אכן כתבתי ספר על הנושא. הוא לא מחליף לדעתי שיחה פתוחה בין אימא לבת אבל יש בו הכל. וזה עוזר לא לפספס כלום ולדבר על הכל בצורה ברורה מובנת ונעימה.

יש באתר של הספר "אמהות שואלות" שם יש תשובות לשאלות שיש להרבה אימהות סביב הנושא הזה אולי זה יעזור לך

בואי בתי | ספר ההתבגרות הראשון לנערות לקהל הדתי והחרדי

(אוף יצאה לי תגובה קצת פרסומית. כשזה באמת לא הייתה הכוונה..הספר נמכר מצויין ב"ה ואני לא מנסה לדחוף לבמות חינמיות. הרבה ממה שנתן לי דחיפה לכתיבת הספר היו שאלות כאלה כאן בפורום הזה בנושא. כל פעם שאלתי את עצמי איך ייתכן שאין כזה דבר? אז מקווה שאכן יעזור לפותחת.. 

אם בכל אופן זה עובר על חוקי הפורום מנהלות מוזמנות למחוק)

אבל גם היא ממש לא נראית לי בכוון של התבגרות...

אני בכ"א התחלתי לקבל רק בגיל 16...

ממש חשבתי שזה תורשתי...

מהילדות בכל הנושא הזה....

שמעתי על זה בגיל די צעיר מחברה קרובה(אם זכור לי נכון- כיתה ו'- 11/12)

אמא שלי טיפוס מאד סגור ומלבד כמה מילים בנושא לא שמעתי ממנה עד החתונה...

נכון שהשיח שלי עם ילדי כתוצאה מהעבר שלי הרבה יותר משוחרר ופתוח

אך באמת קשה לי נפשית לגעת בנושא....

גם היום יש נושאים שנוח לי יותר לשתף את חמותי ואמא שלי לא יודעת עליהם....

ולקרוא אותו קודם בעצמך. זה ייתן לך את הפתיחה לכל הנושא, ואיך לפתוח אותו עם בתך...

כבר מגיל קטן מאוד כדאי שיהיה שיח פתוח ולקראת ההתבגרות בגיל שמונה תשע אפשר "להלות הילוך" לפי הרמה של הילדה הסקרנות שלה וההתפתחות שלה.

לא הייתי מעמיסה הרבה ידע מפורט בגיל הזה. עודף מידע בגיל צעיר מידי עלול לבלבל.

ולמרות שאני מאמינה גדולה בהדרגתיות ובחשיפת מידע במנות קטנות ותואמות גיל וסיטואציה (כך אני נוהגת עם ילדי) עדיין אצל בנות יש שלב שבו כן כדאי לשבת לשיחה מסודרת. זה לא אומר שהיא תשמע על זה בפעם הראשונה.. אבל שיחה מסודרת שתסביר לה את התהליך הביולוגי, מה בעצם קורה איפה ומה צריך לעשות.

ושיחה מסוג כזה לדעתי מתאימה מגיל עשר. (אלא אם כן יש סימני התפתחות מקדימים)

עדיף שנה מוקדם מיום אחד מאוחר

שווה להרשם לרשימת התפוצה שלה

יש לה מלא חומר שווה וחינמי 

מעתיקה את מה שהיא כותבת

שאלת הטיימיניג והזמן הנכון לשיחה מעסיקה הרבה אימהות ונשים.

מצד אחד שלא יהיה מוקדם מדי כדי לא להכניס למתחים וחששות מיותרים, 

יש אימהות שחוששות לחשוף את הבנות לידע מוקדם מדי שאולי יפגע בתמימות של הילדה, 

מצד שני גם לא רוצות לאחר את הרכבת ולגרום לבהלה. 

אז איך יודעים שהגיע הזמן ?

הנה 3 סימנים לפיהם את יכולה לדעת שהגיע הזמן לשיחה ראשונית ובסיסית עם הבת שלך: 
 

א. התפתחות גופנית.

למרות שהתפתחות גופנית במצב תקין ונורמלי מתחילה בגילאי 10-15 שזה טווח שנים די רחב,

וכל נערה הגוף שלה מתפתחת בזמן אחר ובקצב אחר,

בכל זאת יש כמה סימנים שיעזרו לך לזהות:

1. קפיצת גובה של כ-10 ס"מ תוך פרק זמן קצר.

2. העור והשיער מתחילים להיות שומניים יותר.

3. צמיחה של שיער בגוף, בדרך כלל בהתחלה שיער בהיר ופלומתי.

4. סערת רגשות, עצבנות, כעס, ורגשות בעוצמה לא רגילה.

יש כמובן עוד סימנים- אבל 4 הסימנים האלו עוזרים לזהות את תחילתו של גיל ההתבגרות 

שכדאי להתכונן אליו. 
 

חשוב: עדיף שנה מוקדם מידי מאשר דקה מאוחר מידי!

ב. המצב החברתי של הילדה.

בתור הורים, אנחנו תמיד רוצים להיות הכתובת לשאלות של הילדים שלנו. בכל תחום. 

יש מקרים שהילדה מצד עצמה לא סקרנית במיוחד, 

וגם ההתפתחות הגופנית שלה לא מצריכה הכנה או התייחסות מיוחדת, 

אבל החברות של הילדה מאוד מתעסקות ועסוקות במגוון נושאים של נשיות, מיניות, בינו לבינה, מוגנות ועוד. 
 

אם אנחנו רוצים להיות כתובת לבנות שלנו אנחנו צריכים :

1. לעבור איזהשהו עיבוד בעצמנו לחוויות שעברנו. ללמוד. להשתלם בתחום.

סיפר לי פעם מטפל משפחתי מוכר שבתחילת דרכו עבד עם ילדים שהוצאו מביתם.

הרבה נושאים הילדים העלו מולו, אבל נושאים של גילוי עריות מעולם הילדים לא פתחו.

בשלב מסויים הוא השתתף בהכשרה מקיפה וארוכה על גילוי עריות ופגיעות מיניות בילדים

ופתאום הרבה ילדים גם החלו לדבר על הפגיעות וההתעללויות המיניות שחוו.

מדהים כמה שהילדים שלנו יודעים לקרוא אותנו ולזהות, מגיל כל כך צעיר-

על מה יש לנו נכונות לדבר, מה אנחנו רוצים ומוכנים לפתוח, ומה היינו מעדיפים שיחסכו מאיתנו.
 

2. הדרך להיות הכתובת לילדים שלנו היא באמצעות שיח על הנושא.

כשמישהו פותח שיח על נושא כלשהו (במיוחד אם זה נושא רגיש ולא שגור)

זה מראה שהוא הכתובת לשיח על הנושא.

למשל: אם בסביבה החברתית שלי לא מקובל לדבר על רגשות ולשפוך את הלב-

אני ארגיש לא בנוח עם שיח רגשי מדי

אבל אם אפגוש במישהי שתדבר בחופשיות על הרגשות שלה ועל מה שמתחולל אצלה בפנים-

גם אני ארגיש הרבה יותר בנוח לשתף דווקא אותה. 
 

ג. הסקרנות של הילדה. 

יש בנות שמבחינת ההתפתחות הגופנית שלהן ניראות רחוקות עדיין מהתבגרות מינית, 

גם המצב החברתי בכיתה נראה רגוע מאוד והילדות עדיין לא מתעניינות ולא מדברות ביניהן,

אבל הילדה בעצמה מלאת סקרנות ושאלות של: "מה זה?, ואיך זה קורה ולמה וכמה..." 

ומה שלא שעונים לה זה אף פעם לא מספק אותה ותמיד יש לה עוד שאלות ותהיות. 

לא פעם כתבתי על זה כאן, ואני אמשיך לכתוב על זה שוב: ילד/נער/ה (וגם אדם מבוגר- אבל לא בזה עסקינן)

שיש לו שאלות, תהיות, התלבטויות, סקרנות לגבי נושא כלשהו ימצא את המידע והתשובות לדברים שמעסיקים אותו

השאלה היא רק מה ומי יהיה מקור הידע שלו : 

מקור תורני, נקי, מהימן, אמין, מונגש בצורה שמתאימה לגיל של הבת בגיל ההתבגרות? 

או שהמקורות שלה יהיו חברות (בדרך כלל החברות שמספקות מידע אלו גם לא חברות כל כך חיוביות)

ספרים, עיתונים, אינטרנט.

לכל מי שחושבת לעצמה כרגע "בבית שלנו אין גישה לדברים האלה" -

לא תאמינו כמה הנערות יודעות להיות יצירתיות כדי למצוא את מה שהן מחפשות

(אולי בפוסט אחר אני אשתף על הסיפורים שאני שומעת מאימהות ונשים על הצורה שהצליחו לאתר מידע 

כשהיו נערות או על הצורה שהבנות שלהן הצליחו לגייס מידע).

בקיצור- אם יש שאלות וסקרנות- במקום לנסות לדכא אותה (מה שלא יעיל בעליל)

זה מצויין לעודד את הבנות לפנות דווקא אלינו, האימהות, לכל השאלות וההתלבטויות.
 

מה מבין 3 הגורמים הקובע? 

הראשון מביניהם. זאת אומרת, ילדה שלא מתפתחת עדיין אבל החברות שלה מלאות סקרנות ושאלות- סימן שזה הזמן.

GALIA.SAB@GMAIL.COM

החכמתן אותי...

אצטרך נראה לי להתבשל עם זה קצת בעצמי... 

ולפתוח בהקדם נושא זה לשיחה עם הילדונת...

אציין שוב שהיא ממש לא נראית לי עדיין בכיוון של התפתחות גופנית...

אבל רק החשש שתשמע ממישהו אחר גורם לי לפתוח את זה כמה שיותר מהר.

מעצבן אותי שזה כזה עול מבחינתי וכ"כ מפחיד אותי

מאז שהיא  נולדה כיוונתי והתכוננתי לשיח פתוח ובריא בכל נושא

ובכ"א אני עדיין חוששת מזה

כנראה שגם אני צריכה להתפתח-להתבגר ולגדול עוד קצת....

שוב תודה לכולכן

היא תזהה את החשש ותחשוב שיש משהו לא בסדר עם מה שאת אומרת לה

מציעה לך לברר את הנושא עם עצמך כמו שאת מרגישה ואז לפתוח איתה את הנושא

בהצלחה יקרה

כשהנקתי הייתי ישנה עם גוזיית הנקה קלילה ורכה ובפנים שמתי רפידות. סגנון כזה:

Buy Black/Cream - מארז הכולל 2 חזיות הנקה והיריון ללא תפרים וללא ברזלים, סדרת Ultimate Comfort from Next Israel

בהתחלה ישנתי רק עם חזיה ורפידות

לאחרונה חזרתי לישון הרבה פעמים בלי

עדיין מטפטפת וקמה בבוקר רטובה, אבל מחליפה את הפיג'מה ויש מגן מזרון אז שווה את הנוחות שלי

ממש שלא אוהבת עם

מעדיפה לנסות להסתדר עם גופית ספגטי שקצת תתמוך

הכי אוהבת טישרט

לישון עם חזייה. ממש לא נוח לי.

הייתי מגלגלת חיתול בד ושמה מתחת לחולצה, שיספוג טפטופים.

ובאמת מחליפה פיג'מות בתדירות מאוד גבוהה.

בת גילך, אני הייתי בטוחה שסגרתי את הבאסטה

נתתי בגדי הנקה והריון לחברות

מסרתי עריסות ובגדים וכו בדיוק מהסיבות שציינת

ומשהו קרה

יותר שכל פחות בלב

הבנתי שסיכוי גבוה שאתחרט שאין לי עוד אחד מאשר שיש לי עוד אחד

הפסקתי אמצעים ואמרתי השם אתה תחליט מה צריך להיות, לא אני.

ואכן אני בתחילתו של הריון

ובה שמחה על ההחלטה שיהיה לי ילד זקונים עוד ממתק בבית

ויהיה בסדר

גם עם העבודה וגם עם ההריונות וגם עם הכל

כמו שהשם עזר עד עכשיו הוא עוזר ויעזור עם הכל גם בהמשך.

יחסי העבודה יעלו על שרטון ותתפטרי או יפטרו אותך מהעבודה חלילה, היית מצטערת שלא ניסית להרות עכשיו?

לדעתי - לא צריך להתפטר כדי להיכנס להריון, אפילו מיותר, יש לך זכויות לנצל בתור הריונית עובדת כמו ימי מחלה שמירה חלד חלת וכו

ההריונות הקודמים שהיו בסיכון וכללו אשפוזים וכו'  הם שיקול הרבה הרבה יותר משמעותי וצריך לקחת בחשבון גם השלכות לטווח הרחוק.

לאחרונה קרובת משפחה שלי היתה מאושפזת בהריון בסיכון ולאחר תקופה קשה (בעיקר לבעלה ולילדים שבבית) נולד פג וזה ממש לא פשוט…

נכון שאין לך 10 שנים ללדת

אבל גם 5 שנים זה לא קצת

תחכי עוד קצת

הילדים טיפה יגדלו וזה כבר יראה אחרת..

בעיני כשיש מאוד רצון לעוד ילד אז שווה את המאמץ וגם את המחירים

זה דברים ידועים כבר והם לא יגיעו בהפתעה אז תוכלי להערך לזה במידה מסויימת ולקבל בסלחנות גם אם דברים לא יהיו כמו תמיד בתקופה מסויימת.

וכמובן יותר חדש ממומים לעובר

לכן דוקא אני לא הייתי דוחה לעוד כמה שנים

לדעתי עבודה זה לא שיקול, ילד זה החלטה לדורות קדימה

ועבודה עם כל החשיבות שיש לי לעבודה אני חושבת שהיא בכלל לא אמורה להיכנס למערך השיקולים.

תחשבי שתצאי לפנסיה ותגלי שתוך דקה כולם מסתדרים בלעדייך ואת לא הבאת עוד ילד כי יש לחץ בעבודה...

הרבה יותר חשוב מזה זה הדינמיקה במשפחה, הכוחות שלך, של בעלך והילדים לעבור שוב תקופה מורכבת ולא פשוטה.

אני חושבת שהצד השני של זה זה עד כמה אתם רוצים ומשתוקקים לעוד ילד.

כי כשהרצון מאוד מאוד גדול מסוגלים יותר לעמוד בקושי.

לא שאני חושבת שזה הצעד הנכון

אבל לפעמים צריך לחשוב מחוץ לקופסה..

לדעתי לנסות קודם להחליט מה הסדרי עדיפויות ולפי זה לנהל את החיים.. ולא לתת לחיים לנהל אותך..

לפעמים אני חושבת בסוף כשנזדקן בשיבה טובה בע"ה מה נעדיף לראות מהחיים שלנו? עוד כסף או עוד מימוש עצמי או עוד ילד או עוד רווחה, זה לא חייב להיות או או ואין כאן תשובה נכונה אבל לנסות לעשות פרספקטיבה....

אבל לדעתי טוב לדעת לעצור ולהחליט איך *את* רוצה לנהל את החיים *שלך*

כתבת " להתפטר כדי להיכנס להריון זה לא הגיוני בעליל "

מה אם תחליפי ל" לא נכנסתי להריון בגלל אי נעימות מהעבודה" או משהו כזה?

בטווח הרחוק המשפט האחרון נשמע לי הרבה יותר הזוי.

עכשיו ברור שצריך לעשות הפרדה- אם את מחזיקה כלכלית את הבית, ואין סיכוי מבחינתכם להסתדר במשך כשנה ללא המשכורת שלך - זה כמובן שיקול משמעותי ואי אפשר לקרוס כלכלית בשביל הריון.

אבל אם הסיבה היא "זה לא הגיוני" אז אפשר להגדיר מחדש את גבולות ההגיון...

אני לא קובעת שזה הצעד שאת צריכה לעשות, אבל לא חושבת שצריך לפסול אוטומטית.

כרגע נשמע שאת באמת בטרפת ויהיה קשוח מאוד.

בהצלחה רבה!

בגיל חצי שנה אני לא יודעת כמה טרמפולינה זה רלוונטי, בדרך כלל זה לגילאים קטנים יותר ובגיל הזה רוב זמן הערות זה משחק בשטיח וכו'

ולגבי המשקל לא נראה לי כדאי, בשלב הזה הוא כבר בטח הגיע קרוב ל9 קילו או אפילו עבר את המשקל

לדעתי אין למה לקנות משהו שתול חודש גג כבר לא רלוונטי בכלל...

אז לזה נראה לי כדאי עגלה או כיסא אוכל (אם זה עד חצי שעה אין בעיה להושיב גם אם עדיין לא יושב).

למה שלא תשקלי אותו עכשיו, אפילו במשקל ביתי- איתך ובלעדייך ולחשב את ההפרש ותראי כמה הוא שוקל?

יושב מעצמו- כך אמרה לי פיזיותרפיסטית.

מה שחשוב זה לא להושיב לזמן ארוך מדי.

אבל לזמן אוכל בודאי שאפשר ואף רצוי

אם יש לך למשל כסא של איקאה יש לקנות ריפוד שמתאים לקטנים יותר

ולא מומלץ לאכול, אולי רק קצת לטעימות בהתחלה...

לא הייתי קונה בגיל הזה

בכללי בגיל הזה חשוב זמן בטן כמה שאפשר...

בכל מקרה אם זה מהיום להיום קשה למצוא...

הכי יעיל לעבור אחת אחת באתר של הקופה ולהסתכל מתי התור הפנוי הקרוב, לפעמים פתאום רואים תור אחד פנוי באותו יום 

ובשעה טובה!

לא מכירה..

מעבר לקו מסויים.

בתוך הקו צהל ממשיך לפעול, לאתר תשתיות ולהשמיד.

כל הזמן פועלים להשמדת איומים.

במקביל חיבאללה כל הזמן מנסה להבעיר את השטח. טראמפ מעוניין בשקט בגזרת לבנון כדי למקסם הישגים מול איראן והישגים דיפלומטיים במזרח התיכון.

צהל לא היה ערוך לאיום רחפני נפץ.

גם בעזה חודשים זה היה הקונספט של הפסקת האש, ולא מתו חיילים כל יום.

ארגוני טרור כיום לא יכולים להוות איום של ממש על מדינת ישראל, אז הם משתמשים באסטרגיית ההצקה, להטריד לאורך זמן בלי הישגים צבאיים משמעותיים.

בתקווה שהעם ייחלש מבפנים וישאל את עצמו מה לעזאזל הוא עושה בלבנון, ואז צהל ייסוג וחיזבאללה ישתקם בנחת בלי שהכח של צהל יושב עליו.

הגזרה החשובה היא איראן. גם כי היא זאת שמחזיקה ומעצימה את חיזבאללה,

וגם כי האיומים משם הרבה יותר משמעותיים.

מדינה לא מנצחים רק במלחמה. למוטט משטר צריך לתת לתת מכה, לאתר סדקים, ללחוץ דיפלומטית, לתת עוד מכה וחוזר חלילה.

לפי מה שהבנתי אכן יש סדקים בהנהגה האיראנית וזו בשורה טובה עבורנו.

בנוסף, הבריתות שטראמפ מנסה להשיג הם חשובות מאוד מאוד.

עד עכשיו סעודיה בכלל לא הסתכלה עלינו, ותנאי להתחלת שיחות היה מדינה פלסטינית.

טראמפ מצליח לגרום להם להבין שיש להם הרבה מה להפסיד בכלל כמה "פלסטינים" שלא באמת מעניינים את הסעודים, הקטארים ושאר מדינות המפרץ.

היחידים שעושים קולות של "אבל מה עם הפלסטינים"

הם מצרים וטורקיה.

וטראמפ יכול להשתיק אותם אם הם יעשו קולות מפחידים יותר.

התקשורת הישראלית בצעד של חרפה לא מביאה את התמונה המלאה (אולי כי היא לא אוהבת מסרים מורכבים, אולי כצעד אנטי ביבי, לא יודעת) ולכן נוצרת תחושה שאנחנו משלמים מחירים בלי הישגים.

בנוסף לרגישות הגבוהה של החברה הישראלית מ"הכלה" שהתפוצצה לנו בפנים ב7 באוקטובר.

אבל האמת היא שזו סיטואציה שונה לחלוטין.

לפני ה7.10 לא עשינו כלום כדי לא לשבש את העורף הישראלי שעייף ממלחמות, ובצד השני ניצלו את זה כדי להתעצם ולהוות איום של ממש.

עכשיו לא עושים הרבה כדי למצות את ההסדרה המדינית שטראמפ מוביל וגם כדי לא להרגיז אותו, כי בסוף אנחנו צריכים את צבא ארה"ב איתנו (צבאית ומדינית)

עוד שנתיים לפי רוב ההערכות, תם עידן טראמפ, והנשיא שיבחר יגרום לנו להתגעגע לביידן.

לא יודעת אם זה ניתוחים מוגזמים כרגיל או לא,

מה שבטוח שיש לנו חלון הזדמנויות קצר להוציא כמה שיותר מול איראן, וכמה שיותר לפרק את הידידות של מדינות ערב: סעודיה, האמירויות, קטאר, מצריים, לבנון, ירדן, לוב, עיראק, סוריה, טורקיה

ויש עוד מדינות מוסלמיות עוינות.

אם מצליחים לגרום לחלק מהמדינות האלו לשקול את יחסם מול ישראל, בגלל מנוף הלחץ האמריקאי, וכל זה מבלי לדון בשאלת מדינה פלסטינית, דיינו.

נכון שהמחירים כואבים מאוד, ויש תחושת חוסר אונים מטורפת, אבל מחיר המלחמה לא יכול להיבחן לפי כדאיות כתלות אם המחיר משולם בהתקפה או הגנה או תקופה של מאמץ דיפלומטי. אלא לפי ההישגים הכלליים. בסוף הכל זה מערכה אחת.

חיזבאללה זה לא ממשלת לבנון, ולא עשינו איתם הסכם

למה מתים חיילים

כי זה מלחמה וזה נורא

וכי עוד לא פתרנו טכנית את ההתמודדות מול הרחפנים. וזה נורא.

אם החיילים לא היו בפנים, מפעילי הרחפנים היו קרובים יותר, והרחפנים היו מגיעים בקלות ליישובים שמעבר לגבול

איזה קשה זה ושוק ממש❤️💕🩷 לא מקנאה בך על הטראומה...

ובאמת מקווה שזה יגדל מהר וישאר לך מזה רק סיפור לספר לו כשיגדל😉

גם בחלקה בשבילי זה משבר... פתאום אין תינוק , יש ילד ענק! הרגת אותי הוא נראה בן 40 🤣🤣

איך אנחנו אוהבות אותם קטנים... פווו... 

קראתי את התגובות שלכן מוקדם יותר ולא יכולתי להגיב אבל הן עזרו לי להירגע קצת.

הזכרתן לי שבאמת שיער גדל חח והוא באמת ככ חמודדד שזה הנס שלו😍

והמסקנה כמובן לא לשלוח את הבעל לספר לבד!!

והילדים שלי בערך מגיל שנה וחצי שנתיים מסופרים ממש (עם מכונה) והולכים עם כיפה.

לדעתי זה מתוק ממש...

זאת ממש לא היתה הכוונה שלי..

אני בטוחה שהם מתוקים ממש😍

האמת שהעיקר היה אלמנט ההפתעה, לא חלמתי שככה הוא יחזור ולא התכוננתי לזה וגם לא הייתי איתו בתספורת.

בקיצור הכל ביחד היה לי יותר מידי

ממגוון סיבות

יחד עם זה שלא רואים ערך מיוחד בהמתנה...

גם אנחנו סיפרנו את הבן בגיל שנתיים

זה לקח באמת כמה ימים להתרגל אבל אחכ היה סבבה.. 

חלאקה אז למה להשאיר?

מסופר זה המראה ה'רגיל' של בן, אז כמו שמלבישים בבגדים של בנים אז מספרים כשהשיער מתארך 

ממש בכיתי שגזרנו בגיל 3 ועוד הייתי שם אז זה בטח פי כמה יותר קשה ( ופשוט הלם טוטאלי ) ממש הרגשתי שהילד ניהיה ענק!

זה בטח יגדל לו מהר או שאת יכולה להשאיר קצר