על רמה אסטטית, זה מכוער.

מי שיש לה חור שלישי רביעי ומעלה נראת כמו איזה זרוקה בטיול בתילאנד, והרבה פעמים ראיתי את זה בא ביחד עם חולצות טישרט גזורות, שיער מבולגן ומסתובבת יחפה בכל מקום.

אם זה הסגנון שלך, לך על זה.

זה גורם לאנשים לחשוב "האם זה מעיד על רמה דתית [ירודה]".

ולכן מי שחשוב לו לחיות בחברה של אנשים ברמה דתית גבוהה, ירגיש מוזר לעשות דבר כזה. *או להתחתן עם מישהי כזאת*. כי הוא לא רוצה שאנשים שלא מכירים אותו אישית יפקפקו ברמה הדתית שלו.

ולכן זה מגדיל את הסיכוי שזה אכן מעיד על זה. כמו כל סגנון לבוש - הוא מעיד לאן אתה מרגיש שייך.

ברור שזה לא מעיד בצורה מוחלטת, וברור שיש כאלה שלא יפריע להם. ויש כאלה שמאד אוהבים להתלבש מוזר, או בסגנון שלא תואם את החברה שבה הם חיים. או הם חיים בחברה שלא תואמת את הרמה הדתית שלהם.

אני לדוגמא הייתי מרגיש מאד לא בנוח עם סגנון לבוש כזה

מישהו גילה צדיקומטר ולא סיפר לי???

כי אין איסור כזה..

אבל לדעתי זה כן מעיד על רמת חיפוש אחרי מילוי עצמי מול שלווה והתעסקות בפנימיות.

וכנראה שהרמה הדתית קשורה לזה. 

לא הייתי מצפה לראות אדם שעסוק בקירבה לקב"ה וגם מחפש להוסיף לעצמו קישוטים

אז גם עגיל אחד הוא "מחפשת להוסיף לעצמה קישוטים".

וגם יותר משני זוגות נעליים. או טבעת יהלום. או שרשרת

איפה אתה שם את הגבול?

יש פחות או יותר נורמה...

שרשרת אחת, עגיל אחד בכל אוזן, טבעת אחת. 

יותר מזה זה חריג. 

ומבסס אותה ב"התעסקות בקישוטים".

כל אשה (כמעט) מתעסקת בקישוטים. ההחלטה שלך שמי שמתעסק בקישוטים חריגים (לאו דווקא משקיע יותר זמן...) הוא יותר רחוק מרוחניות, היא לדעתי החלטה מאד לא מבוססת (להערכתי גם לא נכונה, אבל בוודאי לא מבוססת)

לא ראיתי הבדלים רוחניים משמעותיים בין מי שהיתה לה טבעת אחת למי שהיו כמה. סגנון רוחני אולי, הבדל לא.

ולגבי עגילים זה סיפור אחר, כתבתי את דעתי בתגובה לשאלה

אפילו שופט כדורגל מקפיד לדוגמא להסתפר מכובד ולא כמו השחקנים שסביבו.

אמרתי שלבוש חריג לא מעיד על רמה רוחנית

לבוש חריג כן מעיד על פחות כניעה למוסכמות (בהגדרה - כי החריגויות הן הדברים שרוב האנשים נמנעים מלעשות).

את אי-הכניעה למוסכמות אפשר לקחת להרבה מקומות

יכולה להיות אי-כניעה למוסכמות שמתבטאת ברמה רוחנית נמוכה. יכול להיות, לא הכרחי

שיעבוד לחברה זה לעשות דווקא משהו שמעיק ומפריע למטרה הכללית שלך.

פה זה להתלבש נורמלי כי יש עניין לא לבלוט ומצד שני לכבד את עצמך. 

הקושיה היא על זה שחריג, מה חסר לך שאתה צריך להוסיף דברים? 

נכון הרבה דברים אנחנו לא עושים בגלל החברה, אבל זה לא תמיד רע. 

לכן זה לא חכם לצאת למלחמת חורמה נגד הפחד מהחברה ולהתנהג כמו מוזר. העיקר לא להיות משועבד..

כי יש לזה גם שימוש טוב - להימנע משטויות ודברים רעים.

אדם עם מטרה ושלווה פנימית לא מחפש אטרקציות מה אפשר להוסיף יותר מהנורמה.

הוא עסוק בדברים יותר רציניים

אני האחרון שאפסול על דברים לא הלכתיים שרק "יוצרים רושם לא ראוי" וכל מיני חרטא כזו.

מצד שני הרבה פעמים זה לא כל כך יפה בעיני בלי קשר.

ישבן?

טחול?

מנסה להבין מה זה 4 כוכביות

אגב הפנה אותי לירושלמי הזה, כי אני מכיר שפוסקים את הדרשה של הבבלי המון. (מפני מה מנה הכתוב וכו')

ומה? רשי מביא בבירור את הבבלי בפסוק נ' ד"ה כומז.

כנראה בגלל זה רשי הביא את הירושלמי. 

 שכויח לך על הבקיאות, ובכל זאת, יכולת להשאיר אותנו בלי המידע הקריטי.

ויש גם מקומות שחור שני הוא דבר נורמלי,

(סך הכל 3 חורים, כי משום מה זה חייב ללכת בצורה אי סימטרית, ככה אמרו לי.

חור שלישי יכול להיות 3 באוזן אחת ושנים באחרת או יחס של 1:3 כל אוזן, שוב לא ברור לי מה הבעיה בסימטריה)

אבל חור שלישי\ רביעי\ אליקס\ ובגדול כמות מתכת חריגה שהגברת מחליטה לחורר את האוזניים שלה בעזרתה,

על זה הדיבור כאן.

וזה כנראה נכון להרבה דברים חיצוניים. אם זה דבר שמרגישים שבאמת מייצג אתכם, אז אין סיבה להתחפש.

אם לא - למה מעניין אותך מה הם יחשבו עליך?

להיות 'תורני' וללכת ע"פ סטיגמות אלו שני דברים שונים. זה ממש לא מחייב שיהיו ביחד אלא להיפך.

סטיגמות באופן אישי, זה משהו שמזעזע אותי ומראה על חוסר תורניות.

חלק מהערכים של התורה זה סדרי עדיפויות ומי שמתייחס ברצינות לסטיגמות הסדרי עדיפויות שלו במצב רע.

זה הרבה פעמים פוזה של צדיקות ולא יראת שמיים.

מי שבאמת חשובה לו יראת שמיים יהיה אכפת לו לשאול הרבה דברים אחרים ולא מכמה עיגולים שנמצאים לה באוזן.

מסכים שכולנו הולכים אחרי סטיגמות אבל מי שקושר את זה (באופן עקרוני ולא כחולשה מזדמנת) עם הדת זה נראה לי פשע ממש.

אתקן את דברי - כל עוד בנאדם מודע לכך שסטיגמות זה דבר רע, גם אם  יוצא לו פה ושם להשתמש בסטיגמות - בסדר, לכולנו יש חולשות.. אבל אנשים שהופכים דברים זניחים לעקרוניים הם אנשים שהופכים את היוצרות.

אם שהדת שלו מבוססת על סטיגמות - שילך על זה! שיחשוש לאנשים ש'פוסלים' על שני עגילים באוזן ועל שאר הסטיגמות. אבל מי שמחפש אמת, כנות, ובעיקר פנימיות ולא חיצוניות לא יכול שלא להגעל מזה שהופכים דבר חיצוני לדבר פנימי. וזאת ההגדרה של סטיגמה. להפוך דבר חיצוני ולהתייחס אליו כאילו הוא עקרוני.

הסתייגות - אם האדם מודע לכך שזה לא בהכרח משקף עולם פנימי אך הוא חושש שזה כן זה משהו אחר. אבל קשה לי להאמין שמישהו ישמע על מישהי תורנית ועל כמה שהיא צדיקה ויפסול על חשש לפגם מידותי בגלל משהו חיצוני. צריך להיות ממש אטום בשביל זה.

בדיוק כמו שלא תמצאי הרבה בחורים תורניים שיש להם בעצמם עגיל, על אף שאין שום איסור בזה

בהחלט מעניין לשמוע לגבי השורה האחרונה - בחור עם עגיל - לקראת נישואין וזוגיות

זה לא "סטיגמה", זה נורמה של לבוש. הסיכוי שתרצי בחור שלובש שמלה (גברית, אין איסור) הוא נמוך מאד. למה? ככה. זה מה שמקובל בחברה.

לכל החלטה יש מחיר.

הנקודה היא כזאת - אם תהיה מישהי, שאני יודע שהרמה הרוחנית, הדתית, וכו' שלה הן מצוינות, והולכת עם שני עגילים באותה אוזן, זה יפריע לי. יש סיכוי שאפסול על זה. כי התחושה שלי היא שבחברה שאני חי בה זה לא מקובל.

בנוסף, כיון שאותה אחת יודעת שהיא מרחיקה אותי ואחרים כמוני, שחיים בחברה מאד דתית שבה זה לא מקובל, ובזה היא מצמצמת לעצמה אפשרויות בצורה משמעותית, כן יכולה להיות מחשבה של "מה היא חשבה כשהיא עשתה את העגיל השני? היא לא ידעה שזה לא מקובל? אהה, היא בטח התכוונה להתחתן עם מישהו מחברה שבה זה כן מקובל. טוב, אז היא לא מתאימה לי"

לא בטוח מה להתייחס.

אבל נניח שהגעתי לדייט וראיתי שיש לה שני עגילים באותה אוזן, ארגיש מאד לא בנוח לשבת לידה. ממש.

כמו שאת תרגישי אם הבחור יגיע חבוש בכובע צילינדר, בערך.

כן, אני מרגיש שזה סגנון לבוש ממש חריג. זה יכול להיות יפה, אבל עדיין חריג ברמות, ולכן לא יתאים לי. אני מניח שאני לא היחיד. מוזר לי התיאור של חלק מהכותבים והכותבות כאן ש"זה ממש מקובל".

זה ממש לא מוזר שאתה חי עם בתרבות מסויימת שרוב מי שכתב פה לא חי בה.

זה הטעם שלו. אז מה אם הוא חריג

בתור גבר ממש אין לי מושג מה ההבדל בין עגיל אחד לשתיים.

זה בין הדברים שנראה לי בחיים אני לא יבין. ממש אין לי טאצ' לדברים הללו.

בתור גבר שיודע לספור, אני מבחין בקלות בין אחד לשניים

ומעולם לא ראיתי מישהי שמשתייכת לסביבה שלי ויש לה שני עגילים

אבל חוץ מה המספר (1 או 2), זה לא אומר לי שום דבר.

כמו שאני לא מבין סגננות בזה, ואיך זה יכול להתאים לגבות כך אין לי מושג מה המשמעות המספרית.

לא מכיר את הסביבה שלך. וגם אם אני לא מכיר משהי עם שתי עגילים בחיים לא הבנתי מהאישיו בזה.

אפשר לומר שאני חי על הגבול של חרדי.

אם את רוצה, תלכי לבדוק כמה נשות אברכי הר המור/מרכז הם עם יותר מעגיל אחד לכל אוזן.

וכמו שכתבתי כאן התשובה בגוף השאלה - לקראת נישואין וזוגיות, מזה ששאלת אני מבין שאת מודעת היטב לזה שזה מסמן השתייכות מסויימת, לפחות מבחינה חברתית

זאת חברה מאוד ייחודית ועם נורמות משלה.

לא הייתי מסיק ממנה לשאר הציבור.

וגם אם אין אברכית במרכז או הר המור שהולכת ככה זה לא אומר שזה פסול.

רוב הציבור הם לא הר המור מרכז (לא מדבר על השקפה), גם התורני.

אמרתי לא מקובל. בדיוק כמו כובע צילינדר, משקף וז'קט עם זנבות.

הכי דוסית כדי להסתכל על זה ככה.

רובנו לא כאלה, כדאי להיות מודע לזה.

שראיתי פעם בחורה כנראה ממש דוסה חצאית מטאטא, והיו לה מגפיים עם סוליה בעובי 10 ס"מ (למרות שהיא די גבוהה באופן טבעי) וקוקו בצבע ירוק...

יש גם מקרים קיצונים לצד השני

ותופתע מאוד,

זה נהיה מאוד מאוד רווח.

חור שני זה ממש אצל כולם.

שלישי גם קיים המון (והרבה פעמים חמישה, שניים בצד אחד ושלוש בשני)

אליקס הוא קצת יותר נועז אבל גם קיים המון המון, גם אצל דוסיות מאוד

נזם הולך ורווח מרגע לרגע .

אני מניחה שהמבוגרות שם פחות,

אבל האברכיות הצעירות לגמרי ככה.

ויש לי חברות אברכיות בישיבות האלו, אני אומרת מידיעה.

אבל עד שאשתכנע שזה אכן נורמלי, אני מניח שדעתי תישאר כמו שהיא

גם אם היא בגובה 3 מטר ולא אשים לב זה לא יפריע לי.

אבל אני חושב שנושא השרשור איננו "עד כמה קל להבחין בעגיל שני" אלא "האם מפריע לך שיש למישהי עגיל שני".

ואם את מתכוונת שאנשים אחרים לא ישימו לב, אז זה טוב לדעת, וכך אוכל לסיים את הפגישה ברוגע ובלי להסמיק, ולמחרת להסביר לה שלא מתאים לי.

אני מנחש שאם יהיה רלוונטי, אהיה מסוגל לעבור תהליך של השלמה עם זה. אבל זה ידרוש תהליך מאד משמעותי

בעיני זה סגנון לבוש שמאד לא מקובל בחברה בה אני חי.

אם היינו הולכים לאי בודד לתקופה, והיא היתה אומרת שלמשך התקופה הזאת היא רוצה - בכיף.

שוב, בדיוק כמו שאת לא תרצי להתחתן עם מישהו שמתלבש באופנה של המאה ה18.

והוא ממש לא היחיד.

את היית מוכנה להתחתן עם מישהו שמתנהג/מתלבש בצורה שהחברה שלך מגדירה כ"חריגה מאד מאד"?

ואני מוכן לקבל מישהי שלבושה בסגנון שלא מקובל, כל עוד זה לא יפדח אותי כשאני הולך לידה ברחוב (או כשכולם יודעים שאשתי לבושה בצורה משונה)

אבל קצת לא אמין בעיני.

בכל מקרה, באופן כללי, קשה לדעת אם הבחורה "תורנית ממש", ואם יודעים פרטים כאלו זה לא כ"כ מעודד, מאחר והמחשבה הראשונית היא להכליל. בנוסף, יש לא מעט שזה יפריע להם בגלל ההרגל, ולא יעזור לומר "שכל הבנות ממקום פלוני הולכות עם וכו'.

לא יודע אם זה מעיד על הרמה הדתית, אבל זה כן מלמד משהו על הסגנון הנפשי של הבחורה. 

אני יודע שזה היה גורם לי דחייה מסוימת, אלא אם כן ממש לא שמים לב לזה. בכללי אני מעדיף מראה עדין, ברגע שיש משהו בולט (זה יכול להיות איפור יותר מידי בולט, בגדים צועקים, לק בצבע בוהק, תכשיטים מאוד גדולים), זה ממש מעורר אצלי דחייה. זה פשוט הטעם האישי שלי, בלי שום קשר לקטע הלכתי או לרמה הדתית. וכן אני עלול לפסול על זה, כי זה ממש יכול להציק לי. אני מעדיף בחורה שמתלבשת בסגנון עדין.

אולי באמת זה לא יפריע לי, אין לי מושג

לצבוע את השיער לירוק או לשים כמות מוגזמת של תכשיטים.

כמובן שהגבול משתנה מאדם לאדם

כמובן שזה לא הפרמטר היחיד

שאלה לבנים - לקראת נישואין וזוגיות

היא אמרה שלמרות שהלכתית זה לא אסור,

כמעט ואין אנשים שמעצבים את מה שיפה בעינהם אך ורק מתוך עצמם,

אנשים לוקחים את מה שנראה יפה בעינהם מתוך הסביבה שהם חיים בה,

ואם משהי רוצה לשים משהו שלא מקובל בסביבה שלנו,

כנראה שזה מעיד על בעיה אחרת של מה הסביבה שלה ומאיפה היא מושפעת.

(את האמת אני לא זוכרת אם ממש היה אסור לבוא עם חור שני, והיה צריך להוציא את העגיל שלו) 

ככה האופנה מתעצבת, או באופן כללי מתרחשים שינויים, מדברים קטנים.

בכלל לא צריך להתרגש מכל חריגה קטנה מהתלם

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

"לא התאפרתי כי אני מרגישה בנוח איתך".

כי אני דווקא לאחרונה חשבתי על משפט שמישהו אמר פה פעם, שהלוואי שנרצה תמיד להראות במיטבנו מול הבני זוג.

ויש סיפור על צדיק אחד שלפני שנכנס לבית לאשתו היה מסתכל במראה ומסתדר.

בלי איפור...

האיפור זה תוספת נחמדה להתייפות עוד יותר

גם תכשיטים זה תוספת..

אפשר להראות במיטבנו גם בלי תכשיטים

אני חושבת שהבסיס זה להיות נקיה ורעננה עם בגדים נקיים

וחיוך

יותר מזה זה תוספת

זה אני חושבת מול אנשים זרים אבל בבית כן להשקיע יותר. למה להישאר עם הבסיס?

לא סתם עזרא תיקן שימכרו בכול עיירה תמרוקים ותכשיטים. 

אישה אוהבת להתקשט ולהשקיע בנראות וכל הכוחות האלה נועדו בעיקר לבית וחבל שמשקיעים יותר ביציאה מהבית.

אולי אנחנו לא מדברות על אותו דבר...

ביום יום קשה להשקיע

ולכן חשוב לזכור שהבסיס הוא מהמם

ולא צריך להתאמץ כדי להיות רעננה ויפה לבעלך

מידי פעם אפשר גם להתקשט ולהוסיף

אבל כן לזכור שגם כשאין כוח להשקיע

עדיין יש דרך קלה לקבל את בעלך מהממת

וזה פשוט להתקלח ולהתלבש יפה ולחייך

להיות נקייה זה משהו בסיסי שמצופה מכל אחד גם אם הוא לא אישה\בעלי.

אבל אני כן מבינה שלא תמיד יש כוחות להשקיע וזה בסדר גמור!(:

 ויש נקייה ורעננה ומחייכת 😉

מפסיכולוג קנדי...

הוא ניתח את הרעיון של האיפור במבט תת-מודעי כזה, ואמר שהסיבה בגללה נשים התחילו להתאפר (לפני נצח בימי קדם קדמונים) זה למעשה כדי להראות בריאות. מכיוון שאישה בזמן הווסת היא עייפה יותר, חלשה יותר, וחיוורת יותר לפעמים אז האיפור נועד להחזיר את המראה הבריא ובכך לשדר לגבר (ולעולם) שהכל בסדר ותקין ב"ה.

מכאן זה כמובן התפתח למשהו קצת יותר תרבותי, כמו כל תופעה אנושית אחרת..

זה הסבר ששם דגש על היחסים הגופניים בעיקרו, אבל זה נשמע לי מעניין והגיוני. זהו, סוף שיתוף.

דווקא זה יכול להיות נחמד מהצד האומנותי שבזה (יש לי תפישה קצת אחרת ביחש ליופי אני חושב)

חושבני שיש משהו גם בזה וגם בזה

אני לא מתחברת לאיפור כבד...

וכל אחד ומה שהוא מתחבר

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.