רננה עומדת בזווית הזאת שבין התחנה לקיר.
הגשם שיורד עליה לא מפריע לה להישאר יבשה ונטולת דמעות. והקור המטורלל בחוץ רק עוזר לנפשה לקפוא יותר ולא לתת למיתר אחד לזוז.
אמונה עומדת לידה. ''השתנית.''
רננה פולטת צחוק עצבני. ''את לא תביני את זה בחיים''
אמונה מהנהנת.
רננה ממשיכה. ''לא תביני בחיים מה זה להסתבך ולהחליט לצאת מזה ולאבד את הכיוון פעם אחרי פעם. זה כמו ג'ונגל משוגע שאני לא מוצאת בו כבר את עצמי.''
אמונה מהנהנת שוב.
''תפסיקי לעשות ככה עם הראש. את לא מבינה כלום.''
אמונה עושה שוב 'ככה עם הראש' בלי לשים לב.
רננה צוחקת שוב את העצבני ההוא. ''כל החיים שלי ישבתי בתוך מלחמה ולא ידעתי אפילו מה זה כל הסכינים האלה שדוקרים אותי מבפנים וקורעים אותי לחתיכות, לא הבנתי'' רננה כועסת, כאילו על עצמה.
''ואף אחד לא הבין, נכון?'' אמונה מסתכלת עליה חזק, מלטפת לה את העיניים. ''אף אחד לא הבין אותה, נכון?''
''אותה?'' רננה מרימה גבות.
''את הילדה הזאת שהלב שלה היה זירת קרב מסוכנת. מישהו חיבק אותה פעם, חזק חזק?'' אמונה שואלת באמת, בצער כזה שמתכווץ ליד העיניים.
רננה עושה לא עם הראש.
אף אחד לא חיבק.
''לכי אליה רננה'' אמונה מחזיקה לה ביד ודוחפת אותה טיפונת קדימה ''לכי אליה, תשבי איתה בין כל הסכינים והדם, תצילי אותה''
רננה מזיזה את הראש מימין לשמאל. לא.
''אני לא יכולה להוציא אותה משם, היא גוססת.''
אמונה מהנהנת. ''אל תוציאי, רק תצילי, תצילי אותה מהלבד והפחד תחבקי אותה, תרימי לה את הסנטר ותסתכלי עליה, תחפשי איזו נקודת חן. נקודה טובה''
רננה מנסה, היא מכסה את הפנים בידיים ופתאום היא רואה את הילדה המפוחדת הזאת, קוברת גם היא את הפנים המעוותות שלה, מפחדת להישיר מבט.
היא מרימה לה את הפנים בעדינות, כדורים של טירוף שורקים להן מעל הראש, היא כמעט בורחת.
ונשארת.
הילדה מסתכלת עליה ורננה פתאום רואה אותה.
'אני כאן' היא לוחשת לה בלב.
אני כאן. וזה כל הנקודה.
אמונה עומדת לידה, שותקת.
רננה מרימה את הראש. ''היא כאן, היא פשוט כאן. מסובכת וקרועה אבל היא כאן. היא נלחמת.
בכל הגוף שלה היא נלחמת.''
אמונה מחייכת ''איזו נקודה מתוקה ויפה'' היא לוחשת.
רננה מסמיקה ''אולי זה לא נקרא, כי היא לא נלחמת טוב בכלל אולי זה אפילו יותר רע ואולי---''
אמונה קוטעת אותה. ''לפעמים הנקודה הטובה מעורבבת עם כל כך הרבה פסולת ורע עד שהיא נראית לנו רעה אבל אם נחפש אותה ונסנן היא תאיר פתאום, ונוכל להחיות את נפשנו, בה.''
רננה צוחקת צחוק מת כזה. לא מאמין.
אמונה מתעקשת, היא מוציאה מהתיק שלה ציור בגוונים של תכלת וסגול.
''יואוו איזה מהמם!'' רננה מוקסמת.
''תקראי''
הגלים בתמונה מצטרפים למילים.
''אזמרה לאלוקי בעודי, היינו על ידי בחינת ה'עוד' שלי, שאני מוצא בעצמי''
רננה מלטפת את התמונה. ''מה זה?''.
אמונה מצטרפת אליה ומעבירה יד על המילים. ''מכל מקום שיהודי נמצא, אפילו אם הוא קבור עד מעל הראש בכל הפיכסה של העולם הזה, אפילו אם הוא בג'ונגל משוגע בלי אור בקצה - גם משם הוא צריך לחפש בעצמו מה 'עוד' נשאר לו, איזה עוד משהו טוב עולם השקר הזה לא הצליח לקחת לו. איזה נקודה טובה שתחזיק אותו שלא יפול לגמרי.''
רננה ממשיכה לנעוץ עיניים בציור ומתפללת שזה לא יפסיק, שלא יעצרו המילים הטובות האלה.
הן ממשיכות. ''דווקא כשכולם נגדך, דווקא איפה שאת לבד לבד, זה הזמן להתיידד עם עצמך, להושיט לך יד, קרש הצלה. איזה נקודה טובה, ובנקודה הזאת, צריך לשמוח רננה, לש-מו-ח. לשמוח ולזמר לה' ב'עודי', ב'עוד' טוב הזה שנשאר בי, למרות הכל''
רננה מחייכת סוף סוף ''לזמר לה'. אוי, את מותק'' היא מתרצנת מיד. ''את חושבת שהוא רוצה לדבר איתי בכלל?''
''הוא מתגעגע אלייך בטירוף'' אמונה עונה מיד, בלי ספק.
''בואי'' אמונה מושכת את רננה.
''מה?''
''בואי בואי''
הן רצות וצוחקות, בסוף הן מגיעות לפינה מאחורי מקלט ישן.
''בואי נשמח, רננה''
הן פותחות בריקוד משוגע של שיחרור.
העיניים של רננה מרחפות אל הקיר של המקלט, הוא עמוס גרפיטי. זיק נדלק לה בעיניים.
היא עוצרת, מחטטת קצת בתיק הענק שלה ומוציאה בקבוק חצי גמור.
היא מרססת על הקיר בטירוף.
לא טירוף חנוק ומשוגע, טירוף של הקלה.
''אזמרה לאלוקי בעודי, היינו על ידי בחינת העוד שלי שאני מוצא בעצמי''
אמונה מחייכת וזורקת 'יואווהוו' מעודד כזה שגורם לרננה להוסיף מתחת בענק.
''מ צ א ת י''
היא רוצה להוסיף סימן קריאה אבל הספריי משמיע נשיפה עצבנית ונטולת צבע.
רננה מחזירה לו באנחת צחוק, מעיפה אותו לגובה ואז עפה איתו, נותנת לרגליים שלה לעוף מהרצפה המלוכלכת הזאת.
נותנת לנקודה הטובה שלה לזרוק חיים בנפש.
ולהגביה אותה,
למעלה מעלה
מהגוף.
מעשה בראשית/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
)