבוע פס סגול כהה, עיניים כחולות, וגם לה, כמו לחברותיה היה בגדי ספורט ונעלי קטרגל.
כל אחת מהן נשאה תיק בצבע שונה. מאי שמה לב שמתוך אחד התיקים מבצבץ בקבוק שתיה.
"אלו הן לונה, סייליני, והולד. הן כרגע חזרו מאימון של קבוצת הכדורגל של בית היתומים." אמר רוג'ר.
"יש קבוצת כדורגל של בית היתומים?" נדלקה מאי, "איך נרשמים?"
"זה אחר כך." צחק רוג'ר.
"מגניב שלכולכן קוראים 'ירח' בשפות שונות." אמרה מאי.
"מ'זתומרת?" שאלה סייליני.
"לונה - בספרדית, סייליני - ביוונית והולד- בהונגרית." הסבירה מאי.
"וואו! מגניב!" קראה הולד בקול צרוד.
"הן מגניבות לגמרי." לחשה מאי לרוג'ר,
"גם את." לחש לה חזרה, "לכי לדבר איתן, זה נראה שהן רואות אותך בתור אופציה לחדר. אני חייב לזוז. פשוט תהיי את."
מאי צפתה ברוג'ר מתרחק, והתקרבה לשלישיית 'ירח'.
"אחותי." החלה לונה, כשראתה שמאי מתקרבת אליהן, "החלטנו פה אחת שאת מתאימה להיות הצלע הרביעית לחדר שלנו. אבל- את צריכה להוכיח את יכולותייך."
"תפסי!" קראה הולד וזרקה לכיוונה את הכדור.
"עכשיו נראה אותך." אמרה סייליני, "שתיים על שתיים. אני ולונה, נגדך ונגד הולד." הן קבעו שערים וקווים, והחלו לשחק
*****
חדר 95, הכריז שלט ברזל הממוסמר לדלת. יסמין סובבה את המפתח, ופתחה את החדר.
"הנה זה, בנות!" קראה, "קבלו את החדר החדש של הנסיכות של דיסני!"
סנואו נכנסה פנימה, והניחה את תיקיה בכניסה, מתחת לשולחן כתיבה.
היא הסתכלה סביבה.
זה בדיוק כמו בית מלון, חשבה לעצמה, וחייכה.
בכניסה מצד ימין היה ארון בגדים גדול שלידו היה מקרר קטן. מצד שמאל היה חלל שבו היה כיור ומראה, וגם שירותים ומקלחת. בחלל הגדול של החדר, אחרי הארון והמקלחת, שכנו שתי מיטות קומותיים, שליד כל אחת מהן מנורת קריאה, ליד שתי המיטות התחתונות היו שידות, שידה לכל מיטה. וליד המיטות העליונות היו מדפים, גם מדף לכל מיטה.
"שכל אחת תתפוס לעצמה מיטה!" קראה יסמין. "מוכנות? היכון, צאו!"
הבנות רצו לעבר המיטות. כל אחת הניחה תיק על מיטתה. אריאל תפסה את המיטה התחתונה משמאל, ויסמין תפסה מעליה. סנואו לקחה את המיטה התחתונה מימין, ומעליה - ג'יין.
"טוב, בנות," אמרה אריאל, "פרסו את חפציכן."
יסמין הוציאה פוסטר של "הנסיכות של דיסני" ותלתה מעל מיטתה.
"עכשיו אתן תהיו הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני עוצמת עיניים." אמרה יסמין.
"אווו." קראה ג'יין, "כמה מתוק מצידך."
"בעצם, חוץ מהחלק הפנימי של העפעפיים שלי." אמרה יסמין, וכולן החלו לצחוק.
אריאל הוציאה ערימת ספרים והניחה אותה על השידה לידה.
"יש פה את כל הספרים האהובים עלי," הסבירה אריאל, "וכמובן גם המון ווריאציות ופאנפיקים על 'בת הים הקטנה'." וחייכה.
ג'יין הוציאה מתיקה לוח מחיק גדול ומיסמרה אותו לקיר. ליד הלוח שמה ארבעה טושים מחיקים בצבעי אדום,שחור, סגול וכתום.
"זה כדי שנכתוב את כל המשימות שלנו ועוד דברים שאנחנו צריכות לזכור." הסבירה ג'יין. "עכשיו," אמרה, "הטוש האודם של יסמין, השחור של סנואו, הסגול שלי והכתום של אריאל."
כל מה שסנואו הוציאה היה ספר עבה, בעל דפים צהובים, וכריכה בצבע ירוק העשויה מעור. הספר היה נעול במנעול מיוחד, כך שרק מי שידע את הקוד יכל לפתוח אותו. ולפי מה שסנואו זכרה, אף אחד חוץ ממנה לא ידע את הקוד.
"מה זה?" התעניינה ג'יין, "יומן סודי?"
"לא בדיוק…" ענתה סנואו, "מגיל קטן אני כותבת לעצמי דברים."
"כמו מה?" שאלה אריאל.
"זה לדוגמה," החלה סנואו והצביעה על הספר, "סיפור שאני עובדת עליו כבר איזה 3 שנים. עד עכשיו יש שם 138 עמודים. אני שואפת לכיוון ה400."
"על מה זה?" התעניינה יסמין.
"זה ספר הרפתקאות כזה, די על כל מה שעברתי מאז שההורים שלי הלכו ו---" היא השתתקה לשניה ואז המשיכה, "--רק במעטפת יותר הרפתקנית."
"זה מספר על נער בשם לואי שיוצא למסע אחרי זהות הוריו. בדרך הוא פוגש כל מיני אנשים מעניינים, עם סיפורים מעניינים לא פחות שעוזרים לו בדרך."
"נשמע מעניין." אמרה אריאל, "אני הראשונה לקרוא!"
"כן," אמרה סנואו, "אני רוצה לצאת מתישהו למסע כזה בעצמי."
"בהצלחה עם זה." גיחכה ג'יין במרירות, "מיסיס דאדילין לעולם לא תיתן לך לעשות את זה…"
"נתת לי רעיון." אמרה יסמין, "בעצם, כשאני חושבת על זה, אני כבר שלוש שנים עם אריאל וג'יין, ועדיין אין לי מושג למה הן פה. גם את כלולה, סנואו."
"מה את מנסה להגיד בזה?" ביררה אריאל.
"בואו נשחק משחק! כל אחת תגיד למה היא פה. אני אתחיל." אמרה יסמין, והנמיכה טון.
"כבר מגיל קטן, שלוש או ארבע, אני חושבת, אני זוכרת את עצמי ללא אבא. לפי מה שהבנתי, אבא שלי נהרג באיזו מלחמה. אמרו לי שהוא היה חייל גיבור. אבל לי לא היה אכפת. כל מה שרציתי זה אבא. אני זוכרת את אמא שלי מביאה הביתה יום אחד מישהו שהיא הכירה. אני כל-כך שמחתי שיהיה לי אבא. אבל יום אחד... הם חזרו מלילה במועדון, והוא עדיין היה קצת שיכור, אבל הוא התעקש לנהוג. ו---" היא מחתה דמעה. "---הם לא שרדו את זה."
"אני זוכרת שבאו אלי הביתה גבר ואישה, שניהם היו מאוד נחמדים. הם אמרו שהם מטעם הממשלה. הם הסבירו שאמא שלי כבר איננה. והם הרגיעו אותי כשבכיתי. אחרי זה טסתי איתם לבלארוס, לדודה שלי. הם והדודה שלי החליטו שהכי טוב שאני אגור כאן והיא תבוא לבקר מדי פעם."
"אני הייתי פה מגיל שלוש." החלה ג'יין בקול קודר. "מגיל קטן אני זוכרת את עצמי גרה אצל דודים שלי. אמרו לי שאבא שלי מת ממחלה כשאימי הייתה בהריון, ואמא שלי כנראה נפטרה בלידה. כשהגעתי לגיל שלוש, הם החליטו שאני מספיק גדולה כדי לעבור לבית יתומים. ומאז אני פה."
"ההורים שלי נהרגו בפיגוע," אמרה אריאל, "כשהייתי בת חמש. מאז אני כאן."
יסמין שמה לב שסנואו מתכווצת במטיתה. "מה קרה סנואו?" שאלה, "מה איתך?"
"האמת שאני לא יודעת כל-כך מה קרה." אמרה סנואו, "כל מה שאני יודעת זה שהיו לי הורים, הם נעלמו, ואז עברנו אל סבתא שלי. גרתי שם עד היום בעצם. סבתא שלי החליטה שהיא זקנה ולא יכולה יותר לגדל אותנו, ושמה אותנו כאן."
"וואו." אמרה יסמין, והוסיפה בעוקצנות "זה נחמד לדעת שאת לא לבד בעולם, הא?"
"משהו כזה." הסכימה איתה ג'יין בפנים מרירות.
"עכשיו נעבור לחלק הכיפי!" קראה יסמין בשמחה, "מה הסוד הכי גדול שלכן?"
*****
סופי נכנסה לחדר 51 בחיוך ענק. חוץ מאריאנה היו איתה בחדר גם סקיי וסטפני, גם הן בנות גילן. הן התמקמו במיטות והחלו לפרוק מזוודות.
"אז, סופי…" ניסתה סטפני לפתוח בשיחה, "מה התחביב הכי גדול שלך?"
"כעיקרון," ענתה סופי, "אני מציירת. אבל אני גם אוהבת משחקי מחשב."
"נחמד." אמרה סטפני, "אני אוהבת לרוץ. לרוץ הרבה, עד שהרגליים שלי שורפות, והריאות מתכלות. אני בדרך כלל רצה עם אוזניות, עם מוזיקה כמובן. אם כבר מוזיקה, אז איזה זמר או זמרת את הכי אוהבת?"
"זנה." ענתה סופי בפשטות.
"גם אני אוהבת את זנה," המשיכה סטפני, "אבל אני מעדיפה את יוזרי. הוא שר יותר יפה, והוא גם חתיך רצח."
"הצילו!" אמרה סופי לאריאנה ללא קול.
"סטף," פנתה אריאנה לסטפני, "אולי תלכי להביא לנו כמה חטיפים מהמכונה?" היא שמה לה ביד 20 רובל בלארוסי.
"אוקיי," אמרה סטפני בעודה הולכת כיוון הדלת, "מה אתן רוצות?"
"קני מה שבא לך." אמרה אריאנה בחיוך מזויף, "אנחנו נאכל הכל."
"בסדר." משכה סטפני בכתפיה ויצאה מהחדר.
"אני מתה על הילדה," אמרה סקיי, "אבל לפעמים היא יכולה ממש לחפור."
"ספרי לי על זה," אמרה אריאנה. "פעם ראינו סרט ביחד, ואחר כך היא ישבה איתי שלוש שעות ודיברה על הסרט, על השחקנים, על חורים בעלילה, וכל מיני דברים כאלה."
"צריכים ללמוד להיזהר ממנה." אמרה סקיי בעודה תולה דגל בלארוס ענק מעל מיטתה. לידו תלתה דגל ישראל.
"אני יהודייה במקור," הסבירה סקיי, "ותמיד חונכתי לאהבת ארץ-ישראל. אני רוצה לעלות לשם יום אחד."
בעודה אומרת זאת היא נשאה עיניים עצומות לשמיים. לאחר שנייה קלה התעשתה.
"אני שומרת בתיק כל מיני דברים שקשורים ליהדות." אמרה. היא הוציאה מתחת למיטה תיק גדול והחלה לרוקן אותו מתוכנו. היה בתוכו ספר קטן שסקיי קראה לו "סידור"; עוד ספר, קטן עוד יותר, "תהילים"; היו שם גם שני נרות. סקיי הסבירה שזה "לשבת".
"אמנם אני לא דתייה," אמרה, "אבל אני מרגישה חיבור לחפצים האלו. אני שומרת אותם כדי לדעת מי אני. זה האוסף של הזהות שלי."
הדלת נפתחה בסערה. זו הייתה סטפני, שבידה חמישה חטיפים ובקבוק שתיה. על פניה הופיע מבט מבוהל.
"מה קרה?" שאלה אריאנה.
"מצאתי את זה מאחורי מכונת החטיפים." אמרה סטפני.
היא הביאה לידה של אריאנה חפץ עטוף במטפחת אדומה. אריאנה פתחה מעט את המטפחת, כדי לראות מה יש שם, ולא האמינה למראה עיניה.
"מה זה?" שאלה סקיי, שגם פניה לבשו עטה הבעת פנים מבוהלת.
"זה…" התנשמה אריאנה, "אקדח."
*****
"יאללה, להיכנס!" קראה סייליני.
אחת אחת נכנסו לתוך החדר סייליני, לונה, הולד ומאי.
"ברוכות הבאות לחדר מספר 7!" קראה לונה.
"להוציא חפצים, בנות!" אמרה הולד.
"אז איך נרשמים לנבחרת?" שאלה מאי בעודן פורקות את חפציהן.
"אל תדאגי," אמרה הולד, "תסמכי עלינו. ממחר את בנבחרת."
"כן," הסכימה סייליני. "אחרי ה4:2 שלכן, את בטוח בפנים. אני אומרת לך, מייק יתרשם מאוד ממך."
"מייק?" שאלה מאי.
"המאמן של הנבחרת." אמרה לונה.
"זו נבחרת בנות, או שיש גם בנים?" היא שאלה.
"זו נבחרת של כולם," ענתה הולד. "יש גם בנים. אבל אני אומרת לך, אנחנו לוקחות את כולם."
"פעם עשינו משחק 5 על 5," התחילה לונה, "היינו שלושתנו ועוד שתי בנות שנחשבות די חלשות בנבחרת, שחקניות ספסל, נגד חמשת הבנים הכי טובים שם וניצחנו 5:2. אני אומרת לך, זה פלא שהם בכלל משחקים."
"יוצאים גם למשחקים נגד קבוצות אחרות וכאלה?" שאלה מאי.
"כן," ענתה סייליני, "יש ליגה של בתי יתומים של היבשת. שנה שעברה לקחנו מקום שני. הפסדנו בגמר לקבוצה של ברצלונה."
"כן," אמרה הולד. "ככה זה כשארנסטו ואלוורדה מאמן אותך ומסי ופיקה באים לשחק איתך כדי שתהיה טוב יותר."
"אומרים שיש שם ילדים שהם העתיד המבטיח של הכדורגל." אמרה לונה, "כנראה ימשיכו בבארסה."
"טוב," סיכמה מאי בחיוך, "אז השנה אנחנו כופלים את הספרדים האלה."
"זאת הגישה, אחותי!" חייכה הולד, והמשיכה, "יאללה! לפרוק חפצים!"
*****
"אז מה עכשיו?" שאלה סנואו לאחר שסיימו לפרוק חפציהן ולהכיר לעומק אחת את השניה.
"מה השעה?" שאלה ג'יין.
"ארבע וחצי" ענתה יסמין.
"אז יש עכשיו איזה משהו עם מיסיס דאדילין, איזו פעילות או משהו. היא ביקשה שכל השכבה העשירית תגיע לאולם הכינוסים."
"מה זה אומר השכבה העשירית?" שאלה סנואו, "ואיפה אולם הכינוסים?"
"מיסיס דאדילין לא הראתה לכן את אולם הכינוסים?" התפלאה אריאל.
"לא." הנידה סנואו בראשה. "אז תבואי איתנו, תסתדרי." חייכה ג'יין. "בקשר לשכבה העשירית," אמרה יסמין, "זו שכבת הגיל שלנו. השכבות פה מחולקות מגיל 3 עד גיל 18, שבו הנער הופך לעצמאי ויכול לדאוג לעצמו. השכבות מסודרות כך כי זה 3 זה הגיל שבו מתחילים ללמוד, בגן. אנחנו השכבה העשירית לפי הסדר."
"יש פה ילדים בני 3?" התפלאה סנואו.
"השנה לא." אמרה ג'יין.
"אבל פעם אחד הגיע לכאן תינוק, ממש, בן כמה חודשים." אמרה אריאל. "הרשויות הביאו אותו לכאן, והוא גדל אצל מיסיס דאדילין עד שהיה בן 3, ואז עבר לגור בחדר עם האחים שלו."
"יאללה, לאולם?" שאלה ג'יין.
"אחרייך." צחקה סנואו, והן החלו ללכת.
*****
"שלום לכולכם." החלה מיסיס דאדילין את הכינוס. הבעת פניה הייתה חמורה.
"היום קרה משהו לא יאומן. משהו חמור במיוחד."
אם היה רועש עד עכשיו, כולם השתתקו ברגע. הם רצו לשמוע עוד.
"מה את חושבת שקרה?" שאלה יסמין את אריאל בשקט.
"לא יודעת." ענתה, "בואי נקשיב."
"כמה בנות מהשכבה הרביעית באו אלי לפני מספר דקות. תכננתי לדבר איתכם על השנה הבאה, שבה תתחילו תיכון. אבל מה שקרה גרם לי לשנות את נושא השיחה. אז ככה: כמו שאמרתי, לפני מספר דקות באו אלי כמה בנות מהשכבה הרביעית והביאו לי חפץ." היא הרימה לאוויר מטפחת אדומה. היה בתוכה משהו.
"מה יש שם?" שאל מישהו מקצה האולם.
"תגידו לי בעצמכם." אמרה מיסיס דאדילין והורידה אט-אט את המעטפה.
כל היושבים שם לא האמינו למראה עיניהם.
"מישהו יכול להגיד לי מה זה?" שאלה מיסיס דאדילין.
דממה שררה באולם.
"אקדח, גברתי." אמר לבסוף מישהו שישב שתי שורות מאחורי סנואו, בקול שקט.
"נכון, פרסטון." אמרה מיסיס דאדילין.
"האקדח הזה נמצא זרוק מאחורי מכונת החטיפים, שכידוע נמצאת ליד חדרי המגורים של השכבה העשירית, השכבה שלכם. מישהו יכול להסביר במה מדובר?"
ילדה שישבה בקצה השמאלי של האולם הרימה את ידה.
"כן, יוליה?" אמרה מיסיס דאדילין.
"זה לא חייב להיות מישהו מפה, גברתי." אמרה הילדה - יוליה. "זה יכול להיות כל אחד. המון אנשים באים לקנות ממכונת החטיפים."
"אני יודעת שזה מישהו מכאן, יוליה." אמרה מיסיס דאדילין והקשיחה את פניה בעודה סורקת את האולם.
"מהסיבה הפשוטה, שמי שזה שלו לא טרח להסתיר עקבות. מצאנו את זה בכניסה למגורים שלכם." היא הרימה שקית פלסטיק קטנה שבתוכה היו ארבעה קליעי אקדח.
"זה היה חבוי מתחת לאחת המרצפות." אמרה מיסיס דאדילין. "אז אני בטוחה שזה מישהו משלכם."
"למה הוא מחזיק את זה? מה הוא התכוון לעשות עם זה? מי זה?" היא עצרה לרגע, והמשיכה. "אנחנו לא יודעים. אבל אחד מהקליעים נמצא עכשיו בחקירה אצל המשטרה. הם בודקים טביעות אצבעות. את האקדח אנחנו לא יכולים להעביר להם מסיבה אחת פשוטה: נגעו בו כל-כך הרבה אנשים עד שהוא הגיע לידינו שיהיה קשה לשים יד על טביעת אצבע אחת ספציפית. בשבוע הקרוב תעברו כולכם בדיקה של טביעת האצבע שלכם. מי שיעדר רק יסגיר את עצמו."
לחשושים נשמעו מכל עבר.
"מי אתן חושבים שזה?" שאלה סנואו.
"בטח אחד הבנים." קבעה יסמין.
"משוחררים." אמרה מיסיס דאדילין לאחר כמה רגעים.
כולם החלו לצאת.
"ג'יין פורטר," אמרה מיסיס דאדילין כשעברו ליד הכניסה, "את נשארת איתי לכמה רגעים."
*****
השעה הייתה 22:57. סופי התהפכה במיטתה שוב ושוב ולא יכלה להפסיק לחשוב על האקדח שמצאו.
"מה אתן חושבות שיקרה עכשיו?" שאלה את בנות חדרה, שגם הן לא הצליחו לעצום עין.
"מיסיס דאדילין אמרה שמצאו ראיות. היא אמרה שזה כנראה של אחד מהשכבה העשירית. מהגיל של אחותך." אמרה אריאנה.
"ומה הם יעשו?" שאלה סקיי בעיניים מבוהלות.
"היא אמרה שזה בחקירה של המשטרה." אמרה אריאנה, "אז בואו נלך לישון. אתן יכולות להיות רגועות."
"לילה טוב." נאנחה סטפני, "למרות שאני מניחה שאני לא אצליח להירדם."
"כן." הסכימה סופי, אך הארבע שמו את ראשן על הכר.
לאחר כמה דקות נשמעה דפיקה חרישית על הדלת.
"מי אתן חושבות שזה?" שאלה סופי.
"לא יודעת," אמרה סקיי. "בעיקרון אסור לאף אחד להסתובב בין החדרים עכשיו."
"מי פותחת?" שאלה סטפני.
"אני." אמרה סופי בהחלטיות, ויצאה מהשמיכה. היא פתחה את הדלת.
הבנות לא האמינו למראה עיניהן.
זו הייתה מיסיס דאדילין.
"אפשר להיכנס?" שאלה בחום.
"כן," אמרה אריאנה ממיטתה, "אנחנו בכל מקרה ערות."
"שמעתי." אמרה מיסיס דאדילין, "לכן אני כאן."
היא לקחה כיסא ליד השולחן והתיישבה.
"אני יודעת שאתן מתוחות ולחוצות ממה שמצאתן," התחילה, "אבל אתן צריכות להירגע ולנשום עמוק. כי כמו שאמרתי לכן, אנחנו מטפלים בזה, והכל בשליטה. אנחנו במהלך של בדיקות למי שייך האקדח. אתן יכולות להיות רגועות. בסדר?"
"אבל מה אם זה לא מישהו מפה?" שאלה סקיי, "מה אם זה מישהו מבחוץ?"
"אם זה לא מישהו מפה אנחנו נמצא אותו ונביא אותו למשטרה, בסדר?" ענתה מיסיס דאדילין, "עכשיו לכו לישון."
"בסדר." אמרו כולן במקהלה.
"לילה טוב לכן." אמרה מיסיס דאדילין וקמה.
"לילה טוב." אמרו הבנות בזו אחר זו.
מיסיס דאדילין יצאה מהחדר וסגרה את הדלת.
"לילה טוב בנות." אמרה סטפני.
הארבע שמו את ראשן על הכר - בפעם המי יודע כמה באותו לילה - והחלו לשקוע בשינה עמוקה.
*****
"יאללה לישון!" קראה הולד.
השעה הייתה 23:30. הבנות ישבו במיטותיהן.
זה עתה סיימו את "דיבורי המיטה". מאי חיברה אוזניות לפלאפון שלה, ונשכבה.
"מה את שומעת?" שאלה אותה סייליני.
"סתם. שירים שקטים כאלה." ענתה מאי. "אני אוהבת לשמוע שירים לפני השינה. זה גורם לי לנקות את כל המחשבות ופשוט להירדם."
"אז את פשוט נרדמת עם האוזניות?" ניסתה סייליני לרדת לשורש העניין.
"לא," ענתה מאי, "אני מוציאה אותן ומכבה את הפלאפון כשאני מרגישה ישנונית מספיק."
"אם לא אכפת לכן, מנסים לישון כאן." אמרה לונה מהקצה השני של החדר.
"בטח," אמרה סייליני, "לילה טוב."
"לילה טוב." אמרה לונה. הבנות שמו את ראשן על הכר.
"אגב," אמרה הולד, "יש מחר בארבע אימון. דיברתי עם המאמן. הוא הסכים שתבואי, מאי. הוא רוצה שתוכיחי את יכולותייך."
"מעולה!" אמרה מאי, וזקפה את אגודלה, אף כי לא הייתה בטוחה כי הולד יכלה לראות זאת.
"לילה טוב כולן." אמרה הולד.
"לילה טוב", אמרה מאי, והן עצמו את עיניהן והלכו לישון.
*****
"אז, ג'יין." החלה מיסיס דאדילין.
"אני לא יודעת על מה את מדברת! האקדח לא שייך לי!" ג'יין התגוננה.
"אני יודעת שהוא לא שייך לך," הרגיעה מיסיס דאדילין, "לא בגלל זה אמרתי לך להישאר."
"אז בגלל מה?" התעניינה ג'יין.
"ג'יין," החלה, "נבחרת להוביל את המחקר בנושא האקדח. אני רוצה שאת תפקדי על הצוות של בית היתומים. אני רוצה שאת וחברותייך לחדר תהיו החפרפרות שלנו. אני רוצה שתחקרו לעומק את הנושא. שתמצאו רמזים. אתן תעבדו בצמוד למשטרה, ובסוף כל יום תבואו למסור לי דו"ח מה מצאתן באותו יום. אבל אסור לכן לדבר על זה עם אף אחד! רק ביניכן, בחדר, בשקט. ולוודא שאף אחד לא מצותת לכן. רק אני, אתן, המשטרה ועוד שני אנשי צוות נוספים יודעים שאתן החפרפרות. אז אסור לכן לדבר על זה עם אף אחד, ברור?"
"ברור." אמרה ג'יין והצדיעה, "את יכולה לסמוך עלי המפקדת."
"את המפקדת עכשיו." צחקה מיסיס דאדילין, "ואין צורך להצדיע. את משוחררת לחדר. תדברי עם חברותייך. אני אמסור לך מידע נוסף בהמשך."
