קודם כל, אם הבחור נשמע לך מרשים, לדעתי ממש כדאי לנסות.
את לא רוצה בעוד שנתיים להגיד ''אוף, אם הייתי אומרת כן''.

לדעתי עדיף להתחרט על זה שמנסים, מאשר להתחרט על זה שלא מנסים, מה גם שבהתחלה הקשר לא תופס הרבה זמן.
שעתיים בשבוע, נניח. זה כלום.

תוסיפי נסיעות, להתארגן וכו' - הגעת ל-4 שעות שבועיות

אם הקשר ימשיך טוב, ואת תרצי שהוא יהיה יותר נוכח בלו''ז שלך, אז זה כבר יהיה אחרי שאת תדעי שזה מה שאת באמת רוצה, באופן ספציפי עם בחור מסוים, וההחלטה תהיה לך קלה יותר.

את הרי כבר תכירי אותו, תדעי אם נעים לך להיות איתו, אם את רואה את העתיד איתו וכו'.

בואי לבר אילן, תראי כמה סטודנטים נשואים יש שם... זה בהחלט מאתגר, אבל אפשרי.

אני עשיתי תואר מאוד קשוח של 4 שנים.
התחתנתי לפני שנה א',  ועד סוף הלימודים כבר היו לי 2 ילדים.

אם לא הייתי נשוי ואם לא היו לי ילדים, הייתי מסיים את התואר עם ממוצע גבוה יותר, זה נכון.

אבל סיימתי בסופו של דבר עם ממוצע 80, מצאתי עבודה מעולה שיכולתי רק לחלום עליה, אני עכשיו כבר בסוף לימודי התואר השני, וכמוני עוד רבים מחבריי שמצליחים לעשות זאת, ומאושרים בבחירתם.

בנוסף, אחרי הלימודים יש עבודה, וזה לא בהכרח יותר קל לטפח זוגיות בעבודה מאשר בלימודים. 

בקיצור:

אני לא חושב שאם מישהו לא מרגיש מוכן לצאת, הוא צריך "להכריח את עצמו", מתוך פחד מהעתיד וכו'.

אבל אם את מרגישה מוכנה ובשלה, ויש בחור שאת היית שמחה להכיר אותו, לא הייתי מבטל את זה רק בגלל הלחץ של הלימודים. גם מכיוון שאפשרי לשלב בין הדברים, וגם כי בעתיד הלחץ לא בהכרח יפחת.

לאישה יש הרבה יותר עול כנשואה מאשר רווקה

גבר הרבה יותר פנוי גם אם הוא נשוי

(חרדית)

ולכן אני רוצה קודם למצוא איך לפרנס ואח'כ להקים את הבית

גם אם בחרתם ביחד שהוא ילמד ואת תפרנסי, עדיין האחריות היא שלו.

היא רוצה לפרנס, זאת החברה בה היא חיה.

למה לריב עם צורת החיים של אנשים? אתה חושב שתהפוך אותם לשמחים יותר או טובים יותר ככה?

רק אמרתי שאין בהכרח קשר ישיר בין מי שנושא בעול, לבין מי שעושה את הפעולה.

בחיים לא תשמע אותי מתלונן על בני זוג שהחליטו ביחד שהדרך המתאימה להם היא שהאשה מפרנסת והבעל לומד תורה. 

אפילו כתבתי בתגובה הקודמת (לאו דווקא בהקשר של גבר הלומד תורה), "אין חוקים בדברים האלה, כל זוג מחליט בעצמו איך להתנהל."

שאומרת "הגבר חתם על הכתובה". אף גבר ואף אשה לא רוצים שבן הזוג יתנהג בדיוק כמו שכתוב בכתובה (הגבר לא חותם להחמיא לאשתו על הבגד שהיא בחרה, נכון?)

ואם היא רואה את עצמה כמפרנסת, אין סיבה לעצבן ולומר לה שהוא מחויב משפטית לזה. אז מחויב. היא יודעת את זה לבד, ואם היא תרצה היא תתבע אותו, ויהיה להם שלום בית מדהים

זאת 

הפוך - לקראת נישואין וזוגיות

סבבה לגמרי, מתייחסת לשאלה מי מפרנס עיקרי מבחינה סטטיסטית

וזאת

לא ידעתי שאצל החרדים נוסח הכתובה שונה... - לקראת נישואין וזוגיות

עצבנה אותי כי היא הפכה את זה לשאלה משפטית והתוצר היחיד שיכול להיות לה הוא תסכול (או אם מישהו נהנה מלריב על דברים כאלה, גם אושר נשגב)

לא אמרתי שמישהי צריכה לתבוע את בעלה כי הוא לא מפרנס, או שהיא צריכה ללכת עם הכתובה לבית משפט כדי לחייבו לקיים את הכתוב בה. ברור שאם מישהו לא מפרנס, זה נעשה בהסכמה מלאה ומתוך רצון של שני בני הזוג, ויש בי 0 שיפוטיות כלפי ההחלטה הזאת.

למרות שהאשה מפרנסת בפועל.

(זה לפחות מה שאנחנו מוכרים לעצמינו , די סקפטית עד כמה בפועל האיש חש אחריות כשהוא לא נושא בעול)

אבל אם אני רוצה לעזור כדי שהוא ישב וילמד תורה, אני אמורה להגיע עם "תוכנית" מסודרת

דבר ראשון, השאלה שלך מוכיחה על גישה אחראית ורצינית.

דבר שני, כיום אני מאמינה מאד בכך שאין לאדם אלא מה שלפניו בזמן נתון. מה הכוונה?

לעיתים יש לנו נטייה ל"חשבונות רבים". מה אומר הנתון הזה, איך אסתדר במצב X,Y,Z וכו'. כאמור, זה מעיד על אחריות וגישה רצינית לנושא. מצד שני חשוב לשים לב שזה לאתוקע אותנו בדרך...

יכולה להעיד מהכיוון ההפוך. כשהייתי בת 18 היו לי חלומות גדולים על מקצוע מסויים, שאורך הלימודים שלו הוא X שנים. אלאמה? היה לי ברור בתמימות של בת 18 שכולם מסביבה מתחתנים ילדים, שתוך שנה- שנתיים- שלוש אני נשואה, ואין סיכוי בעולם לשלב לימודים אינטנסיביים כל כך עם חיי משפחה.

מה שקרה זה, שאני היום 10 שנים אחרי.

עוד לא נשואה,

וגם לא עם המקצוע הנחשק...

אז נשמה... המלצתי, תתבונני בכל רגע נתון מה אפשרי לך ברגע זה. מה נכון ברגע זה.  בלי לחשב יותר מדי חשבונות קדימה...

המון הצלחה. 

בגדול מה שאת מעלה זה מאוד קשור לאיך את מסדרת לעצמך כל הלו"ז ביום יום ביחס בלימודים, בתקופות עמוסות יותר ובתקופות עמוסות פחות. לפעמים החוסר בהירות וסדר בנושא (רובנו לא עובדים כמו רובטים ולא מסדרים לו"ז כמו מנכ"ל של חברת הייטק) הוא מה שמקשה הרבה על העסק. במידה ותוכלי נטו לחשוב פרקטית כמה זמן (בממוצע) את צריכה להשקיע בלימודים בתקופה לחוצה וכמה זמן בתקופה פחות עמוסה את צריכה להשקיע בלימודים. תחשבי כמה זמן את צריכה להשקיע אם את מתחילה קשר עם מישהו ותגיעי לתוצאה - אם יש לך זמן או אין לך. זאת מתמטיקה מאוד פשוטה בסופו של דבר.

אם חסר שעות, אפשר לנסות להוסיף מעבר ל24 ;)

לפי מה שידוע לי לחץ ממבחנים נובע יותר מחוסר בהירות בראש. ברגע שאת יודעת כמה את מוכנה להשקיע ואת מגיעה לבהירות, יהיה לך יותר קל לתפקד.

בהצלחה!

לחכות עד לסוף תואר זה לא הכי הגיוני שיש

מוצאים את הזמנים הנוחים יותר.

שאלה של סדרי עדיפויות - האם אני מוכן לוותר על כמה נקודות בממוצע ואולי אפילו שנה של משכורת, או על סבירות מסוימת של שנה להקמת בית. ברור גם שהקמת בית היא דבר הרבה פחות בטוח מאשר סיום תואר - מי שמשקיע נכון, יכול לדעת בערך תוך כמה זמן הוא יסיים את התואר. לגבי הקמת משפחה אי אפשר לדעת אם זה יהיה תוך חצי שנה או מי יודע כמה.

1. יכול להיות שפשוט לא היה לך נעים בדייט בגלל אלף סיבות אחרות? חוסר התאמה למשל...

2. אני מכיר אנשים שעשו את התארים הכי עמוסים וקשים שיש, כשהם כבר נשואים עם ילדים. זה נדיר? בוא לבר אילן או מכון לב, ותגיד לי אתה.

בנוסף, אם תלך למוסדות שאינם דתיים, תגלה שיש אחוז מאוד מאוד גבוה של סטודנטים החיים בזוגיות, אפילו גרים באותו הבית, וממש מתנהלים כמו זוג נשוי (רק בלי להתחתן) - וזאת במקביל ללימודים.

3. מי שמחפש בן זוג לפי רמת ההכנסה שלו, יעשה זאת לפני, תוך כדי ואחרי הלימודים. מי שלא רוצה שזה יהיה קריטריון מבחינתו, יכול פשוט להתעלם מהשאלה הזאת...

4. גם נישואים הם תקופה מרתקת בה נחשפים לעולם חדש של תוכן. נכון, לפעמים פחות משקיעים בלימודים, אבל משקיעים במשהו הרבה יותר חשוב והרבה יותר מהנה. באופן כללי, אצל דתיים ממילא אין את ההוואי האוניברסיטאי שיש לאחינו החילונים, אנחנו לא יוצאים למסיבות או פאנג'ויה וכו'. אנחנו מגיעים לאוניברסיטה בשביל... ללמוד.

5. זה לגמרי תלוי באופי של הבנאדם. בוא לאחת הספריות של בר אילן, ותראה עשרות סטודנטים נשואים (חפש את הטבעת על האצבע ) שלומדים ביחד למבחנים או מכינים שיעורי בית. לא חושב שאפשר לעבור את התארים הקשים בלי חברותא לעבודות ומבחנים, וגם הנשואים מצליחים (בקלות) למצוא חברים רבים בזמן הלימודים. 

6. אם שני בני הזוג לומדים במקביל אז באמת חיים בצמצום, אבל עדיין לא שמעתי על זוגות צעירים שהולכים לישון רעבים. מוותרים על מכונית, אוכלים יותר בבית ופחות בבתי קפה (זה גם יותר בריא), ועוברים את התקופה הזאת כמו גדולים.

באופן כללי, אני חושב שאתה טועה 3 פעמים:

1. כשאתה חושב שבשביל להצליח בלימודים, מבחינה לימודית או חברתית, אתה חייב להיות רווק. המציאות פשוט מוכיחה אחרת.

2. כשאתה חושב שברגע שאדם מתחתן נגמרים לו החיים, והוא לא יכול יותר למצוא זמן לדברים שלא קשורים רק לזוגיות שלו.

3. כשאתה חושב שהלימודים חשובים יותר מהקמת משפחה.

מי שמרגיש שהוא מוכן ובשל למצוא זוגיות טובה בשביל להתחתן - יכול לעשות את זה בכל שלב, ואין טעם לדחות זאת 3 או 4 שנים.

יש תארים שהממוצע בהם הוא קריטי

ולכן אמירה כזו לא נכונה תמיד

גם מאוד תלוי בני כמה האנשים 

דחייה ממוקדת בגלל תקופת מבחנים מסוימת זה לא תמיד אסון 

לפעמים לסיים בממוצע נמוך יותר = חוסר יכולת להתקדם ופגיעה בפרנסה העתידית של המשפחה 

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

אני בעד, 

לפעמים אני גם מתקילה בשאלות(:

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

איזה הצעה שהצעתי לחבר.

תתיעץ עם אנשים שמבינים