קודם כל, אם הבחור נשמע לך מרשים, לדעתי ממש כדאי לנסות.
את לא רוצה בעוד שנתיים להגיד ''אוף, אם הייתי אומרת כן''.

לדעתי עדיף להתחרט על זה שמנסים, מאשר להתחרט על זה שלא מנסים, מה גם שבהתחלה הקשר לא תופס הרבה זמן.
שעתיים בשבוע, נניח. זה כלום.

תוסיפי נסיעות, להתארגן וכו' - הגעת ל-4 שעות שבועיות

אם הקשר ימשיך טוב, ואת תרצי שהוא יהיה יותר נוכח בלו''ז שלך, אז זה כבר יהיה אחרי שאת תדעי שזה מה שאת באמת רוצה, באופן ספציפי עם בחור מסוים, וההחלטה תהיה לך קלה יותר.

את הרי כבר תכירי אותו, תדעי אם נעים לך להיות איתו, אם את רואה את העתיד איתו וכו'.

בואי לבר אילן, תראי כמה סטודנטים נשואים יש שם... זה בהחלט מאתגר, אבל אפשרי.

אני עשיתי תואר מאוד קשוח של 4 שנים.
התחתנתי לפני שנה א',  ועד סוף הלימודים כבר היו לי 2 ילדים.

אם לא הייתי נשוי ואם לא היו לי ילדים, הייתי מסיים את התואר עם ממוצע גבוה יותר, זה נכון.

אבל סיימתי בסופו של דבר עם ממוצע 80, מצאתי עבודה מעולה שיכולתי רק לחלום עליה, אני עכשיו כבר בסוף לימודי התואר השני, וכמוני עוד רבים מחבריי שמצליחים לעשות זאת, ומאושרים בבחירתם.

בנוסף, אחרי הלימודים יש עבודה, וזה לא בהכרח יותר קל לטפח זוגיות בעבודה מאשר בלימודים. 

בקיצור:

אני לא חושב שאם מישהו לא מרגיש מוכן לצאת, הוא צריך "להכריח את עצמו", מתוך פחד מהעתיד וכו'.

אבל אם את מרגישה מוכנה ובשלה, ויש בחור שאת היית שמחה להכיר אותו, לא הייתי מבטל את זה רק בגלל הלחץ של הלימודים. גם מכיוון שאפשרי לשלב בין הדברים, וגם כי בעתיד הלחץ לא בהכרח יפחת.

לאישה יש הרבה יותר עול כנשואה מאשר רווקה

גבר הרבה יותר פנוי גם אם הוא נשוי

(חרדית)

ולכן אני רוצה קודם למצוא איך לפרנס ואח'כ להקים את הבית

גם אם בחרתם ביחד שהוא ילמד ואת תפרנסי, עדיין האחריות היא שלו.

היא רוצה לפרנס, זאת החברה בה היא חיה.

למה לריב עם צורת החיים של אנשים? אתה חושב שתהפוך אותם לשמחים יותר או טובים יותר ככה?

רק אמרתי שאין בהכרח קשר ישיר בין מי שנושא בעול, לבין מי שעושה את הפעולה.

בחיים לא תשמע אותי מתלונן על בני זוג שהחליטו ביחד שהדרך המתאימה להם היא שהאשה מפרנסת והבעל לומד תורה. 

אפילו כתבתי בתגובה הקודמת (לאו דווקא בהקשר של גבר הלומד תורה), "אין חוקים בדברים האלה, כל זוג מחליט בעצמו איך להתנהל."

שאומרת "הגבר חתם על הכתובה". אף גבר ואף אשה לא רוצים שבן הזוג יתנהג בדיוק כמו שכתוב בכתובה (הגבר לא חותם להחמיא לאשתו על הבגד שהיא בחרה, נכון?)

ואם היא רואה את עצמה כמפרנסת, אין סיבה לעצבן ולומר לה שהוא מחויב משפטית לזה. אז מחויב. היא יודעת את זה לבד, ואם היא תרצה היא תתבע אותו, ויהיה להם שלום בית מדהים

זאת 

הפוך - לקראת נישואין וזוגיות

סבבה לגמרי, מתייחסת לשאלה מי מפרנס עיקרי מבחינה סטטיסטית

וזאת

לא ידעתי שאצל החרדים נוסח הכתובה שונה... - לקראת נישואין וזוגיות

עצבנה אותי כי היא הפכה את זה לשאלה משפטית והתוצר היחיד שיכול להיות לה הוא תסכול (או אם מישהו נהנה מלריב על דברים כאלה, גם אושר נשגב)

לא אמרתי שמישהי צריכה לתבוע את בעלה כי הוא לא מפרנס, או שהיא צריכה ללכת עם הכתובה לבית משפט כדי לחייבו לקיים את הכתוב בה. ברור שאם מישהו לא מפרנס, זה נעשה בהסכמה מלאה ומתוך רצון של שני בני הזוג, ויש בי 0 שיפוטיות כלפי ההחלטה הזאת.

למרות שהאשה מפרנסת בפועל.

(זה לפחות מה שאנחנו מוכרים לעצמינו , די סקפטית עד כמה בפועל האיש חש אחריות כשהוא לא נושא בעול)

אבל אם אני רוצה לעזור כדי שהוא ישב וילמד תורה, אני אמורה להגיע עם "תוכנית" מסודרת

דבר ראשון, השאלה שלך מוכיחה על גישה אחראית ורצינית.

דבר שני, כיום אני מאמינה מאד בכך שאין לאדם אלא מה שלפניו בזמן נתון. מה הכוונה?

לעיתים יש לנו נטייה ל"חשבונות רבים". מה אומר הנתון הזה, איך אסתדר במצב X,Y,Z וכו'. כאמור, זה מעיד על אחריות וגישה רצינית לנושא. מצד שני חשוב לשים לב שזה לאתוקע אותנו בדרך...

יכולה להעיד מהכיוון ההפוך. כשהייתי בת 18 היו לי חלומות גדולים על מקצוע מסויים, שאורך הלימודים שלו הוא X שנים. אלאמה? היה לי ברור בתמימות של בת 18 שכולם מסביבה מתחתנים ילדים, שתוך שנה- שנתיים- שלוש אני נשואה, ואין סיכוי בעולם לשלב לימודים אינטנסיביים כל כך עם חיי משפחה.

מה שקרה זה, שאני היום 10 שנים אחרי.

עוד לא נשואה,

וגם לא עם המקצוע הנחשק...

אז נשמה... המלצתי, תתבונני בכל רגע נתון מה אפשרי לך ברגע זה. מה נכון ברגע זה.  בלי לחשב יותר מדי חשבונות קדימה...

המון הצלחה. 

בגדול מה שאת מעלה זה מאוד קשור לאיך את מסדרת לעצמך כל הלו"ז ביום יום ביחס בלימודים, בתקופות עמוסות יותר ובתקופות עמוסות פחות. לפעמים החוסר בהירות וסדר בנושא (רובנו לא עובדים כמו רובטים ולא מסדרים לו"ז כמו מנכ"ל של חברת הייטק) הוא מה שמקשה הרבה על העסק. במידה ותוכלי נטו לחשוב פרקטית כמה זמן (בממוצע) את צריכה להשקיע בלימודים בתקופה לחוצה וכמה זמן בתקופה פחות עמוסה את צריכה להשקיע בלימודים. תחשבי כמה זמן את צריכה להשקיע אם את מתחילה קשר עם מישהו ותגיעי לתוצאה - אם יש לך זמן או אין לך. זאת מתמטיקה מאוד פשוטה בסופו של דבר.

אם חסר שעות, אפשר לנסות להוסיף מעבר ל24 ;)

לפי מה שידוע לי לחץ ממבחנים נובע יותר מחוסר בהירות בראש. ברגע שאת יודעת כמה את מוכנה להשקיע ואת מגיעה לבהירות, יהיה לך יותר קל לתפקד.

בהצלחה!

לחכות עד לסוף תואר זה לא הכי הגיוני שיש

מוצאים את הזמנים הנוחים יותר.

שאלה של סדרי עדיפויות - האם אני מוכן לוותר על כמה נקודות בממוצע ואולי אפילו שנה של משכורת, או על סבירות מסוימת של שנה להקמת בית. ברור גם שהקמת בית היא דבר הרבה פחות בטוח מאשר סיום תואר - מי שמשקיע נכון, יכול לדעת בערך תוך כמה זמן הוא יסיים את התואר. לגבי הקמת משפחה אי אפשר לדעת אם זה יהיה תוך חצי שנה או מי יודע כמה.

1. יכול להיות שפשוט לא היה לך נעים בדייט בגלל אלף סיבות אחרות? חוסר התאמה למשל...

2. אני מכיר אנשים שעשו את התארים הכי עמוסים וקשים שיש, כשהם כבר נשואים עם ילדים. זה נדיר? בוא לבר אילן או מכון לב, ותגיד לי אתה.

בנוסף, אם תלך למוסדות שאינם דתיים, תגלה שיש אחוז מאוד מאוד גבוה של סטודנטים החיים בזוגיות, אפילו גרים באותו הבית, וממש מתנהלים כמו זוג נשוי (רק בלי להתחתן) - וזאת במקביל ללימודים.

3. מי שמחפש בן זוג לפי רמת ההכנסה שלו, יעשה זאת לפני, תוך כדי ואחרי הלימודים. מי שלא רוצה שזה יהיה קריטריון מבחינתו, יכול פשוט להתעלם מהשאלה הזאת...

4. גם נישואים הם תקופה מרתקת בה נחשפים לעולם חדש של תוכן. נכון, לפעמים פחות משקיעים בלימודים, אבל משקיעים במשהו הרבה יותר חשוב והרבה יותר מהנה. באופן כללי, אצל דתיים ממילא אין את ההוואי האוניברסיטאי שיש לאחינו החילונים, אנחנו לא יוצאים למסיבות או פאנג'ויה וכו'. אנחנו מגיעים לאוניברסיטה בשביל... ללמוד.

5. זה לגמרי תלוי באופי של הבנאדם. בוא לאחת הספריות של בר אילן, ותראה עשרות סטודנטים נשואים (חפש את הטבעת על האצבע ) שלומדים ביחד למבחנים או מכינים שיעורי בית. לא חושב שאפשר לעבור את התארים הקשים בלי חברותא לעבודות ומבחנים, וגם הנשואים מצליחים (בקלות) למצוא חברים רבים בזמן הלימודים. 

6. אם שני בני הזוג לומדים במקביל אז באמת חיים בצמצום, אבל עדיין לא שמעתי על זוגות צעירים שהולכים לישון רעבים. מוותרים על מכונית, אוכלים יותר בבית ופחות בבתי קפה (זה גם יותר בריא), ועוברים את התקופה הזאת כמו גדולים.

באופן כללי, אני חושב שאתה טועה 3 פעמים:

1. כשאתה חושב שבשביל להצליח בלימודים, מבחינה לימודית או חברתית, אתה חייב להיות רווק. המציאות פשוט מוכיחה אחרת.

2. כשאתה חושב שברגע שאדם מתחתן נגמרים לו החיים, והוא לא יכול יותר למצוא זמן לדברים שלא קשורים רק לזוגיות שלו.

3. כשאתה חושב שהלימודים חשובים יותר מהקמת משפחה.

מי שמרגיש שהוא מוכן ובשל למצוא זוגיות טובה בשביל להתחתן - יכול לעשות את זה בכל שלב, ואין טעם לדחות זאת 3 או 4 שנים.

יש תארים שהממוצע בהם הוא קריטי

ולכן אמירה כזו לא נכונה תמיד

גם מאוד תלוי בני כמה האנשים 

דחייה ממוקדת בגלל תקופת מבחנים מסוימת זה לא תמיד אסון 

לפעמים לסיים בממוצע נמוך יותר = חוסר יכולת להתקדם ופגיעה בפרנסה העתידית של המשפחה 

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת

לפעמים רק צריך להחליף כמה אותיות בראש, כמו הדוגמה המפורסמת 'מחשבה-בשמחה'.

בעז"ה בקרוב ממש!

אפשר עדיין להתפלל ולבקש ליד החנוכיה אפילו שהיא כבויה

בע"ה

לשנה הבאה נר איש וביתו

מתוך בריאות ושמחה#

שהתפללתי עליך לישועה שלמה ב"ה.

ניכר שאתה עובר קושי מאוד גדול, תקופה ממושכת

מקווה שאתה מוצא גם בחיים האמיתיים כתובת מיטיבה שתעזור לך ותלווה אותך דרך קושי זה

חזק ואמץ

ב"ה שתראה אור גדול במהרה ממש

"קווה אל ה'

חזק ויאמץ ליבך

וקווה אל ה'"

ענית תשובה מאוד מרגיעה בסיפא, פשוט תצא עם בנות שלא נדחקו לפני בשלות לדייטים.

אם זה גורף אז או שמאגר ההצעות שלך מזעזע או שיש סיבה אחקת וזה היה רק התירוץ. זה לא נורמטיבי סטטיסטית שעם כל הבנות לא עוברים מאותה הסיבה את הדייט השני.

נוטה לחשוב שזו לא רק "חוסר בשלות" מצידן, ושאם תהיה איתך אווירה נעימה וכיפית הן ימשיכו

אני לומד מטעויות ומשתפר ומבין איך לעשות דברים פעם אחת התעלמנו מהטריגרים ובפעם אחרת זה צץ משום מקום

קשה הזיווג כקריעת ים סוף

ההשתדלות היא לא רק לוגיסטית אלא גם להשתפר בתדר, ללמוד מטעויות וצעירויות, לקרוא את הבחורה, לרצות להיות נעים...

בהצלחה

ואם ההצעות ברובם הגיעו מאותו מקום/שדכן/שדכנית כדאי לשתף אותם ולהבין מהם איך להתמודד עם זה.

בהצלחה

לצאת עם בשלות יותר.

כדאי רק לוודא עם עצמך \שיחה עם חבר שבאמת זו הסיבה וזו לא גרסה מנומסת שלהן ל"זה לא אתה, זו אני". 

אתה מדבר עם החברה שלה ושואל אם יוצא לה לדבר על הרצון לבנות בית וזה משהו שמעסיק אותה.. תוהה לעצמי איך לשאול את זה בדיוק. נשמע לי לגיטימי לשאול.

אולי לא נכון להפנות את האצבע כלפי חוסר הבשלות שלהן, אלא כלפי הגורם האחר בעסק?

אולי כדאי לברר עם מי ששידך, שינסה לברר אם יש משהו ספציפי וקיצוני בהתנהגות שלך שמרתיע.