פרק 2! (גם קצת ארוך... אבל שווה לקרוא)מקלף האגוזיםם

 

~2~

מאי מיהרה לצידה האחורי של הקפטריה, שם חיכה לה רוג'ר עם שתי הבנות שראתה מקודם. לאחת מהן היה שיער בלונדי קצוץ ועיניים כחולות שהציצו מבעד למשקפי השמש שלה. לגופה הייתה שמלה אדומה ללא שרוולים. לשניה היה שיער שחור מבריק שהגיע עד כתפיה, ולדעתה של מאי, היא התאפרה יותר מדי. היה לה אודם חזק בצבע אדום וגם לה משקפי שמש אופנתיות. ולגופה לבשה חולצת בטן שחורה וווסט ג'ינס ללא שרוולים. לרגליה מכנסי סקיני בצבע חאקי שהבליטו את רגליה קצת יותר מדי. 

"אלו הן דנה ובקי." הציג אותן רוג'ר. "ואל תדאגי," לחש לה, "לא הטעם שלי." 

"גם לא שלי." לחשה לו חזרה, והם ציחקקו. 

"תוכלו להביא לי מים, בנות?" שאל אותן רוג'ר, והשתיים הלכו משם. 

"עכשיו אפשר להתחיל." אמר רוג'ר והסתכל מאחוריו. 

הם נכנסו חזרה לקפטריה וחצו אותה. 

"אני מניח שגברת דאדילין עשתה לכן סיור." אמר רוג'ר, "אז אני פשוט אכיר לך כמה אנשים כאן." 

הם הלכו לחורשה מאחורי הבניין, חורשה שגברת דאדילין לא הראתה להן בסיור. הם נכנסו לתוך העצים ונעצרו ליד עץ אלון רחב-גזע. 

"זה המקום האהוב עלי." אמר רוג'ר, "פינת ההתבודדות שלי." 

מאי התכלה סביב. צמרות העצים היו גבוהות מכפי שחשבה, מה גם שענפיהם הסתירו את רוב האור מהשמש. מאי אהבה את הקרירות ששררה בחורשה, כשבחוץ היה חום האימים של אמצע יוני. לפתע צלצל הפלאפון של רוג'ר. על הצג היה כתוב: "לונה". 

"אני חייב לענות." אמר רוג'ר, ונכנס עוד כמה מטרים לתוך החורשה. לאחר כמה דקות של שברי משפטים, חזר רוג'ר אל האלון. 

"תכף יבואו שלוש בנות. מקווה שתאהבי אותן. הן מחפשות צלע רביעית לחדר." 

"הן לא כמו דנה ובקי, נכון?" שאלה מאי בחצי חיוך. 

"לא," ענה רוג'ר וגיחך גם הוא, "את תאהבי אותן, תאמיני לי." 

"אם אתה אומר." אמרה מאי ומשכה בכתפיה.

לאחר כעשר דקות, הן הגיעו. 

"סליחה על האיחור." אמרה אחת מהן. 

"זה בסדר." חייך לעברן רוג'ר.
מאי הסתכלה עליהן. השמאלית הייתה גבוהה, מעט שזופה, עם שיער חום אסוף לקוקו מאחורה ולראשה כובע מצחיה כחול. היא לבשה בגדי ספורט, ונעלה נעלי קטרגל.

לימנית היה שיער גוונים מסולסל בקצוות, וגם לה בגדי ספורט ונעלי קטרגל. בידה הימנית היא החזיקה כדורגל.

האמצעית הייתה נמוכה, שיער שחור שבאמצעו צבוע פס סגול כהה, עיניים כחולות, וגם לה, כמו לחברותיה היה בגדי ספורט ונעלי קטרגל. 

כל אחת מהן נשאה תיק בצבע שונה. מאי שמה לב שמתוך אחד התיקים מבצבץ בקבוק שתיה. 

"אלו הן לונה, סייליני, והולד. הן כרגע חזרו מאימון של קבוצת הכדורגל של בית היתומים." אמר רוג'ר. 

"יש קבוצת כדורגל של בית היתומים?" נדלקה מאי, "איך נרשמים?" 

"זה אחר כך." צחק רוג'ר. 

"מגניב שלכולכן קוראים 'ירח' בשפות שונות." אמרה מאי.

"מ'זתומרת?" שאלה סייליני. 

"לונה - בספרדית, סייליני - ביוונית והולד- בהונגרית." הסבירה מאי. 

"וואו! מגניב!" קראה הולד בקול צרוד. 

"הן מגניבות לגמרי." לחשה מאי לרוג'ר, 

"גם את." לחש לה חזרה, "לכי לדבר איתן, זה נראה שהן רואות אותך בתור אופציה לחדר. אני חייב לזוז. פשוט תהיי את." 

מאי צפתה ברוג'ר מתרחק, והתקרבה לשלישיית 'ירח'.

"אחותי." החלה לונה, כשראתה שמאי מתקרבת אליהן, "החלטנו פה אחת שאת מתאימה להיות הצלע הרביעית לחדר שלנו. אבל- את צריכה להוכיח את יכולותייך."
"תפסי!" קראה הולד וזרקה לכיוונה את הכדור. 

"עכשיו נראה אותך." אמרה סייליני, "שתיים על שתיים. אני ולונה, נגדך ונגד הולד." הן קבעו שערים וקווים, והחלו לשחק

*****

חדר 95, הכריז שלט ברזל הממוסמר לדלת. יסמין סובבה את המפתח, ופתחה את החדר. 

"הנה זה, בנות!" קראה, "קבלו את החדר החדש של הנסיכות של דיסני!" 

סנואו נכנסה פנימה, והניחה את תיקיה בכניסה, מתחת לשולחן כתיבה.

היא הסתכלה סביבה. 

זה בדיוק כמו בית מלון, חשבה לעצמה, וחייכה. 

בכניסה מצד ימין היה ארון בגדים גדול שלידו היה מקרר קטן. מצד שמאל היה חלל שבו היה כיור ומראה, וגם שירותים ומקלחת. בחלל הגדול של החדר, אחרי הארון והמקלחת, שכנו שתי מיטות קומותיים, שליד כל אחת מהן מנורת קריאה, ליד שתי המיטות התחתונות היו שידות, שידה לכל מיטה. וליד המיטות העליונות היו מדפים, גם מדף לכל מיטה.
"שכל אחת תתפוס לעצמה מיטה!" קראה יסמין. "מוכנות? היכון, צאו!" 

הבנות רצו לעבר המיטות. כל אחת הניחה תיק על מיטתה. אריאל תפסה את המיטה התחתונה משמאל, ויסמין תפסה מעליה. סנואו לקחה את המיטה התחתונה מימין, ומעליה - ג'יין. 

"טוב, בנות," אמרה אריאל, "פרסו את חפציכן." 

יסמין הוציאה פוסטר של "הנסיכות של דיסני" ותלתה מעל מיטתה. 

"עכשיו אתן תהיו הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני עוצמת עיניים." אמרה יסמין. 

"אווו." קראה ג'יין, "כמה מתוק מצידך." 

"בעצם, חוץ מהחלק הפנימי של העפעפיים שלי." אמרה יסמין, וכולן החלו לצחוק. 

אריאל הוציאה ערימת ספרים והניחה אותה על השידה לידה. 

"יש פה את כל הספרים האהובים עלי," הסבירה אריאל, "וכמובן גם המון ווריאציות ופאנפיקים על 'בת הים הקטנה'." וחייכה.

ג'יין הוציאה מתיקה לוח מחיק גדול ומיסמרה אותו לקיר. ליד הלוח שמה ארבעה טושים מחיקים בצבעי אדום,שחור, סגול וכתום.

"זה כדי שנכתוב את כל המשימות שלנו ועוד דברים שאנחנו צריכות לזכור." הסבירה ג'יין. "עכשיו," אמרה, "הטוש האודם של יסמין, השחור של סנואו, הסגול שלי והכתום של אריאל."

כל מה שסנואו הוציאה היה ספר עבה, בעל דפים צהובים, וכריכה בצבע ירוק העשויה מעור. הספר היה נעול במנעול מיוחד, כך שרק מי שידע את הקוד יכל לפתוח אותו. ולפי מה שסנואו זכרה, אף אחד  חוץ ממנה לא ידע את הקוד.

"מה זה?" התעניינה ג'יין, "יומן סודי?"

"לא בדיוק…" ענתה סנואו, "מגיל קטן אני כותבת לעצמי דברים."

"כמו מה?" שאלה אריאל.

"זה לדוגמה," החלה סנואו והצביעה על הספר, "סיפור שאני עובדת עליו כבר איזה 3 שנים. עד עכשיו יש שם 138 עמודים. אני שואפת לכיוון ה400."

"על מה זה?" התעניינה יסמין.

"זה ספר הרפתקאות כזה, די על כל מה שעברתי מאז שההורים שלי הלכו ו---" היא השתתקה לשניה ואז המשיכה, "--רק במעטפת יותר הרפתקנית."

"זה מספר על נער בשם לואי שיוצא למסע אחרי זהות הוריו. בדרך הוא פוגש כל מיני אנשים מעניינים, עם סיפורים מעניינים לא פחות שעוזרים לו בדרך."

"נשמע מעניין." אמרה אריאל, "אני הראשונה לקרוא!"

"כן," אמרה סנואו, "אני רוצה לצאת מתישהו למסע כזה בעצמי."
"בהצלחה עם זה." גיחכה ג'יין במרירות, "מיסיס דאדילין לעולם לא תיתן לך לעשות את זה…"

"נתת לי רעיון." אמרה יסמין, "בעצם, כשאני חושבת על זה, אני כבר שלוש שנים עם אריאל וג'יין, ועדיין אין לי מושג למה הן פה. גם את כלולה, סנואו."

"מה את מנסה להגיד בזה?" ביררה אריאל.

"בואו נשחק משחק! כל אחת תגיד למה היא פה. אני אתחיל." אמרה יסמין, והנמיכה טון.

"כבר מגיל קטן, שלוש או ארבע, אני חושבת, אני זוכרת את עצמי ללא אבא. לפי מה שהבנתי, אבא שלי נהרג באיזו מלחמה. אמרו לי שהוא היה חייל גיבור. אבל לי לא היה אכפת. כל מה שרציתי זה אבא. אני זוכרת את אמא שלי מביאה הביתה יום אחד מישהו שהיא הכירה. אני כל-כך שמחתי שיהיה לי אבא. אבל יום אחד... הם חזרו מלילה במועדון, והוא עדיין היה קצת שיכור, אבל הוא התעקש לנהוג. ו---" היא מחתה דמעה. "---הם לא שרדו את זה."

"אני זוכרת שבאו אלי הביתה גבר ואישה, שניהם היו מאוד נחמדים. הם אמרו שהם מטעם הממשלה. הם הסבירו שאמא שלי כבר איננה. והם הרגיעו אותי כשבכיתי. אחרי זה טסתי איתם לבלארוס, לדודה שלי. הם והדודה שלי החליטו שהכי טוב שאני אגור כאן והיא תבוא לבקר מדי פעם."

"אני הייתי פה מגיל שלוש." החלה ג'יין בקול קודר. "מגיל קטן אני זוכרת את עצמי גרה אצל דודים שלי. אמרו לי שאבא שלי מת ממחלה כשאימי הייתה בהריון, ואמא שלי כנראה נפטרה בלידה. כשהגעתי לגיל שלוש, הם החליטו שאני מספיק גדולה כדי לעבור לבית יתומים. ומאז אני פה."

"ההורים שלי נהרגו בפיגוע," אמרה אריאל, "כשהייתי בת חמש. מאז אני כאן."
יסמין שמה לב שסנואו מתכווצת במטיתה. "מה קרה סנואו?" שאלה, "מה איתך?"

"האמת שאני לא יודעת כל-כך מה קרה." אמרה סנואו, "כל מה שאני יודעת זה שהיו לי הורים, הם נעלמו, ואז עברנו אל סבתא שלי. גרתי שם עד היום בעצם. סבתא שלי החליטה שהיא זקנה ולא יכולה יותר לגדל אותנו, ושמה אותנו כאן."

"וואו." אמרה יסמין, והוסיפה בעוקצנות "זה נחמד לדעת שאת לא לבד בעולם, הא?"

"משהו כזה." הסכימה איתה ג'יין בפנים מרירות.
"עכשיו נעבור לחלק הכיפי!" קראה יסמין בשמחה, "מה הסוד הכי גדול שלכן?"

*****

סופי נכנסה לחדר 51 בחיוך ענק. חוץ מאריאנה היו איתה בחדר גם סקיי וסטפני, גם הן בנות גילן. הן התמקמו במיטות והחלו לפרוק מזוודות.

"אז, סופי…" ניסתה סטפני לפתוח בשיחה, "מה התחביב הכי גדול שלך?"

"כעיקרון," ענתה סופי, "אני מציירת. אבל אני גם אוהבת משחקי מחשב."

"נחמד." אמרה סטפני, "אני אוהבת לרוץ. לרוץ הרבה, עד שהרגליים שלי שורפות, והריאות מתכלות. אני בדרך כלל רצה עם אוזניות, עם מוזיקה כמובן. אם כבר מוזיקה, אז איזה זמר או זמרת את הכי אוהבת?"

"זנה." ענתה סופי בפשטות.

"גם אני אוהבת את זנה," המשיכה סטפני, "אבל אני מעדיפה את יוזרי. הוא שר יותר יפה, והוא גם חתיך רצח."
"הצילו!" אמרה סופי לאריאנה ללא קול.

"סטף," פנתה אריאנה לסטפני, "אולי תלכי להביא לנו כמה חטיפים מהמכונה?" היא שמה לה ביד 20 רובל בלארוסי.

"אוקיי," אמרה סטפני בעודה הולכת כיוון הדלת, "מה אתן רוצות?"

"קני מה שבא לך." אמרה אריאנה בחיוך מזויף, "אנחנו נאכל הכל."

"בסדר." משכה סטפני בכתפיה ויצאה מהחדר.

"אני מתה על הילדה," אמרה סקיי, "אבל לפעמים היא יכולה ממש לחפור."

"ספרי לי על זה," אמרה אריאנה. "פעם ראינו סרט ביחד, ואחר כך היא ישבה איתי שלוש שעות ודיברה על הסרט, על השחקנים, על חורים בעלילה, וכל מיני דברים כאלה."

"צריכים ללמוד להיזהר ממנה." אמרה סקיי בעודה תולה דגל בלארוס ענק מעל מיטתה. לידו תלתה דגל ישראל.

"אני יהודייה במקור," הסבירה סקיי, "ותמיד חונכתי לאהבת ארץ-ישראל. אני רוצה לעלות לשם יום אחד."

בעודה אומרת זאת היא נשאה עיניים עצומות לשמיים. לאחר שנייה קלה התעשתה.

"אני שומרת בתיק כל מיני דברים שקשורים ליהדות." אמרה. היא הוציאה מתחת למיטה תיק גדול והחלה לרוקן אותו מתוכנו. היה בתוכו ספר קטן שסקיי קראה לו "סידור"; עוד ספר, קטן עוד יותר, "תהילים"; היו שם גם שני נרות. סקיי הסבירה שזה "לשבת".

"אמנם אני לא דתייה," אמרה, "אבל אני מרגישה חיבור לחפצים האלו. אני שומרת אותם כדי לדעת מי אני. זה האוסף של הזהות שלי."

הדלת נפתחה בסערה. זו הייתה סטפני, שבידה חמישה חטיפים ובקבוק שתיה. על פניה הופיע מבט מבוהל.

"מה קרה?" שאלה אריאנה.

"מצאתי את זה מאחורי מכונת החטיפים." אמרה סטפני.

היא הביאה לידה של אריאנה חפץ עטוף במטפחת אדומה. אריאנה פתחה מעט את המטפחת, כדי לראות מה יש שם, ולא האמינה למראה עיניה.

"מה זה?" שאלה סקיי, שגם פניה לבשו עטה הבעת פנים מבוהלת.

"זה…" התנשמה אריאנה, "אקדח."

*****

"יאללה, להיכנס!" קראה סייליני.

אחת אחת נכנסו לתוך החדר סייליני, לונה, הולד ומאי.

"ברוכות הבאות לחדר מספר 7!" קראה לונה.

"להוציא חפצים, בנות!" אמרה הולד.

"אז איך נרשמים לנבחרת?" שאלה מאי בעודן פורקות את חפציהן.

"אל תדאגי," אמרה הולד, "תסמכי עלינו. ממחר את בנבחרת."

"כן," הסכימה סייליני. "אחרי ה4:2 שלכן, את בטוח בפנים. אני אומרת לך, מייק יתרשם מאוד ממך."

"מייק?" שאלה מאי.

"המאמן של הנבחרת." אמרה לונה.

"זו נבחרת בנות, או שיש גם בנים?" היא שאלה.

"זו נבחרת של כולם," ענתה הולד. "יש גם בנים. אבל אני אומרת לך, אנחנו לוקחות את כולם."

"פעם עשינו משחק 5 על 5," התחילה לונה, "היינו שלושתנו ועוד שתי בנות שנחשבות די חלשות בנבחרת, שחקניות ספסל, נגד חמשת הבנים הכי טובים שם וניצחנו 5:2. אני אומרת לך, זה פלא שהם בכלל משחקים."

"יוצאים גם למשחקים נגד קבוצות אחרות וכאלה?" שאלה מאי.

"כן," ענתה סייליני, "יש ליגה של בתי יתומים של היבשת. שנה שעברה לקחנו מקום שני. הפסדנו בגמר לקבוצה של ברצלונה."

"כן," אמרה הולד. "ככה זה כשארנסטו ואלוורדה מאמן אותך ומסי ופיקה באים לשחק איתך כדי שתהיה טוב יותר."

"אומרים שיש שם ילדים שהם העתיד המבטיח של הכדורגל." אמרה לונה, "כנראה ימשיכו בבארסה."

"טוב," סיכמה מאי בחיוך, "אז השנה אנחנו כופלים את הספרדים האלה."

"זאת הגישה, אחותי!" חייכה הולד, והמשיכה, "יאללה! לפרוק חפצים!"

*****

"אז מה עכשיו?" שאלה סנואו לאחר שסיימו לפרוק חפציהן ולהכיר לעומק אחת את השניה.

"מה השעה?" שאלה ג'יין.

"ארבע וחצי" ענתה יסמין.

"אז יש עכשיו איזה משהו עם מיסיס דאדילין, איזו פעילות או משהו. היא ביקשה שכל השכבה  העשירית תגיע לאולם הכינוסים."

"מה זה אומר השכבה  העשירית?" שאלה סנואו, "ואיפה אולם הכינוסים?"

"מיסיס דאדילין לא הראתה לכן את אולם הכינוסים?" התפלאה אריאל.

"לא." הנידה סנואו בראשה. "אז תבואי איתנו, תסתדרי." חייכה ג'יין. "בקשר לשכבה העשירית," אמרה יסמין, "זו שכבת הגיל שלנו. השכבות פה מחולקות מגיל 3 עד גיל 18, שבו הנער הופך לעצמאי ויכול לדאוג לעצמו. השכבות מסודרות כך כי זה 3 זה הגיל שבו מתחילים ללמוד, בגן. אנחנו השכבה  העשירית לפי הסדר."

"יש פה ילדים בני 3?" התפלאה סנואו.

"השנה לא." אמרה ג'יין.

"אבל פעם אחד הגיע לכאן תינוק, ממש, בן כמה חודשים." אמרה אריאל. "הרשויות הביאו אותו לכאן, והוא גדל אצל מיסיס דאדילין עד שהיה בן 3, ואז עבר לגור בחדר עם האחים שלו."

"יאללה, לאולם?" שאלה ג'יין.

"אחרייך." צחקה סנואו, והן החלו ללכת.

***** 

"שלום לכולכם." החלה מיסיס דאדילין את הכינוס. הבעת פניה הייתה חמורה.

"היום קרה משהו לא יאומן. משהו חמור במיוחד."

אם היה רועש עד עכשיו, כולם השתתקו ברגע. הם רצו לשמוע עוד.

"מה את חושבת שקרה?" שאלה יסמין את אריאל בשקט.

"לא יודעת." ענתה, "בואי נקשיב."

"כמה בנות מהשכבה  הרביעית באו אלי לפני מספר דקות. תכננתי לדבר איתכם על השנה הבאה, שבה תתחילו תיכון. אבל מה שקרה גרם לי לשנות את נושא השיחה. אז ככה: כמו שאמרתי, לפני מספר דקות באו אלי כמה בנות מהשכבה  הרביעית והביאו לי חפץ." היא הרימה לאוויר מטפחת אדומה. היה בתוכה משהו.

"מה יש שם?" שאל מישהו מקצה האולם.

"תגידו לי בעצמכם." אמרה מיסיס דאדילין והורידה אט-אט את המעטפה.

כל היושבים שם לא האמינו למראה עיניהם.

"מישהו יכול להגיד לי מה זה?" שאלה מיסיס דאדילין.

דממה שררה באולם.

"אקדח, גברתי." אמר לבסוף מישהו שישב שתי שורות מאחורי סנואו, בקול שקט.

"נכון, פרסטון." אמרה מיסיס דאדילין.

"האקדח הזה נמצא זרוק מאחורי מכונת החטיפים, שכידוע נמצאת ליד חדרי המגורים של השכבה העשירית, השכבה שלכם. מישהו יכול להסביר במה מדובר?"

ילדה שישבה בקצה השמאלי של האולם הרימה את ידה.

"כן, יוליה?" אמרה מיסיס דאדילין.

"זה לא חייב להיות מישהו מפה, גברתי." אמרה הילדה - יוליה. "זה יכול להיות כל אחד. המון אנשים באים לקנות ממכונת החטיפים."

"אני יודעת שזה מישהו מכאן, יוליה." אמרה מיסיס דאדילין והקשיחה את פניה בעודה סורקת את האולם.

"מהסיבה הפשוטה, שמי שזה שלו לא טרח להסתיר עקבות. מצאנו את זה בכניסה למגורים שלכם." היא הרימה שקית פלסטיק קטנה שבתוכה היו ארבעה קליעי אקדח.

"זה היה חבוי מתחת לאחת המרצפות." אמרה מיסיס דאדילין. "אז אני בטוחה שזה מישהו משלכם."

"למה הוא מחזיק את זה? מה הוא התכוון לעשות עם זה? מי זה?" היא עצרה לרגע, והמשיכה. "אנחנו לא יודעים. אבל אחד מהקליעים נמצא עכשיו בחקירה אצל המשטרה. הם בודקים טביעות אצבעות. את האקדח אנחנו לא יכולים להעביר להם מסיבה אחת פשוטה: נגעו בו כל-כך הרבה אנשים עד שהוא הגיע לידינו שיהיה קשה לשים יד על טביעת אצבע אחת ספציפית. בשבוע הקרוב תעברו כולכם בדיקה של טביעת האצבע שלכם. מי שיעדר רק יסגיר את עצמו."

לחשושים נשמעו מכל עבר.

"מי אתן חושבים שזה?" שאלה סנואו.

"בטח אחד הבנים." קבעה יסמין.

"משוחררים." אמרה מיסיס דאדילין לאחר כמה רגעים.

כולם החלו לצאת.

"ג'יין פורטר," אמרה מיסיס דאדילין כשעברו ליד הכניסה, "את נשארת איתי לכמה רגעים."

*****

השעה הייתה 22:57. סופי התהפכה במיטתה שוב ושוב ולא יכלה להפסיק לחשוב על האקדח שמצאו.
"מה אתן חושבות שיקרה עכשיו?" שאלה את בנות חדרה, שגם הן לא הצליחו לעצום עין.

"מיסיס דאדילין אמרה שמצאו ראיות. היא אמרה שזה כנראה של אחד מהשכבה העשירית. מהגיל של אחותך." אמרה אריאנה.

"ומה הם יעשו?" שאלה סקיי בעיניים מבוהלות.

"היא אמרה שזה בחקירה של המשטרה." אמרה אריאנה, "אז בואו נלך לישון. אתן יכולות להיות רגועות."

"לילה טוב." נאנחה סטפני, "למרות שאני מניחה שאני לא אצליח להירדם."

"כן." הסכימה סופי, אך הארבע שמו את ראשן על הכר.

לאחר כמה דקות נשמעה דפיקה חרישית על הדלת.

"מי אתן חושבות שזה?" שאלה סופי.

"לא יודעת," אמרה סקיי. "בעיקרון אסור לאף אחד להסתובב בין החדרים עכשיו."

"מי פותחת?" שאלה סטפני.

"אני." אמרה סופי בהחלטיות, ויצאה מהשמיכה. היא פתחה את הדלת.

הבנות לא האמינו למראה עיניהן.

זו הייתה מיסיס דאדילין.

"אפשר להיכנס?" שאלה בחום.

"כן," אמרה אריאנה ממיטתה, "אנחנו בכל מקרה ערות."

"שמעתי." אמרה מיסיס דאדילין, "לכן אני כאן."

היא לקחה כיסא ליד השולחן והתיישבה.

"אני יודעת שאתן מתוחות ולחוצות ממה שמצאתן," התחילה, "אבל אתן צריכות להירגע ולנשום עמוק. כי כמו שאמרתי לכן, אנחנו מטפלים בזה, והכל בשליטה. אנחנו במהלך של בדיקות למי שייך האקדח. אתן יכולות להיות רגועות. בסדר?"

"אבל מה אם זה לא מישהו מפה?" שאלה סקיי, "מה אם זה מישהו מבחוץ?"

"אם זה לא מישהו מפה אנחנו נמצא אותו ונביא אותו למשטרה, בסדר?" ענתה מיסיס דאדילין, "עכשיו לכו לישון."

"בסדר." אמרו כולן במקהלה.

"לילה טוב לכן." אמרה מיסיס דאדילין וקמה.

"לילה טוב." אמרו הבנות בזו אחר זו.

מיסיס דאדילין יצאה מהחדר וסגרה את הדלת.

"לילה טוב בנות." אמרה סטפני.

הארבע שמו את ראשן על הכר - בפעם המי יודע כמה באותו לילה - והחלו לשקוע בשינה עמוקה.

*****

"יאללה לישון!" קראה הולד.

השעה הייתה 23:30. הבנות ישבו במיטותיהן.

זה עתה סיימו את "דיבורי המיטה". מאי חיברה אוזניות לפלאפון שלה, ונשכבה.

"מה את שומעת?" שאלה אותה סייליני.

"סתם. שירים שקטים כאלה." ענתה מאי. "אני אוהבת לשמוע שירים לפני השינה. זה גורם לי לנקות את כל המחשבות ופשוט להירדם."

"אז את פשוט נרדמת עם האוזניות?" ניסתה סייליני לרדת לשורש העניין.

"לא," ענתה מאי, "אני מוציאה אותן ומכבה את הפלאפון כשאני מרגישה ישנונית מספיק."

"אם לא אכפת לכן, מנסים לישון כאן." אמרה לונה מהקצה השני של החדר.

"בטח," אמרה סייליני, "לילה טוב."

"לילה טוב." אמרה לונה. הבנות שמו את ראשן על הכר.

"אגב," אמרה הולד, "יש מחר בארבע אימון. דיברתי עם המאמן. הוא הסכים שתבואי, מאי. הוא רוצה שתוכיחי את יכולותייך."

"מעולה!" אמרה מאי, וזקפה את אגודלה, אף כי לא הייתה בטוחה כי הולד יכלה לראות זאת.

"לילה טוב כולן." אמרה הולד.

"לילה טוב", אמרה מאי, והן עצמו את עיניהן והלכו לישון.

*****

"אז, ג'יין." החלה מיסיס דאדילין.

"אני לא יודעת על מה את מדברת! האקדח לא שייך לי!" ג'יין התגוננה.

"אני יודעת שהוא לא שייך לך," הרגיעה מיסיס דאדילין, "לא בגלל זה אמרתי לך להישאר."

"אז בגלל מה?" התעניינה ג'יין.

"ג'יין," החלה, "נבחרת להוביל את המחקר בנושא האקדח. אני רוצה שאת תפקדי על הצוות של בית היתומים. אני רוצה שאת וחברותייך לחדר תהיו החפרפרות שלנו. אני רוצה שתחקרו לעומק את הנושא. שתמצאו רמזים. אתן תעבדו בצמוד למשטרה, ובסוף כל יום תבואו למסור לי דו"ח מה מצאתן באותו יום. אבל אסור לכן לדבר על זה עם אף אחד! רק ביניכן, בחדר, בשקט. ולוודא שאף אחד לא מצותת לכן. רק אני, אתן, המשטרה ועוד שני אנשי צוות נוספים יודעים שאתן החפרפרות. אז אסור לכן לדבר על זה עם אף אחד, ברור?"

"ברור." אמרה ג'יין והצדיעה, "את יכולה לסמוך עלי המפקדת."

"את המפקדת עכשיו." צחקה מיסיס דאדילין, "ואין צורך להצדיע. את משוחררת לחדר. תדברי עם חברותייך. אני אמסור לך מידע נוסף בהמשך."

תיוגיםמקלף האגוזיםם
עבר עריכה על ידי מקלף האגוזיםם בתאריך כ"ט בסיון תשע"ט 13:10
עבר עריכה על ידי מקלף האגוזיםם בתאריך כ"ח בסיון תשע"ט 13:30

@מתנחל בדם  כן, אני גם כותב סיפורים. @לולה הנסיכה @אם אפשר @ר ג @דשא סינטטי ו@פטל. סתם כי אמרת שאתה עוקב אחרי הכתיבה שלי

וואי,יהודי אמיתי!

מחילה שאני לא קורא... לא מוצא כ"כ זמן. אבל שומר לעצמי לשעת רצון...

 

אשריך ממש!

אומן אומן אומן אומן. מאיפה הזמן?? והכישרון?!?! למדני חוקיךמתנחל בדם


חחחחמקלף האגוזיםם

יש חופש אז יש זמן

וואי מגניבברוך השם
אני עוקבת אחרי זה חחח
וואו אתה כותב יפה!כיפת ברזל-סרוגהאחרונה
אם אפשר תיוג לפרק הבא..
מוקדש לתמימלה. וסליחה מראש.ימח שם עראפת

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."


"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.

וואוגב'
כתוב מקסים, ואיזה סוף....🥺
תודהימח שם עראפת
לא אהבת את הסוף? אני אוהב להרוס סיפורים מסתבר
האמת? דווקא סוף חזק.גב'

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ברררר🫣🫣🫣תמימלה..?

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

מורכב, לא בדיוקימח שם עראפת
זה גם הבאג שלי ומן הסתם של עוד הרבה. אי אפשר לחיותנחלת

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

תראי איך הוא נאמן למשימה שלו להכרית את הרועפתית שלג

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

 

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

יופי הבנתימח שם עראפת
חן חן ידידי
מזעזע. קצת אופטימיות בן אדם. יש מי שמנהל את העולםנחלת

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

ודוקפתית שלגאחרונה
...רחל יהודייה בדם

 

הוא בוכה.

והם לא רואים.

הוא נעלם.

הוא בוכה.

והם רואים. 

אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר. 

וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו

אבל הוא הרג את עצמו קודם.

 

מעניין מה הפירושזיויקאחרונה
רב, קצין, פוליטיקאי. תיפח רוחכם.ימח שם עראפת

אל תיגע בי בחיים שלך!!!

צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.

ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.

ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.

הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.

הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.

הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!

ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!

ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.


****


איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.

הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.

בררררררררררר🥺🥺🥺תמימלה..?

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

כשהעולם יתנהג יפה אני אכתוב משהו שמחימח שם עראפת
מחשבה מייצרת מציאות?תמימלה..?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מציאות מייצרת מחשבה.ימח שם עראפת
אתה לא חושב שזה יכול לפעול גם הפוך?תמימלה..?
שאפשר להסתכל ולהדגיש ולכתוב על הדברים הטובים?
אפשר.ימח שם עראפת
זה יעלים את הרעים? לא. זה יגרום להם להתפרץ בשביעי באוקטובר.
אבל אתה לא הרמטכ"לתמימלה..?
אתה בנאדם שכותב, יפה מאוד אגב... למה להיכנס לדיכאון? תכתוב על משו שמח, שלא ירדו דמעות.....
ואולי...זה תלוי...בנו? בכל אחד מאיתנו? הרי הכלנחלת

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

אתה, אני, אתם...ז ה העולם. כשא נ ח נ ונחלת

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

פפפפ.ימח שם עראפתאחרונה
בחסות הקיץxmasterx

יוצאים לשאוף רוח

השמש שוקעת בים

הים לא מלא

הדגים ניצודים

והים לא ריק

מחשופים כמו פצעים פתוחים


התענוג חריף מדי

וחריף זה לא טעם

העצים עומדים כמו חיילים

60 אלף גיבורים עומדים סביבה

וזה כואב

החרב על הירך


הוא מציע שק כסף

מחפש להתארח

ואין יותר מקום

והנה הכל פרוש לפני

הסטריאוטיפ

והסטיגמה

ההגדרה והכלוב


והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה

לא מבינה למה

מבינה אבל לא רוצה

לשאול

לענות

לחפש


שם השיר איפה אני בכל העסק הזה

שם השיר אין שם

לא משנה התחרטתיShandy
עבר עריכה על ידי Shandy בתאריך י"ח בסיוון תשפ"ו 14:52

...
 

 


 

 

 

גם להתחרט מותרסופר צעיר
כן..Shandy

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

יאללה פרקיסופר צעיר
ככה לסקרן ולברוח?xmasterx

תמונה שווה יותר מאלף מילים

אז אעלה שוב☺️Shandy

היה שם 2 טקסטים.


1.


הלכתי לפארק הפיראטים


היתה שם ספינה גדולה מעץ


ולידה נדנדה יפה לשניים


נראתה כמו כרכרה של נסיכות


עליתי עליה ראשונה


ואז אתה הופעת


חשבת אתה פיטר פן


ואני וונדי


"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת


נחיה בטבע בחופש, רחוק


בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן


נעוף על החיים ונראה עולם.


בהתחלה זה היה נשמע קסום


אבל מהר מאד גיליתי


שלעוף לא אהבתי


אז מהנדנדה ירדתי


ואותך שם לבד השארתי



הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס


שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק


והרי פיטר פן אינו נסיך אז


נכנסתי כאן לתסביך.



2.


הנדנדה הזאת


עשתה לי בחילה


פעם כן.


פעם לא.


פעם אני דוחפת, פעם אתה.


פעם אני למעלה, פעם אתה.


פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,


ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.


​רצינו לשחק.


התיישבנו יחד על הנדנדה.


התכוונו ליהנות.



אבל –


התחילו משום מה משחקי כוחות.


​ניסיתי לרדת.


אולי גם אתה.


אבל –


היינו כבר בתנופה.


זה היה קשה ומלחיץ.



אבל –


קפצתי.


אתה המשכת להתנדנד לבד,


וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל


ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת


אז נשארתי שם לידה יושבת


ירדת מסוחרר, מבולבל


אמרת לי -


"היה כייף


בואי נמשיך".


"לא". עניתי


"את פחדנית?!" שאלת קבעת


"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

יפה מאד מזל שבקשוזיויקאחרונה
קימים בנינוזכרושיצאנולרקוד

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם


אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים


וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף


הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה


הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים


אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.


וואו!!!תמימלה..?
מטורף, אין לי מה לומר, פשוט מטורף!!
וואוהולך דרכים

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

תודה על התגובהזכרושיצאנולרקודאחרונה
מעריך🙏
תודה רבה 🙏זכרושיצאנולרקוד
יפה מאדoo
2 השירים
תודה רבהזכרושיצאנולרקוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)


שאלת השאלותשפוי

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!

מה שאני עושה זה ככהחתול זמני

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

 

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

 

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

 

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

אצלי, אני חושבת על זה. יום ועוד יום, ומנסה בראשנחלת

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

 

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

 

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

 

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

 

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

 

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

 

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

 

בהצלחה!

 

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

 

וואו, באמת שאלה קשה...תמימלה..?

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

כתיבה זורמת חופשיתמשה

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.


(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

ואולי גם לפרק את זה, משהו קטן ששייך לרעיוןנחלת

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

נכון. מסכימהShandy
תודה רבה לכולם על הטיפים!שפוי

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

דבר נוסף והכי חשובנחלת

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

 

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

 

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

 

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

 

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

 

מקווה שהבנת.

 

בהצלחה רבה!

 

 

במרום - טעות. התכוונתי:במקום.נחלת
את יודעת שאת יכולה לערוך הודעה שכתבת?נקדימון
אם עדיין לא הגיבו עליה את יכולה לערוך אותה
תודה! איך?נחלת
הלחצן של 3 פסים שיש בצד שמאלנקדימון
יש שם "עריכה".
תודה רבה!נחלתאחרונה
יאא, תודה🥹🥰תמימלה..?

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

כלומר, לא לעשות מאמץ מעל איך שאתה,מאמץ מזוייף.נחלת
אמנם כבר כבר קצת זמן אבל נראלי שעדיין רלוונטי...תמימלה..?

רציתי לכתוב משו על שלושת הנערים שנרצחו לפני שתים עשרה שנה, לא הצלחתי ואז @שפוי עזר לי...

אז זה של שנינו...

"חטפו אותי" הוא לחש,

והזעקה נבלעה בתוך הרעש.

"תוריד את הראש" פקד הקול האכזרי,

והוא לחש בשקט "הושיעני, אלוקי צורי".

ובבית הפתעה, פחד ומבוכה,

חשש ודאגה,

מה שלום הבן היקיר

שכבר שעות לא בא...

אז מתקשרים למשטרה

ולא מקבלים תשובה

וכך במשך ימים ארוכים,

אבל אולי ישנה עוד תקווה....

תקווה שהוא יחזור,

יחזור כמו גיבור,

שלא נהיה גם חלק ממשפחות השכול...

ושנמצא את הכח לעמוד ולסבול...

והאחדות הזו של עם ישראל,

נותנת כוחות,

להתפלל

ולעבור את כל התלאות...

אז כשמגיעה המרה שבבשורות,

כשלא מפסיקות לרדת הדמעות,

כשצועדים אחרי המיטות-

אין מילה,

רק תפילה,

בקשה לנחמה,

לחיבוק באהבה,

של אבא שבשמיים,

שנשאר איתנו עדיין

שממשיך להחזיק לנו את הידיים

ולא עוזב אותנו לעולם,

וגם כשלא הכל מושלם...

מטלטלזיויק
אירוע נורא... הי"ד 
אני זוכר את הסיפור הכואב הזה.משהאחרונה

אולי יעניין אותך