הלכתי בשקט,
בין הסמטאות.. רכונה כולי אל המכשיר הדולק שבכף ידיי.
ליבי ערל.
אזניי אטומות.
ורק עיני כמו סתומות. במסך בוהות. בוהות.
בשקט בשקט בלי ששמעתי,
נהמה נשמתי , המייה רכה, של בכי טהור.
ואנוכי? לא שמעתי.
עסוקה היתי. עסוקה לזכור.
המתה לה נשמתי,בזרימה כסופה כמי הנחל שזורם ומימיו הטהורים מרפאים כל זרעון וכל ענף יבש,
המתה נשמתי כהמיית נחשול עדין המתגבר ובא על מימיו התכולים של הים, כנחשול שמתגבר, הולך ודועך שוב וקם,
כנחשול שעל אף הקרקעית הוא קיים,
עלתה בי כטל, כטל החרמון שיורד על הררי ציון.
ואני לא שמעתיו. לא חשתי בו כלל.
המיית נשמתי גברה לה.
באה אצל גופי וטלטלתהו רכות אף על פי שידעה כי צוותה לדבר אליו.
אך גופי לא שת לה. לא קם.
ובאה נשמתי והרעידתני קלות בשטף ניצוצות עדינים שחובאו עד אותו הזמן בתוכי.
ואני לתומי חישבתי כי רחקתי מאוד, וכי נשכחתי עם יורדי בור,
אך אף הם לא נשכחו. וכך גם אני.
ותחדור נשמתי בין כל חדריי, ותעל בי ותלחש עורי עורי בת ירושלים,
עורי עם מתי ציון.
ואני? אני ישנה. רק ליבי דואב.
את כאבו לא חשתי, כי עסוקה אני. באור, המהבהב.
נשמתי כמו כלואה לה בין כלאי צלעותיי,
תבעט בי בעיטות של אהבה כמו אותו וולד, הרוצה לצאת ממעי אימו,
כמו ביום בו הגחתי אני ובעטתי אולי, ברחמה של אימי.
ואני? לא חשתי.
השמיים שמיים, האדמה אדמה.
מלאכים מלאכי שרת ובני אדם סופם רימה.
עתידים ליתן דינם לפני יושב שחקים.
קרוב ממש, אצל האלוקים.
נשמתי בתפקיד היא. מבקשת לה אמת.
עולה במעלה גופי פנימה, ומטפסת.
מבקשת לה אותי, שנהפוך אחת, כמו אותם ימים ימימה.
ותדפוק היא על מיתרי גרוני, וקול אנחה חלושה מזעזעת עלה ממני.
קול כשל חיה פצועה, מגלות משוגעת.
אך אנוכי בשלי. לא שומעת.
ועלתה היא עוד מעט. לא מתייאשת.
יצאה לרגע קט מתוך אפי, ומשכה בשערות ראשי,
חשתי שוב משב רוח קל.
ונשמתי עופפה לה אל אזניי שנעשו כאפרכסת;
שמעי נא בת, אל אביך, זה שציווך על יום שבת.
הזכרי נא בת איך שחקנו יחד בביתנו, איך השתובבת ביתי.
איך היה לנו מקדש, והינו יחד כנסת ישראל אני ואת.
ולא חצצה הגלות ביננו, ולא היה שם שום מסך.
הלמות ליבי כמו בטרקלין שקט, שצועדת בו גבירה זרה עם עקביה הרועשים, דופקים דופקים על מרצפות בית הארעי, על קירות ליבי.
ונשמתי בוטחת כבר שמשימתה אכן תוצלח.
לא היתה צריכה היא עוד הרבה חוץ מכמה מילים,
באה על ליבי ונשקה לו אהבים,
סיפרה לו על בנים שוממים, על שגבר אויב.
את תחושתה כה ידעתי. בכל גופי שפתע רועד.
כמו במטה הקסם,
על עפעפי נקשה, והיה זה אות.
עלתה ובאה דמעה שקופה.
אחריה נקבצו ובאו כמו קיבוץ הגלויות,
כל דמעות ציון עולות בי, כל הדמעות נחם מבקשות.
על אלה אני בוכיה, אני בוכיה.
על אלה אני בוכיה, אני בוכיה.
הו, עיני, עיני, עיני,
יורדה מים.
כי רחק ממני.
ממני מנחם. משיב נפשי.
ואראה בין הסמטאות לפתע דמות אישה,
שחורה ונאווה,
כסותה שחורים עתיקי יומין ופניה אצילות,
ותבך האישה בקול ענות. בקול ענות.
ואכרע מולה, לוחשת, אמרי נא לי אל שמך.
אמרי בת מי את שאפנה לעזרך.
עינינו פגשו. ועינייה לאות מבכי ופעם היתה בם בת שחוק.
אני השכינה, היא אומרת.
ובקול צער מייבבת.
אני השכינה, היא אומרת.
כך נראית אני מהגלות.. ומהדרך.
הביטי בי, אני לוחשת, הביטי בי, וראי איך בדורי נראית יתמות.
אך שוב עינינו לא פגשו,
ניסיתי לשים ידי אצל ידה, ולקחתה אל ביתי,
רק לעתה. רק באופן זמני.
אך נדמה היה כי רחקה היא ממני,
הולכת נעלמת..
אולי לא שמעתי את קולה, את אותה שכינה בוכה,
אולי היו אלו דמעותי שטישטשו עלי את עולמי המתקדם כסחרחרה.
אולי ראיתיה באמת.
ואולי למרות הכל גם אני חשתי בי, איך השכינה שלך בוכה,
אבי.