נתן סוגר את הדלת.
אמא במטבח היא לא שומעת שהוא נכנס, הוא מתקדם בשקט בשקט, מתגנב מאחוריה ולוקח קציצה אחת מהקערה שמולה.
''וואי עלינהה' היא נבהלת ונרגעת מיד ''נתן! נשמה שלי, איך הבהלת את אמא שלך..! למה אתה לא יכול לבוא כמו ילד טוב לחבק את אמא להגיד לה בצורה של ילד מנומס 'אהלן אמא, חזרתי.' אה, למה?''
היא כועסת בסתם.
נתן יודע את זה. הוא מתקרב לחבק אותה ואומר בנימוס מלווה בזיק שובב בעיניים. ''אהלן אמא, חזרתי.''
''יופי. ילד טוב אתה.'' היא כמעט מתרצה. ''רק נשיקה צדיק שלי, מה שווה כל התורה שלך בלי נשיקה לאמא, אה?''
נתן צוחק ומנשק אותה. ''התגעגעתי אלייך, אמא.''
''כן?''
הוא מהנהן, מנער פירורי קציצה שנשרו על הזקן שלו. ''גם לאוכל שלך התגעגעתי''.
היא נמסה מייד ורצה לארגן לו צלחת קוסקוס וירקות ''עם הרבה חריף, שתרגיש איך שורף לאמא בלעדיך!''.
הם יושבים מול מרק מעלה אדים, מרים לא מצליחה להתיק עיניים מהפלא ההוא שיושב מולה. ''נהיה לך עיניים של הצדיקים'' היא אומרת.
נתן צוחק. ''הלוואי''
הם מדברים איזה שעה.
מרים מספרת והוא מקשיב. ילד טוב הוא, ילד עם עיניים של הצדיקים. עיניים שרואות את הבתוך, שלא שופטות ולא מנסות להבין, סתם כאלה פשוטות, כמו הסינר של אמא.
בסוף הם קמים לאסוף את הצלחות ואז היא נזכרת פתאום בחדשות הכי חמות. ישר מהתנור של שולמית. ''אתה שומע? היא באה לפה שבוע שעבר, בשלוש אוטובוסים, כי קו ארבע כבר לא עובר איפה שהכיכר שמה, צריך ללכת הרבה ברגל''
נתן מהנהן. ''יפה מצידה. היה טוב שהיא באה, נכון?''
''אוהו! מאוד טוב. חכה, זה רק ההתחלה, היא הביאה עוגיות כאלה עם הרבה קינמון וצימוקים וישבה פה שעתיים ותנחש מה?''
נתן מספיק רק לחייך ולא מנסה אפילו לענות, יודע שלא יספיק.
היא ממשיכה מיד. ''יש לה בחורה בשבילך!! צדיקה, יפה חכמה---''
נתן קוטע אותה. נצמד לקיר. ''מה..'' הקול שלו מתייבש באמצע.
למרים זה לא אכפת. ''הכלה שלי! אלא מה?''
נתן לא יודע מה.
לא. רוצה. להתחתן.
הוא לא אומר את זה, ילד טוב שלא אמא. אמא בודדה היא מספרת לכל השכנות על הילדים הצדיקים של נתן שימלאו לה את היום והיא תבשל להם מהבוקר עד הלילה ותיסע בשמונה אוטובוסים אפילו להביא להם את העוגות שלה.
הוא פוחד.
פוחד.
היא לא צריכה שהוא יגיד לה, היא רואה לבד את הבריחה ההיא בעיניים שלו. את הרעד בקצות האצבעות. היא מתקרבת אליו, מניחה את הידיים שלה על הכתפיים שלו שמתרפות לתוכן פתאום.
''אני לא פחדתי, אבא שלי עליו השלום זכותו תגן עלינו, אמן.'' היא מפריחה נשיקה כלפי מעלה. ''הוא היה אומר לי תמיד - 'שידוך הוא כעין בריאת העולם, נגיעה ממעשה בראשית.' ואני רציתי לברוא עולמות, וחיים ונשמות. ובגיל שמונה עשרה עמדתי מתחת לחופה עם אבא שלך הצדיק, הטהור. אבל מה? הוא העולם הזה לא היה בשבילו, בשביל הנשמה הקדושה שלו, שהיא רצתה לברוח למעלה, למעלה מהעולם השקר הזה. ואני בכיתי, אוי יא נתן כמה בכיתי אני. ים יכלו לעשות מהדמעות שלי ואבא שלי זכרונו לברכה, הגיע אלי לחדר והוא אסף את הדמעות שלי מהרצפה עם המעיל שלו הארוך והוא אמר לי, 'די מרים.' ואני אמרתי לו 'למה דיי, אבא? אל תגיד לי זה לא סוף העולם, אבא. אל תגיד לי לא נחרב העולם, כן, נחרב העולם שבראנו, נחרב!'' הקול שלה מתרומם לצעקה, ודמעות מצטופפות לה בזווית העין, כאילו מתחרות מי תיפול ראשונה.
היא נותנת לנתן להביא לה טישו ולנגב אותן והיא ממשיכה. ''ואז אבא שלי אמר לי, 'הקב''ה היה בורא עולמות ומחריבן.' ככה אמר הרב שלו מהשיעור תורה במוצאי שבת. 'אני לא יודע מה זה' ככה הוא אמר, אף פעם לא התבייש להודות שהוא לא מבין את התורה, העיקר את הלב הוא הבין והוא אמר לי 'אבל מה אני יודע? אני יודע מזה שעל כל הריסה אפשר לברוא עולם חדש. ולהרוס שוב ולבנות. ולהרוס ולבנות. שומעת?' ושמעתי לו, שמעתי לו והתחלתי לברוא את העולם שלי מחדש''
נתן יודע מי העולם של אמא. מגיל יום היא הרדימה אותו עם השיר על העולם שלה, זה עם הפלומה הרכה שהפכה לפאות ארוכות והעיניים היפות יפות.
הוא מתכופף לחבק אותה ואז היא לוחשת לו, כשהם קרובים קרובים. ''זה לא חוצפה מצידי לבקש גם פירות ופרחים כשיש לי עולם כל כך יפה במילא, נכון? אני פשוט.. כל כך רוצה.''
נתן שותק. ומוסיף לחבק.
אחרי זה הוא הולך לאורך החוף, הוא ריק. וחשוך.
והוא מרים עיניים לשמיים ורוצה להתחיל לדבר. ושותק ושותק ושותק. כל המילים נשברות בדרך, משאירות אותו ריק ופצוע מהדף ההתנפצות שלהן.
הוא מתכופף לרצפה ומרים אבן אחת, מוחץ אותה בין הידיים שלו מחכה לכאב. הוא לא מגיע, האבן ההיא חלקה חלקה.
הוא זורק אותה למים.
''טאטעעעע'' הוא צורח את עצמו עם האבן ההיא, התלויה בין שמיים וארץ, עד שהיא טובעת ונעלמת.
'אבא אני פוחדד' משהו נפתח בו פתאום, הוא ממשיך ללכת על החוף, כמעט בריצה ומדבר מדבר.
''ריבונו של עולם, אני פוחד. פוחד להיות קרוב, פוחד להרגיש, אבאא אני פוחד להיכנס ללב של בן אדם אבא, מסוכן שם ועדין כל כך, אני פוחד לפצוע.
אני פוחד---'' הוא יודע ממה הוא פוחד, הנה זה בא, מעיז לעלות לו על השפתיים.
''אני פוחד ללכת, ריבונו של עולם.'' הנה הוא אמר את זה, כל הגוף שלו רועד והוא ממשיך בלי לחשוב, רק להרגיש. ''אני פוחד לברוא עולם אבא, כי אני פוחד להחריב אותו. אני לא חזק ולא גיבור, אני ילד קטן, עולם של אמא ואני פוחד שתיקח אותי כמו את בעלה ותשאיר את הצדקת שלי מרוסקת וממוטטת וחולמת בלילות על שמונה אוטובוסים שיקחו אותה אל משהו שימלא לה את היום. אני פוחדד.''
הרגליים שלו כושלות, הוא נופל על שש עם הפנים לחול.
''אני פוחד..'' הוא לוחש באפיסת כוחות.
הפיאות שלו נוגעות בקצה הגלים, נרטבות במים מלוחים כאלה.
מלוחים כמו הדמעה שנושרת לו מזווית העין, מצטרפת למים הכחולים.
כמו מתערבת,
במעשה בראשית.
ככה,באהבה/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
)