-קרב מגע!

-תפסיקי לבעוט לי במפשעה!

-בלי מפשעה זה לא קרב מגע...

כשהייתי נהג אמבולנס, הגעתי פעם לבית ספר יסודי בגלל ילד שחטף שם בעיטה, ובמשך דקות ארוכות הוא התפתל מכאב, עד שהצוות כבר לא ידע מה לעשות מלבד להתקשר למד"א.

בבית החולים ביקשו ממנו להטיל מימיו לתוך כוס, ולקחת את הכוס לחדר אחיות. השתן שלו היה פשוט אדום. לא אדמדם, אלא אדום לגמרי. הרופא אמר שזה לא יכול להיות כל כך אדום, והילד כנראה הכניס משהו לשתן. הרופא הכניס לתוך הכוס סטיק שמשנה את צבעו אם הוא מזהה דם, ו...תוך רגע הסטיק החליף את צבעו בצורה ברורה כמו בדיקת הריון בשבוע 25. 

מיד נתנו לילד הרדמה כללית והכניסו אותו לחדר ניתוח, כדי לעשות לו ציסטוגרפיה ולתקן את האיברים שפשוט נקרעו לו בשק האשכים ודיממו את דרכם לצינור השתן שלו (השופכה או שלפוחית השתן).

זה לא משחק בכלל, בעיטות במקום הזה יכולות להסתיים ממש באסונות כבדים ובנכות לכל החיים. הילדה הזאת חייבת להבין שזה לא משעשע אלא ממש עבריינות שיכולה להרוס למישהו אחר את החיים.

היא צריכה עונש שיזעזע אותה קשות.

צעירה יותר וחלשה יותר ואימצה את ה"פטנט". צריכה הסבר רציני והבנה שיכולה לגרום לנזק בלתי הפיך ולכן ההתנהגות הזו היא מחוץ לתחום!

אבל לא הרבצתי...

זה נראה לך נורמלי להגיב ככה כשמדובר בדבר שהוא פיקוח נפש?!?!

יש כאן ילד שסובל שנים, מהצקות השפלות והתעללות רגשית של אחותו הקטנה, וסוף סוף למד להחזיר לה במכות?

בוודאי ילד לא היה נותן מכות לאחותו, שקטנה וחלשה ממנו, אם לא היה כאן משהו יותר רציני.

רוב הסיכויים שהתיאור שכתבתי לא נכון, כמו שרוב הסיכויים שהתיאור שאת כתבת לא נכון. צריך להיזהר מלדמיין סיפור שלם, על סמך פרט בודד.

אם חושבים שזו אפשרות סבירה, צריך להפנות תשומת לב השואל/ת בתור אפשרות, ולא לקבוע בנחרצות.

אבל מנסיון כואב אני יודע שבעיטה כזאת מאוד כואבת אבל ממש לא מרתקת לרצפה לכמה דקות, ובטח ובטח כשמדובר בילדה בת 10. בתור שוער אולטימטיבי בכדורגל, כמה פעמים חטפתי שם כדור וכמעט לא הרגשתי כאב חריג. כנראה מתוך דאגה אמהית נפחת את האירוע עשרות מונים.

כמובן שזה לא פותר טיפול בבעיה. בתור אחים קטנים לא היה שום אלימות פיזית בינינו בגיל הזה ואנחנו לא משפחה שמצטיינת בקשרים טובים בקרב האחים. כמובן שצריך לגלות לזה אפס סובלנות וכמובן כלפי מכות לנקודת תורפה (למרות שאין סכנה וקשה לי להאמין שקרו דברים כמו שאת מתארת)

למה ילד בן 12 בכלל מעז להרים יד על אחותו שקטנה ממנו.?

טוב מאוד, שיידע שהיא  יודעת להחזיר.

לא אומרת שזה תקין מה שהיא עושה באופן ספציפי, באופן כללי טוב שהיא יודעת להחזיר.

הכי גרוע להתערב בינהם. גם אם מנסים להיות "משקפים" זו התערבות.

להסביר לה שוב ושוב שלא עושים כך

אך גם לאחיה להסביר שמה זה הוא חזק על חלשים? מרביץ לבנות?

שלא יתחיל איתה בכלל..

ולהעניש את שניהם לדעתי. במה שנראה לך.

בלי זמן מסך,בלי חברים,בלי פעילות כיפיית, מה שנראה לך מתאים

הסיכוי שגבר מחוץ לבית יתקוף אותה נמוך מפרומילון, וזה לא הזמן לשבח אותה אפילו באופן מסוייג

אגב זה אפילו לא נכון. עם קצת קרב מגע אפשר בתנועת יד קלילה לחסום כל בעיטה ואגרוף

עברו תקיפה מינית או פיזית?

וממש לא משנה כמה מדברים על זה בחדשות. מדברים המון על תאונות דרכים, ומה הסיכוי לתאונת דרכים בכל נסיעה? אחד למיליון. אני בן 26 ומכיר אישית מקרה אחד בלבד של חיילת מהמחלקה שלי שנפצעה קל מאוד. 3 גימלים והיא חזרה לבסיס

על הטרדה לא צריך להגיב בבעיטה בביצים.

אגב אני לא מאמין ביכולת שלהם לסקור את הציבור בצורה מייצגת בנושא כזה

על הטרדה צריך לסרס, לא רק בעיטה שמה.

מה זה לא צריך להגיב?

מי הוא מעז בכלל לפנות אליה??

מה עובר עליכם אנשים

אתן לא חושבות שגז מדמיע יעיל הרבה יותר?

בשביעית מישהו בעט מאוד מאוד חזק לכיוון הזה שלי, תנועה קלה ביד שמאל והיא חטפה את המכה.

אגב לפי הפחד שלכן, אתן מתאמנות קבוע בקרב מגע? או מסתובבות קבוע עם גז מדמיע?

שלוש. כמה מכוניות עולות על הכביש ביום? שלוש מיליון. מתמטיקה פשוטה.

יורם שפטל חישב כמה חיילים ואזרחים מתו בפיגועים ומלחמות, והגיע לפחות מחצי ממה שמספרים בחדשות.

לפי כל התחזיות הכנרת הייתה אמורה להתייבש מזמן. דיברו על אופציה להתפיל מים לתוך הכנרת. הכנרת היום מלאה. סיפרו לנו במהלך הבצורת שהיא במקום הנמוך ביותר מאז תחילת המדידות. הכנרת אמנם התקרבה מאוד לקו השחור, אבל הוא הומצא כי הכנרת הגיעה בדיוק אליו ב2001.

התקשורת אוהבת לייצר פאניקה בשביל לייצר זמן אוויר שמייצר כסף. מפתיע אותי שאת בערוץ 7 ולא יודעת את זה.

יש מאות פצועים, רובם הגדול קל, מדי יום בתאונות דרכים,

ראה נתונים שנתיים כאן-  https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2020/024/27_20_024b.pdf

365X6 שווה 2190, יותר מתאונות קשות. 6 תאונות מתוך 3 מיליון רכבים ביום

גם מי שחולה במחלה סופנית וחודשיו ספורים, יכול להיות שהסיכון שלו למות בכל יום בפני עצמו הוא פחות מאחד ממאה.

אמנם 3 מילון מכוניות עולות על הכביש מידי יום, אבל 99.999 אחוז מהם עושות שתי נסיעות, הלוך וחזור, כך שיוצא 6 תאונות קשות ביום ל6 מיליון נסיעות יוצא אחד מיליון

אמרו שהכנרת מעולם לא ירדה כל כך נמוך מאז תחילת המדידות, הוכחתי שהיא ירדה נמוך יותר ב2001.

הנה נתונים מאתר רשות המים  אגן הכנרת

לגבי תאונות, "אדם כל שהוא" הביא נתונים ותיקנתי ל6 תאונות קשות (לאו דווקא קטלניות, הרוב הגדול לא) כלומר אחד לחצי מיליון

ולא בתחזיות עתיד אלא בנתוני עבר

שיש יותר תלונות שווא ממקרים לא מדווחים. שמעתי פעם שיש 40 אחוז תלונות שווא

הפתרון שלי, אם הוא מאותו מסגרת זה לפנות לממונה. פעם התלוננתי לנציגת יוהלן על חייל בעייתי ומאז הוא הפסיק לשלוח ידיים

נערות, לצערי הרב מאד

תפסיקי להאמין ללמ"ס של הרשות הפלסיטינית - צעירים מעל עשרים

שמראה שאי אפשר להסתמך על מה שאתה מכיר בדברים כאלה.

אתה מכיר מקרה אחד של פציעה קלה, למרות שיש מאות מקרים של פציעות קלות ביום.

אז איך זה קורה - בעיקר כי גם אם אתה מכיר מישהו, הוא לא בהכרח יספר לך על תאונה שהוא עבר בעבר. ואם מישהו עבר תאונה והיה כמה שבועות עם גבס, הוא לא מרים טלפונים לכל מי  שלמד איתו בעבר ומעדכן אותו.

לגבי הטרדות, זה הרבה יותר חריף, כי גם הסביבה הקרובה לא תמיד יודעת.

והיא לא צריכה לעשות את האימוני הגנה עצמית שלה על אחיה.

אבל מועיל שהיא תדע להגן על עצמה. באופן פרופרציונלי לנסיבות [יש תגובה שמתאימה למכות של ילדים, ויש תגובה שמתאימה למי שמתנפל עם סכין]. זה יכול להיות מועיל, בלא מעט סיטואציות, לא כ"כ נדירות, וזה מועיל לתחושה גם כשלא נזקקים לזה בפועל.

אם בקושי הרגשתי כאב חריג בכדור כדורגל שפגע בי שם, לא מאמין שבעיטה חזקה מצד אשה בוגרת תנטרל גבר מסוכן ומלא אדרנלין

האם נרשה בבית שילדים יכו זה את זה כי בעתיד יהיו חיילים בקרבי?

מה הקשר?

היא תלמד שהיא חזקה בגיל המתאים וכעת היא לא תסכן את אחיה

אם ילד היה עושה ככה לאחיו הגדול מה היית עונה?

לקרוא חדשות זה אחלה, לעבור לרכב על חמור כי יש תאונות דרכים זה כבר לא תקין

אולי הפתרון הוא שהילד ילמד קרב מגע? ילמד לחסום אגרופים ובעיטות? אולי מעולה שהם רבים ככה הם לומדים להתגונן אחד מהשני?

הגנה מאגרופים תחתיים יעילה גם נגד בעיטות למטה

אז תזהירי אותם קודם

שלא יתעסקו איתה לא משנה מה

במקביל תבהירי לה שזה מסוכן וקו אדום מבחינתך

"בבית שלנו אין דבר כזה. נקודה"

תענישי אותה בחומרה כשעושה את זה

לא יודעת מה הגבולות שלך אבל אני בהחלט אתן סטירה לילד/ה שעושה דבר כזה

אני לא אוהבת שילד נענש פעמים רבות על אותו נושא ובפרט אם זה חציית קו אדום

זה משחית את הנפש לדעתי, מרגיל "לצפצף" על ההורים והורס את המשמעת הבריאה

פעמיים שלוש והעניין נגמר

אמא קובעת כי היא אמא

איפה את חיה??

"חוסך שבטו שונא בנו"

הגאון מוילנא כותב שצריך להכות ילד שמתחצף או משקר

והילדים שלי לא חולמים שאני קובעת כי אני חזקה או שאני פותרת בעיות ע"י מכות

הם חושבים שאבא ואמא משוגעים עליהם ומתרוצצים סביבם יום וליל

הם חושבים שהם ילדים מוצלחים בצורה יוצאת דופן בכל מקום שהם הולכים אליו (בית ספר, גן, ביקורים אצל קרובים ושמחות משפחתיו)

והם חושבים שאצלינו בבית לא מרימים יד לא משנה מה

אגב, להשליך לפח ציור שילדה עשתה זו התעללות ריגשית בעיקרון

כלומר אם יעשו כך למבוגר שיצר יצירה זה יהיה בלתי מתכפר (וללא ספק גרוע בהרבה מלקבל סטירה קלה)

למה אתם חושבים שזה יותר בסדר לעשות כך לילד?

מי ששובר משחק לילד זה כמו להטביע אוניות מלאות סחורה למבוגר (מבעלי המוסר)

הגמרא הרמבם והגאון מוילנא בצד שלי

ואת/ה והפסיכולוג בצד השני

לא נשמע לי כמו דיון הוגן...

שיהיה ברור שאין הכוונה למכות רצח כמו שנתנו פעם, הכוונה לסטירה קלה (אפילו לא ממש כואבת)

אבל יאללה אין לי כוח לדיון הזה

התכוונתי בסך הכל שצריך עונש נורא ברור לדבר כזה

עונש שאינו משתמע ל2 פנים

במקום להעניש אלף פעם

אני משערת שיש חלופות לסטירה...

חכמינו היו אדירי תורה, אבל לא הייתי סומך עליהם בענייני מדע.

פסיכולוגיה היא מדע, פסיכיאטריה היא מדע, פיזיקה היא מדע.

אין הרבה דברים בפסיכולוגיה הנחשבים ממש לקונצנזוס, אבל אחד מהדברים שכן מוסכמים - הוא שהסיכוי להפוך להיות אדם בוגר אלים, עולה פלאים כאשר שיטת החינוך של ההורים מבוססת על אלימות.

כשאדם בגובה כפול משלך, עם יכולות פיזיות שאינן בנות השוואה ליכולות שלך, מחליט להכאיב לך מתוך ידיעה ברורה שאתה לא יכול להתגונן (פערי הכוחות עצומים), זאת אלימות קשה.

נסה לדמיין אדם בגובה 2.30 מטר, עם עוצמות של אלי אנה בימיו היפים, מכניס לך סטירה.

זאת בערך הפרופורציה של אדם בן 30 שנותן סטירה לילדה בת 12.

גם אני ואחי חונכו ככה ויצאנו אנשים לתפארת ואפילו עדינים מאוד, תאמין לי

גם משפחת בעלי המורחבת וכולם זרע ברך ה, שתולים בבית ה' ומחנכים דור נוסף לתפארת

אבל כאמור אין לי כוח לדיון הזה

זה דיון סופר שולי שגלשנו אליו במקרה

הדיון כאן הוא על הילדה המתוקה הנ"ל (והפיקחית יש לאמר!)

והפואנטה של דברי זה שצריך עונש חד משמעי

לא ללכת לחברות שבוע אם היא רגילה לעשות זאת או להשאר בבית עם אבא כשכולם הולכים לסבתא או מה שלא יהיה, חייבת לדעת שיש מחיר ענק לדבר כיון שמסוכן כדי שיפסק במיידי, כמובן במקביל לנזיפה קשה בבן שמתעסק איתה (עונש הוא כבר קיבל...)

בחיי,

יש דברים שחשבתי שכבר מזמן נעלמו מן העולם. מזעזע לדעת שלא.

רחמים על הילדים.

בבתי חולים. תוקפים ומרעילים דווקא אנשים חולים. ניתוחים זה הכי מזעזע, דוקרים בן אדם ומשחקים עם הבפנים שלו. לסבא שלי היו בעיות בלב, רופא דקר אותו ליד הלב ושם לו ליד משהו שכנראה היה אמור לחתוך לו את הלב. משהו של קצב, והוא גם נקרא קוצב.

בתור ילד עברתי בדיקה ומצאו שאני חולה בדלקת ריאות, רופאה דווקא במצב הזה הרעילה אותי. נתנה לי משהו שרק לפי השם יודעים שהוא רעיל. קראו לו נגד חיים , ובלעז אנטי ביו משו...

היה לשנינו נס ואיכשהו דווקא אחרי מה שעברנו דווקא החלמנו

חכמינו היו אדירי תורה, אבל לא הייתי סומך עליהם בענייני מדע.??????????????
זאת כפירה !!!

היום מגלים את כל מה שחז"ל אמרו לפני אלפיים שנה שזה צודק!!!!

מקווה שלא הבנתי נכון

חוסך שבטו שונא בנו

אני לא אומר שחובה לעשות ככה 

אבל מישהו שכן חז"ל אמרו ככה!!!!!!!!!!!
 

תחנכו את הילדים שלכם לא להכות. לא מסובך. וניתן לביצוע.

היא אומרת שהיא מענישה וזה לא עוזר התפתחו מלא דיונים איך להעניש, ואז אתה בא ואומר לא מסובך וזהו

הילדים שלי לא הרביצו. רבו מצחיק. אבל בלי מכות.

כי מכות זה לא שפה. ולא התנהגות מקובלת בין אנשים 

בעלי תרבות.

זו צריכה להיות מגמה להשגת מטרה. ואפשר למצוא את הדרכים הטובות והמועילות להשגת המטרה הזו. צריך להחליט שהולכים על זה. והקב"ה עוזר לעוזרים לעצמם.

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

אתחיל מקיצור הדברים, שהכל עומד על השאלה האם הקשיים הם אלה שמנהלים לנו את החיים או שאנחנו מנהלים את החיים איך שאנחנו רוצים למרות הקשיים או שאנחנו לוקחים את הקשיים ומשתמשים בהם כדי למנף לנו את החיים..

אתחיל מגילוי נאות שלי יש את זה, וזה עובר בתורשה.

לאשתי יש את זה (וגם לחלק ממשפחתה), לאמא שלי יש את זה, לסבא שלי יש את זה, לחלק מהאחים שלי יש את זה וללא מעט בני דודים שלי יש את זה.

אני יכול להגיד על עצמי, אמי וסבי שהצלחנו להגיע להישגים נאים הרבה מעל הממוצע עם הקושי הזה (שלושתינו מכניסים משכורת של מעל 25000).

זה אמנם לא היה קל, אבל עם גישה נכונה והתמדה ניתן להצליח ואף להצטיין.

(אני ואשתי למדנו לתואר יותר שנים מהצפוי והרצוי, אך בסוף הצלחנו, והבוסים שלנו מאד מרוצים מאיתנו.)

כשהתחתנו, בהתחלה הבית היה מבולגן ונראה לא טוב, ושנינו היינו מתוסכלים מכך.

התלבטנו האם נכון ללכת לטיפול או לחשוב על דרך יצירתית להתגבר על כך.

בסוף החלטנו על שורה של צעדים שעזרה לנו מאד.

1. קנינו רובוט שוטף שואב

2. החלטנו לקחת עוזרת

3. בנינו בית שהתפעול שלו קל ונוח

4. כל כמה זמן אנחנו כן מחליטים שאנחנו מאפסים חלק מהבית

את הזמן שהעוזרת והרובוט חוסכים לנו, אנחנו משקיעים בהתפתחות אישית ומקצועית, מה שעוזר לנו עם הזמן להכניס יותר כסף מהעלות של העוזרת.

ועל הדרך חוסכים את התסכולים..

אז לענ"ד, כל עוד היא לא סובלת מזה וגם היא לא מגיעה למצב שהיא בלתי נסבלת לסביבה, אז לא הייתי רץ לקבל אבחונים ולטפל בזה.

אם המצב הוא כזה שהיא מבינה בעצמה שהיא סובלת או שהיא ממש בלתי נסבלת לסביבה, אז כן הייתי מתחיל אבחון וטיפול.

אני גם חושב שכדאי להוריד ממנה את רף הציפיות שלך ואת החששות שלך מהעתיד הלא ידוע שלה שיהיה בין כך לטובה או לרעה (בתקווה שלטובה).

באופן כללי, דעתי היא שעדיף להתמקד בחיובי ולתת כלים שיעזרו בחיים מאשר להיות מובלים ע"י החששות שלנו או של ההורים שלנו (אם נסתכל עלייך מהכיוון של הבת שלך).

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

כלומר: למי יש סיפור מענין על משהו שקרה לו השבוע?

מי ראה השבוע מעשה טוב של מישהו?...

ואז לגלגל המשך: מישהו ראה משהו דומה?...

אפשר גם להכין אותם מראש: מי שיביא לשולחן שבת שני מעשים טובים שהוא ראה או שמע - מקבל ממתק פרס...

ואחרי המעשים - אם זה יצליח - תספר משהו, "תשמעו משהו שזה הזכיר לי"... (תכין מראש, אבל שיראה ספונטני..), המשהו יכול להזכר גם רעיון קצר מפרשת שבוע, או סתם מידה טובה, או שזה סיפור מאיזה צדיק, מאיש טוב..

והבעיה מוכרת, צרת רבים....

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב