לא כתבתי לה להמשיך איתו. לא כתבתי לה שהיא צריכה לבכות בלילה כי הוא בוגד בה.
כתבתי, והתכוונתי לומר שאם היא מרגישה שהמבטים האלה גורמים לה לא לסמוך עליו, זה לא שווה את זה.
היא צריכה להרגיש בטוחה בו. ובאמת זה לא משנה מה הרמה של הפזילה.
הקושי שיש בדבר, הוא משהו שאת לא יכולה להבין.
מזה שאת כותבת "אבל אין ברירה" - אני מבין שאת לא מבינה.
הברירה קיימת - אבל את לא תאהבי אותה כל כך.
חשבו עליה. היא קיימת בעולם מקביל אלינו, באיזורים חרדים, או מוסלמים דתיים מסויימם.
אין נשים ברחוב, אין נשים באיזור. לא מסתכלים על נשים?
מבאס אותך לשמוע?
באסה!
תאפשרי לבעלך ללכת ברחוב, או שתחפשי גבר שזה הדבר היחיד שיש לו בחיים.
המציאות היא כזאת שהלכות הצניעות לא מאפשרות לגבר ללכת ברחוב ולשמור על העיניים שלו.
יש כל מיני דמויות רבניות שכן שומרות על העיניים ומסתובבות במקומות כמו הרובע היהודי שמלא בנשים לא צנועות.
את רוצה שבעלך ילך איתך לקניון? יבוא איתך לקנות בגדים? יעבוד בהייטק? יהיה מורה בבית ספר? מהנדס בחברה?
יהיו נשים!
יש הבדל בין לראות לבין להסתכל.
ואני חוזר לנקודה המקורית שלי.
אם זה גורם לך להרגיש בגידה באמון - שום דבר לא יעזור ולא משנה מה הוא יעשה.
אם זה לא בוגד באמון - אין בעיה. עוד ישמע בהרי יהודה.
מזל טוב לכולם!
אסביר - "אני מסתכל" - אני רואה.
אין אפשרות לא לראות. מוסב כלפי כל מה שכתבתי.
(למעט מה שכתבתי על רבנים שמסתובבים ברובע, שהם רואים, ולא מסתכלים)
"טבע הגבר" - הוא מה שגורם לאדם להפנות מבטו ולבהות ולא שום דבר אחד.
אני צריך לעשות תשובה?
נכון.
תודה על התזכורת. אשריך!
משפיל - מעניין - אני אברר אצל אשתי למה את מתכוונת, שתסביר לי לעומק למה את מתכוונת, אולי אני לא מצליח לראות על מה את מדברת.
[עריכה: ביררתי - היא אמרה שהיא מתחברת עם מה שאת כותבת שזה משפיל מהצד שלך, אבל היא לא הרגישה מושפלת כי לא הסתכלתי
טוב, אז לפחות יש לי סנגור אחד טוב.]
"ודי כבר להגיד שזה בלתי אפשרי אלא אם כן נשים ישארו בבית שלהם. טוב?
מכירה גברים (מעטים אומנם) שמדברים איתי בלי שאני מרגישה שהם רואים אותי כאישה - וכך הם גם מעידים על עצמם.
אם הם יכולים, כולם יכולים. רק שיש כאלה שבוחרים להיות לוזרים מלכתחילה. וזאת הבעיה שאני מדברת עליה."
זה כמו לומר שדי כבר לומר שמה שמעניין אישה זה איך היא נראית, ודי כבר לומר שלוקח לך הרבה זמן לבחור שמלה, ודי כבר לומר שאישה צריכה שיגידו לה שהיא יפה, ושרק בעלה יסתכל עליה, וכו וכו' מענייני דברים כאלה של נשים בלבד. יש ודאי דוגמאות מדוייקות יותר זה מה שעולה לי עכשיו.
אני שומע מדבריך שככה הבנת אותי.
תוכל להסביר לי איך בבקשה.
אזורים מוסלמים - כי הייתי באיזה מוסלמי במזרח ירושלים, ואחרי כמה זמן אשתי אומרת לי שהיא לא ראתה אישה ברחוב.
אין קשר בין רמת הדתיות או איפה אתה גר לרמת הבנות ברחוב.
אם הצלחתם לדבר ביניכם והוא פתח בפנייך את הקושי הזה בשמירת העיניים - תדעי לך שאתם במקום נהדר!
את שואלת "אם הכל בסדר חוץ מזה עלי לקבל את זה?" - ואני אומר לך חד משמעית שכן.
הרבה מאוד כאן מכניסים אותך לסרטים,
תזהרי, תתרחקי מזה כמו מאש, תברחי וכו'.
לעניות דעתי, כל עוד לא מדובר על בחור פלרטטן, שקרן וכו'
אלא ההפך - הוא משתף אותך בכאב שלו ובקושי שלו!
(אם הוא טוען שזה לגיטימי, ושאין לך זכות להתלונן "כי הוא גבר וככה גברים עושים" - אז ברור שזה בעייתי. זה לא נשמע שזה הסיפור)
מה שאת מתארת טבעי לחלוטין, במיוחד בתקופת האירוסין-שנה ראשונה (לפעמים קצת יותר מזה)
ואין מה להלחץ מזה, ואסביר את כוונתי.
להסביר לאישה את הדחף של הגברים להסתכל ולתור אחרי העיניים זה דבר בלתי אפשרי.
זה דחף שתבוע בגברים ויש לו תפקיד מאוד מאוד חשוב, ברגע שביטלו את היצר הזה לא נמצאה שום ביצה בעולם.
וכידוע את הביצים התרנגולות מטילות, משמע שביטול היצר בצד הגברי של העולם - מבטל אותו גם בצד הנשי!
אני לא יודע בן כמה המאורס שזכה באוצר היקר מכל בעבורו,
אבל תחשבי שכבר כמה וכמה שנים הוא מורגל לתור ולחפש את אהבת חייו.
גם אם הוא לא מפרש את זה ככה, זה הצורך הנשמתי שדוחף אותו לכך, הצד החיובי שביצר הזה.
אילולא הוא היה "מעוניין בנשים" - גם את לא היית מרגישה רצון חזק להתחתן איתו.
מהרגע הזה שהתארסתם בשעה טובה, מתחילה העבודה - של שניכם לתעל את כל היצר הזה לקדושה ולטהרה.
הבעיה הגדולה קורה כשזוגות מסתכלים על זה "כבעיה של הבעל", ואז שומעים לרוב אחת משתי הטענות הבאות -
שניהם אלו קיצוניות נוראיות שהורסות כל חלקה טובה בבית היהודי.
ישנה גמרא ידועה ועמוקה מאוד:
"רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי הוה משכח מידי, צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה. אמר ליה רב: והא קא מצערא ליה למר! א"ל: דיינו שמגדלות בנינו, ומצילות אותנו מן החטא."
[בתרגום על פי הרב שטיינזלץ: רבי חייא היתה מצערת אותו אשתו [אף על פי כן] כשהיה מוצא [דבר טוב] היה צורר אותו בסודרו ומביא לה. אמר לו רב: "והרי [היא] מצערת את אדוני [ומדוע אתה משתדל להנות אותה?]" אמר לו: דיינו שמגדלות [הנשים את] בנינו, ומצילות אותנו מן החטא]"
אפשר ללמוד ולהתעסק הרבה בגמרא הזו על המאמץ של רבי חייא לשמח את אשתו על אף שהייתה מצערת אותו,
אבל אני רוצה לדבר דווקא על החלק של אשתו בסיפור, על ה4 מילים האחרונות "שמצילות אותנו מן החטא"
התפקיד העצום של האשתו זה להבין את ליבו של בעלה, ולעזור לו להציל אותו מן החטא.
זה נשמע נורא ואיום, הרי לכאורה זו אחריות של הבעל!
אך לא כך. ברגע שמבינים שברית האוהבים היא ברית משולשת, שמרוכזת בברית שבין איש לאישתו ובין הברית של האדם עם אלקיו, האחריות היא משולבת ומשותפת.
כמובן, אני חוזר ואמר - בעל שמסיר אחריות, לא רוצה להתאמץ, טוען שיש לו בעיה ו"קבלי אותו ככה", זה נורא ואיום.
זה אדם שלא עובד על עצמו, ואין סיבה שאשתו (או ארוסתו) תעבוד ותתאמץ בשבילו.
אבל ברגע שהאשה מבינה שיש לבעלה דחף מיני חזק - היא יכולה להיות בטוחה שברגע שהוא יעבוד על עצמו הראשונה שתרוויח מזה זו תהיה היא! ולא, אני לא מדבר רק על השמחה שבמצוות הקרבה שבין איש לאשתו.
בעל שמצליח לעבוד על עצמו מתקיים בו ובאשתו "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים".
הקרבה שלו לאשתו הרבה יותר חזקה, הוא הרבה יותר מפייס, הרבה יותר מחזר, הרבה יותר מפגן, אוהב, תומך וכו'.
וכן, גם בקודש הקודשים של הבית, בקשר הכי עמוק וחזק שבין איש לאשתו - אם יש ביניהם שפה משותפת, הבנה הדדית ורצון להטיב זה עם זה, גם שם הקרבה והשמחה גדולים לאין-ערוך.
אם אכן ארוסך (או בעלך אם את אחרת שנתקלת בשאלה הזו) משתף אותך בקשיים שלו,
תביני שזה רק מעיד כאלף עדים (ויותר מזה) על אהבתו אלייך! הוא סומך עלייך! הוא רוצה להשתוקק רק אלייך!
אבל קשה לו, והוא מבקש שתעזרי לו.
אמנם לעולם לא תצליחי להבין אותו, אבל הוא זקוק לעזרתך. הוא זקוק שתצילי אותו מן החטא!
מה הדרך? נקודות למחשבה:
זהו... סליחה שיצא ארוך....
מקווה שנתתי כיוון מזווית אחרת שכדאי לחשוב עליו 
בהצלחה ענקית,
שיהיה בניין עדי עד.
בית של קדושה, של טהרה, ושל ברית אהובים ואוהבים,
לעד ולעולמי עולמים!
אני לא מכיר את הגבר שיהיה מספיק "גבר" לבוא בשלב הארוסין ולהצהיר "שמעי, יש לך בן זוג דפוק, שקשה לו בשמירת העיניים, הוא גם נואף בשעות הפנאי, רק שתדעי".
אבל זה שהוא גבר, וכן - הוא מספיק גבר, וכנה, ואמיתי. הוא לא מטאטא את זה מתחת לשטיח.
הוא לא אומר "תעזבי, זה רק היה משהו נקודתי, ספציפי, בקטנה. תתעלמי - זה לא יקרה שוב".
כי הוא היה יכול לטעון את זה, והיא גם היתה מאמינה לו.
הוא בא, ואמר שקשה לו. הוא פתח בפניו את ליבו ואמר שהתחום הזה כן מאתגר אותו. וזה אומץ.
כי הוא יודע שהיא יכולה להעיף אותו מכל המדרגות - הרי זה מה שכולם פה מייעצים לה לעשות.
ועדיין. הוא בטח בה. הוא קיווה שהיא תבין. לא תתן לזה לגיטימציה! הוא לא חיפש לגיטמציה, אף פעם!
וד"א, אם מישהו או מישהי פה חיים בסרט שאין גבר שאין לו התמודדות עם התחום הזה,
אז היא פשוט מסכנה ומסכן בעלה שחייב לשדר את זה לאשתו במקום להיות פתוח לעבוד על זה ביחד.
מעטי מעטים היו, ובדורות הקודמים, שהגדירו אותם כקדושים שלא טעמו טעם חטא.
זה עזר לי להבין קצת יותר את הצד השני. תודה @נתנאל וייס
ההסתכלות לצדדים לא מציקה לי באופן מאוד מאוד משמעותי (אבל מבחינה עקרונית ותחושתית, קצת). למה? כי יש לי אמון מלא בו. יש לנו אכן קשר פתוח ולא מוסתר ויכול להיות שזו אחת התופעות הנלוות לו: הסתכלות באופן גלוי בנוכחותי ובהעדרי.
למרות זאת, יש לי תחושה אמביוולנטית כי כמו ש @סוסה אדומה ציינה, המצב מורכב ולא חיובי על פניו. יחד עם זאת, לא נכון להתעלם מעובדות נוספות שיכולות להשפיע על ההסתכלות שלו כמו הפרעת קשב (וגם ציינו את זה כאן) שאולי אלו מועדות לסלחנות והכלה ולא פסילה מיידית.
לבחור חשוב מאוד נראות חיצונית, ואני ב''ה עונה לצרכים שלו אבל למה בכל זאת הסביבה הנשית עדיין מעסיקה אותו? הוא מודע לכך (ומוכן לעבוד על זה). לאור הטיעונים של שניכם, על סמך מה אני אמורה להכריע?
תודה לשאר העונים
עם הדברים שכתבת אני יכול מאוד להסכים.
יש צדק בדברייך, ואת זה צריך לבחון גם בנקודות אחרות בתיפקודו של הארוס.
רק שאני ממליץ לא להגדיר את זה כ"בעיה של דחיית סיפוקים" - כל עוד שלא ברור שזו בעיה.
ואסביר.
לענ"ד צריך לבחון את המקרה בשלוש נקודות.
לצמוח ולהצמיחמה שכן, שימי לב שהתשובה של הבחור "שלך" לשעבר שונה לחלוטין מהתשובה שהיא קיבלה.
משמע מההוא שאת יצאת איתו שמבחינתו זה לגיטימי, ואלמלא התורה הוא היה עושה הכל...
הבחור שלה מבין שזה לא לגיטימי, הוא לא רוצה בזה בכלל והוא נופל בזה. זה אחרת.
לשון הרע את אומרת לפעמים?
מה הסיבה שאת משתדלת לא לומר לשון הרע?
כי התורה אומרת לך שלא, ואם היה מותר היית מפקירה את לשונך ומדברת כל מה שבא לך על כל אחד,
או שאת מבינה שזה דבר נורא ואיום ללכלך על אנשים מאחורי הגב, את לא רוצה בזה, את מבינה שיש לזה רק הלכה שאמורה לעזור ולתת לך הדרכה שלא לדבר - ועדיין את נופלת בזה מידי פעם?
אשה שלולדעתי תתייעצי עם מישהו שמכיר אתכם.. אבל לא הייתי לוקחת את הסיכון
עדיף עכשיו כמו שכתבו פה ולא אחכ...
באזור כייפי, ויפה עם מגוון אפשרויות לטייל ולכייף באזור..
חשבנו על אזור גוש עציון/עמק האלה/סובב ירושלים..
מתכננים חופשה חלומית לרגל יום נישואין ואחרי תקופה אינטנסיבית...
פנקו אותי בהמלצות מנסיון
תודה רבה!
לא בטוחה מה מהדרין
הרים (בית קפה-קונדיטוריה מדהים!)
דרך הגפן
ההוא האסייתי ששכחתי את שמו
יש מסעדות כיפיות בעין כרם (אווירה של חופשה וקרוב ברכב)
את הטקסט הבא כתבתי בפורום גרושים, אני מעלה את זה גם פה, נראה לי זה גם רלוונטי: אני פעיל בפורומים כבר כמה חודשים. במחילה מכבודכם [ויש כבוד] לקח לי הרבה זמן לקלוט שפה בפורום מעודדים גירושין הרבה יותר מאשר טיפול ותיקון של המסגרת הקיימת.
תבדקו את זה, זה קצת מחריד, אבל בד"כ כשמישהו.הי תכתוב שהיא מאותגרת בזוגיות [וזה בדרך כלל יבוא עם המון סערת רגשות, אבל לא מחייב שבאמת המצב קריטי באמת ואין עוד מה לעשות], רוב התגובות יעודדו אותה ברמה כזו או אחרת לחתוך, לא להשקיע במסגרת הקיימת.
למה???
שלא תחשבו, גם לי יש המון אתגרים, רגעים שאני בטוח שאם הייתי מעלה אותם פה, כולכם הייתם צורחים לי להתגרש.
והנה, אני מסתכל אחורה ורואה שטוב עשיתי שבחרתי להבליג, להרים את הראש מעל המים, לאהוב למרות שהיא נראית שונאת, להביא אהבה שממיסה שכבות של ניכור תסכול וכעס, ועוד ועוד.
אני עדיין מאותגר, קשה, עוד אין לי זוגיות טובה. אבל יש לי זוגיות שמנסה כל פעם מחדש להילחם.
גילוי נאות: אני בא מרקע חרדי. אני יודע שבחוץ אוהבים לתקוף את החרדים על זה שהם לא יושעים עם מי הם מתחתנים. הרבה זמן חשבתי ככה. אבל בשלב מסוים קלטתי שחרדי שזוכה להכיר את אישתו לעומק אחרי החתונה, ולקדש אותה כביכול מחדש אחרי החתונה [אחרי שהוא מכיר אותה וחי איתה ויודע בדיוק מי היא], האיש הזה זוכה להנות מהטאבו של הנישואין החרדיים, שלא כזה מהר מתגרשים!!!
חברים יקרים! למה??? למה כל כך מהר לפרק בתים? למה ישר להביט אל האופק הרחוק ולומר: תמצא.י מישו יותר טוב? איפה האמונה בכח אשת נעורים? בינינו: זיווג שני לא ישווה ולא ידמה לאשת נעורים.
הבהרה: כמובן שיש מקרים שחובה להתגרש. אני צועק על היד שהפכה לקלה מאוד על ההדק. הרבה יותר מאי פעם.
יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.
כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.
האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.
או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!
בלי שום הבדל!!
לא חוכמה רק להגיד.
תסביר
אני לא נתקלתי בזה
ככלל, לא מעודדים גירושין
כן מעודדים ניסיונות לפתרון
השיטה של אי הכרות נכונה אולי למקומה
בדרך הטבע בקהילה כזו אחוז הגירושין נמוך
אי אפשר להחשיב אותה, ודאי לא כיום, כהשיטה החרדית
והילדים מאושרים שיש להם עוד זוג הורים(חורגים)
וכולם חיים בשלום ובאהבה (:
אז למה להתעקש על הזוגיות המקורית.
רק בגלל נאמנות?
למי אתה נאמן לשני השותפים הכי קרובים שלך בחיים?
ושהיו איתך בטוב וברע.
לא עדיף מרירות מריבות ומרמור קבוצתי
עם שאר הגרושים והגרושות?
זו המציאות שנשים מסויימות יותר נהנות מלהתמרמר על הגבר עם חברותיהן, לגרום לו לנזקים, לצער אותו, מאשר מלחיות עם המשפחה שלמה.
והילדים משלמים את המחיר.
וגם אנחנו.
הבדיחה על חשבוננו.
לגזור ולשמור
להתחיל מבראשית.
להתחיל ממה שמבפנים.
מבפנים החוצה.
לא החוצה פנימה.
קודם כל להתחיל בי.
מי אני? אדם. אדמה לאלוק. נבראתי בצלם אלוקים. יש בי נשמה שהיא חלק אלוק ממש.
ואז החצי השני שלי.
כמה חשוב לדעת וללמוד על הקשר הראשון בתורה - איש ואישתו.
כמו שכתוב בבראשית א כז: "וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם."
לפני הורים, לפני ילדים, לפני חברים, לפני הכל - איש ואישתו.
היינו פה קודם.
ואחרינו ומשנינו כל השאר.
והמיקוד פנימה, אל הבית, אל אשתי -
*זאת* הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי
ל*זאת* יקרא אישה
כי מאיש לוקחה *זאת*
וכמו שכתוב גם במקורות אחרים:
- *זאת* חוקת התורה.
- ו*זאת* הברכה.
- *זה* היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו
- *זה* אלי ואנווהו.
הייחוד. האיחוד. לקדש. רק אותה.
הייחודיות שלה, של אשתי.
זאת ולא אחרת.
וכמה חשוב להתמקד פנימה. אליה. ורק אליה.
להתכוונן אליה, ורק אליה.
זאת התורה, זאת הברכה, זאת אשתך.
ומה תפקידי כאן בעולם? -
לעובדה ולשומרה.
לעבוד על מה שעדיין אין.
ולשמור על מה שכבר יש.
כמה חשוב לשמור על היש והקיים.
ולעבוד על עוד ועוד שיהיה ויועצם.
גם כאן בעבודה ובשמירה הזאת -
אני מתחיל מעצמי. מתוכי פנימה.
אני לומד כל החיים לימוד מקביל לא רק של תואר ראשון, שני, דוקטורט, פוסט דוקטורט וכו',
אני לומד לא רק להיות פרופ' באקדמיה,
אלא להיות פרופ' של החיים באוניברסיטה של החיים עצמם.
לעשות גם בחיים עצמם מבחנים. ולימוד. ושכר לימוד.
להתקדם לא רק לרוחב או קדימה, אלא גם לעומק, פנימה.
שם לגדול
שם להשקיע את מירב הזמן שלי, האנרגיה שלי, המאמץ שלי, המחשבה שלי, המשאבים שלי.
שם המיקוד.
בבית פנימה.
למשפחותם.
וכמה מהקורונה כבר 6 שנים אנחנו נדרשים לו לאותו לימוד של הבית פנימה. בלית ברירה אנחנו מוצאים את עצמינו שוב ושוב רק בתוך 4 קירות ביתנו, עם אשתי. עם אישי. עם ילדיי. וזהו.
סגר, מגיפה, טילים, מלחמה, מרחב מוגן, הנחיות, אין מסגרות, אין בחוץ, שוב ושוב אנו מונחים לצמצם שהות רק לבית פנימה.
והלוואי שנהיה בלימוד הזה גם בטוב וברווחה, ברווח ולא בצמצום.
שנבין כולנו שהלימוד הזה באמת באמת הכי חשוב ויקר לנו, לאיכות החיים שלנו, לאושר שלנו, לחיים שלנו עצמם.
כמה זמן השקעתי בחיים בכל ה"בחוץ"? וכמה זמן השקעתי בחיים באשתי? בבעלי? בביחד שלנו?
כמה מאמץ וכוונה ומוטיבציה השקעתי במה שמחוץ לבית? וכמה בביתי פנימה?
וכמה שיקר לנו רגע לעצור ולמקד את מה שבאמת חשוב בחיים וללמוד את הלימוד הראשון במעלה הזה שחשוב בפני עצמו - ללמוד להיות בקשר.
ללמוד להישאר בקשר
ללמוד לבנות קשר
ללמוד לתחזק קשר
ללמוד להעצים קשר
ללמוד לגדול בקשר
ללמוד לגדול מהקשר.
ואז, כמו שצוונו בבראשית ב טו: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"
לעובדה ולשומרה. לעבוד בקשר ולשמור על הקשר.
ומתוך כך להגיע לגן עדן גם בעולם הזה. גן עדן של אהבת איש ואישתו.
גן עדן של החיים עצמם, פנימה.
אני היחיד?
אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר
זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.
עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.
ברכותיי.
(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)
אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.
אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.
הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -
סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.
עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.
הסטורי דיבר לעניין.
אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]
וגם תקשר אותי למטפלים כאלו
אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?
השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.
איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.
אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.
בהצלחה אחי.
וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום
שבאופן כללי שיפרו את הרגלי האינטרנט שלי. שניהם תוספים של chrome.
הראשון זה Adblock Plus שמה שטוב בו באופן מיוחד זה האפשרות לחסום אלמנטים נוספים בתוך כל אתר, גם אם זה לא נחסם באופן מובנה על בסיס הפילטרים הדיפולטיים.
(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/adblock-plus-free-ad-bloc/cfhdojbkjhnklbpkdaibdccddilifddb)
השני זה StayFocusd שמאפשר לך להגדיר רשימות אתרים שייחסמו אחרי X זמן גלישה שאתה קובע, אבל מה שטוב במיוחד זה אפשרות מובנית לחסום כל מיני פיצ'רים אוכלי זמן באתרים מסויימים (כמו למשל להעלים את הרילס מיוטיוב וכדומה)
(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/stayfocusd-%E2%80%93-website-bloc/laankejkbhbdhmipfmgcngdelahlfoji )
למען הסר ספק, אני לא מספים כאן ולא מקבל כסף (אלה תוספים חינמיים) והאינטרס היחיד שלי זה לשתף במה שמצאתי יעיל.
הקישורים הם מהאתר הרשמי של התוספים של גוגל. אלה תוספים שיש להם כמות הורדות ענקית ולכן נחשבים בטוחים (אם כי, עדיין כשאני נכנס לבנק וכדומה אז אני מכבה אותם לפני כן ומדליק שוב לאחר מכן).
גם אם זה לא קשור באופן ישיר למה שאתה צריך @מחפש את עצמי! , אני עדיין חושב שצבירה של הרגלים טובים בהקשר הטכנולוגי-אינטרנטי יהיה בעל ערך מוסף גדול לחיים שלך. בהצלחה רבה, חבר!
החסימת הפרסומות שלו הרבה יותר מקיפה
למשל ברוטר, אז סימנתי את האזור של התגובות וב"ה כל הרעל שהולך שם נחסך ממני עכשיו...
אבל אבדוק את ההצעה שלך בכל זאת. תודה רבה!!
אבל לא זוכר מהם
למשל, שלא יקפצו לי גם פרסומות מיותרות של דברים אחרים (לאו דווקא לא צנועים), ושאבזבז פחות זמן על שטויות? (נניח אפילו אתרי שופינג)
נשמע מעניין.
מחפשת בשביל המחשב. עובד גם על מקבוק? (גולשת לרוב בכרום, לא ספארי)
נפוץ
יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין
זה לא בהחלט נכון
כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול
קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל - זה לא אמור לנרמל את העניין..
אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.
אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.
לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.
לדעתי עדיף דתי,
יש לי כמה שמות:
אלישע אזר 054-7600080
שי אורים 0586886579
אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך
בטח כשזה כולל תכנים ברשת ולא רק מעשים פיזיים עם עצמו.
אפילו טלוויזיה או נטפליקס ממכרים. אז בוודאי שתכנים כאלו גם.
פעם היה באתר GYE. אבל אני יודע שהיום יש ערוץ ביוטיוב שמכיל את כל הסרטונים של התוכנית. תחפש פורטיפיי ישראל או משהו בסגנון.
זו תוכנית שנועדה לסייע למתמודדים.
אולי תמצא בזה תועלת. יש מי שזה עזר להם.
יש פה עוד זוגות צעירים, וגם לא, שעוד לא מצאו מקום לגור בו שהם מתחברים אליו, והם עדיין מחפשים?
אם אפשר לשתף גם מה הסיבה שעוד לא מצאתם?
ומה אתם מחפשים.
[מי שרוצה כמובן]
לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.
שהן
חינוך מספיק איכותי לילדים
קרבה יחסית להורים שלי
מקום עם תחושת ביטחון פיזית
קהילה חמה ואיכותית.
מחירים הגיוניים.
כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.
אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.
וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו.
אבל רוב המחירים לא ירדו באמת. רק פיקציה.
גרים במקום מאוד נוח מהרבה בחינות. גם חברתית וגם אידאולוגית.
מצד שני , חלום שלי ישוב פיצי ועכשיו יש מלא כאלה
וחזרה להתחלה שכרגע גרים במקום טוב )יש חסרונות אבל הרבה יתרונות)
נסעתי היום לסידורים. בעלי היה על הילדים. כנראה קם בבוקר והמקרר התקלקל. ניתק אותו מהחשמל שיפשיר, שלח את הילדים למסגרות ונסע לעבודה.
אני חוזרת הביתה. פותחת את המקרר ומגלה שהתרופות פוריות נשארו שם. הוא לא טיפל בהן ולא הוציא אותן משם. הן התקלקלו. זה אלפי שקלים וכאב לב פסיכי.
התקשרתי אליו לדבר איתו. הוא ניתק עליי את השיחה וכתב לי אחר כך "לא לצעוק עליי" בווטסאפ. התקשרתי שוב. הוא התעלם.
אני משתגעת. כל כך הרבה כסף וכל כך מעט התייחסות.
מה לעשות איתו?
האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.
לא יתקנו את הטעות
וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול
הפסד כספי זה כאב לב
חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב
כנראה גדול יותר
מה לעשות?
ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר
להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות
לא להתקשר כדי לצעוק
ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם
וזה באמת מלחיץ ומטלטל,
איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.
אבל
– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.
– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?
– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.
תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!
ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.
שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.
אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת
לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,
כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.
גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע
לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת
"דאגה בליבו ...)
אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני
של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו
זה מצויין.
אובייקטיביות זה דבר נפלא!
תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.
אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.
בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.
איזה באסה
פלא יועץ : סימן "דאגה"
קודם כל קבלי חיבוק ממני
זה ממש ממש מחרפן
אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,
להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת
ממש הגיוני שהגבת ככה
העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.
ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.
לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.
העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..
הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.
אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.
מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..
(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)
מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.
השאר. נכון.
אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.
באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות
ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.
ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה
התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.
(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)
יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה
תודה
ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות
אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......
הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח לזה....
ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?
קשה. בטח. אבל אולי שווה?
לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!
כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.
לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)
עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...
שוב חיבוק❤️
אנוני.מיתעזרת לסדר את הראש.
נגמרו לי השמותדבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול 
גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות
וגם על האובדן שלהן
ובכלל על כל הסיטואציה
נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.
כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,
בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.
בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.
והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...
אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.
ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.
ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️
אז מותר לטעות.
ומותר להתאכזב.
ומותר שיכאב.
והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק
ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,
זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה... כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.
אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות
ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.
ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.
זה מה שקרה לך כשצעקת
זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון
נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.
אז הכל בסדר,
לקחת נשימה עמוקה
להבין את עצמי
להבין את בעלי
להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה
להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה
להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.
אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.
לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע
ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל
ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו
את הפצעים שלנו
את הקושי שמולו עמדנו
את מול הקושי שלך באובדן התרופות
והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו
ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם,
איך אפשר ללמוד עוד להבא,
איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.
ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️
טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).
ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.
כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...
והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!
כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..
קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.
זה מתחיל לפעמים כל כך דק, עדין והולך והולך ומחריף, אם אנו מניחים רגל
במלכודת הדבש הזו.
ספר קשה. מאוד. לדעתי, חובה:
"הכל עניין של פיקסלים". תמר.
הערת שוליים - גם תמר, מתארת בקצרה את תקופת השידוכים והאירושין עם אותו אדם, שלבסוף נישאה לו. אתר "בין הזמנים".
גם באתר הידברות יש ראיון של מורן קורס בנושא.
בחוברת "המקום" יש כתבה גדולה על כך.
@נחלת אני צודק?
יגיד לך שהיא לא מונעת מכסף.
מהכתיבה שלה אני מבין שהיא אישה חרדית, מבוגרת יחסית, גרושה, עם לב טוב ורצון להחכים אותנו בדברים שהיא התפעלה מהם.
שעלתה מההפצה התזזיתית הזו במספר פורומים כאן. האמירה שלי על "תשלום" היא צינית. מי שעוקב אחרי, כבר אמור להכיר.
לב טוב ושיתוף בהתפעלות זה דבר יפה, ואני לא מזלזל חלילה. אני כן מבקר את ההגזמה בזה, במיוחד שאנשי הפורום כאן אינם חולקים איתה את החרדיות. לכל דבר צריכה להיות מידה, לזו כוונתי.
המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.
לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה
שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?
זה מתואר כאילו זה בעייתי
וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית
מה הבעיה בזה?
הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.
לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת אותה בגלל שהיא עקרת בית.
בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.
מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.
מה הבעיה בזה?
דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור
הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה
היא מפחדת
היא מרצה.
אם היא לא היתה מרצה
גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר
** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.
רק מה שהיה אפשר באינטרנט.
אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה
לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:
חני בצון
---------------------
תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים
שמותר לה גם לתת מקום לעצמה
כל פעם במילים אחרות
ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה
ועם כל הסביבה שלה
לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)
הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי
שיעזור לה לעמוד על שלה
לתת לעצמה מקום.
וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.
ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.
כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.
מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!
זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם
מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)
וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין
האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.
הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).
אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.
והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב
מדוייק
ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה
שלום לכולם
נשואים טריים ב"ה
אני בצבא, חוזר בעיקר סופ"שים
היא בלימודים מאוד אינטנסיביים (עכשיו תקופת מבחנים אז בכלל)
התקשורת שלנו מתבססת בעיקר על שיחות טלפון (ממש מקפידים פעם ביום בד"כ בערב)
והודעות בווצאפ
העניין הוא שאני יחסית מאוד זמין בהודעות והיא בכלל לא
כלומר אני בד"כ מגיב כמה דקות אחרי שהיא שולחת
ואצלה זה גם יכול לקחת כמה שעות
מה שזה גורם הרבה פעמים זו למין הרגשה של לבד פה בזוגיות
לא ספציפית כי היא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלנו וכשאנחנו לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש רחוק
דיברנו על זה ושני דברים באמת עלו מהשיחה:
א. אולי באמת זו איזו מין תלותיות לא טובה בקשר
ב. אני מאוד מאוד אוהב אותה ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה ולדבר איתה אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר (אני נניח יושב לעשות משהו שאני פחות אוהב ופתאום רואה הודעה ממנה, ברור שאני ישר אפתח ואענה)
רעיונות שלכם מה לעשות?
אם זו תלותיות איך באמת אפשר לפתור את זה?
אם זה עניין של פשוט מאוד אוהב לדבר איתה עדיין איך אפשר להתמודד גם כשאני עושה דברים שפחות אני אוהב?
יש לציין שמבחינתה הודעות זה ממש לא כמו שיחה וזה משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון
ומבחינתי זה פחות האלמנט של ההודעות
אלא זו ההרגשה שאני חושב עליה מלאא במהלך היום ואצלי זה מתבטא בהודעות ולעומת זאת כשאני רואה שהיא שולחת לי הודעות בשלוש נקודות זה גורם להרגיש שהיא חושבת עליי בשלוש נקודות במהלך היום
מה דעתכם?
תודה למשיבים
זה תקופה מאתגרת
תזכרו שלא לנצח יהיה כך
הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם, בין כהבדלי המינים, בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת
לא פשוט להתחיל בתוך צבא.
הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.
טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.
מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?
בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה
אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר
כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר
אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.
שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.
שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?
זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך. רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.
ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים
לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?
ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?
תודה
קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו. כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.
שב תקרא קצת.
עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?
עוד לפני לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.
"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.
מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.
עובדה שבשיחות הכל בסדר.
לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.
ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!
למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?
אולי היא תבין ותעשה מאמץ.
כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!
המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!
לא נשמע ממש כמו מה שיש לי
אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום
אני כן אדם יחסית רגיש
תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת
בגדול מותר להרגיש ולחיות בתוך הרגש שלנו. זה רק רגש. לא כל היום או כל הזמן אבל מותר לפנות את הזמן להרגיש ולרצות דברים גם כשהם לא הגיוניים.
כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.
ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.
וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.
אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:
- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.
- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.
- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.
ובתוך כל זה -
מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.
כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.
ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.
לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,
אז קודם כל להבין זאת,
ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,
ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,
מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך
ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -
יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.
אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!
וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!
ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.
דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.
תוכלו למשל עוד לדייק:
* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,
ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו"
* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.
* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.
בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות וכן הלאה.
ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.
ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.
ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.
עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:
* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".
כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו
ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!
איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה
ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה
ולדבר איתה
אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"
נכון!
ככה פשוט!
לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!
התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!
אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה
(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.
ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.
וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.
אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).
אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)
* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"
בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.
כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...
ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.
אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.
עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.
איזו נחת אתם!
תמשיכו ככה
לבנות את בניין עדי עד שלכם
והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה
וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪
לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם
בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?
אולי למצוא עוד זמן ביום לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?
ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!
