המשך להמשך לסיפור... - פרוזה וכתיבה חופשית
זהו, השבעה עברה, זה היה השבוע הכי קשה שלי.
כל השבוע הייתי אצל מור בבית, ישנתי אצלה, הגשתי אוכל למנחמים, לא הייתה לי דקה של מנוחה, דקה לעצמי.
אחרי השבעה, מור חזרה לכיתה מהר, ביום שהיא הגיעה כולן באו אליה, לחבק אותה ולתמוך בה, אבל אותי השאירו מאחור.
כל שנה בתקופה הזאת, לקראת האזכרה, הייתי שבורה והיחידה ששמה לב הייתה מור. אבל היא אף פעם לא נתנה לי להישבר, היא תמיד תמכה בי בתקופה הזאת, והזכירה לכולן מה אני עוברת וכמה תמיכה אני צריכה. אבל השנה, מור לא הייתה לידי, והיא גם לא זכרה מה עובר עלי, היא הייתה עסוקה באבל שלה. זה הגיוני, מבינה אותה. אבל עדיין קשה לי.
אמא מנסה לעזור לי, אבל ככל שהיא מנסה זה יותר קשה. היא מביאה לי שוקולד עם פתק נחמד אבל לפחות כשאני פותחת אותו. ורואה את מור לידי, נצבט לי הלב, מור לא תקבל יותר ד"שים מאמא שלה.
אני בתקופה מטורפת, רוצה לברוח מכולם, לא מסוגלת להיות בבית כי כל היום מדברים על אבא, מתכוננים לאזכרה, לא מסוגלת להסתובב ברחוב כי בכל מקום תלויות תמונות של אבא עם פרסום להכנסת ספר תורה, אני לא יכולה ללכת למור כי היא עכשיו קמה משבעה וכל המודעות אבל רק מחזירות אותי אחורה, החלטתי שאני הולכת לגן שעשועים, לראות קצת ילדים, לראות עולם.
בגן שעשועים אני רואה את הודיה ותהילה, הן מדברות על כמה צריך לשים לב לתמוך במור גם בהמשך ולא רק בהתחלה, אני לא יכולה לשמוע את זה, גם אצלי הן דיברו על זה שצריך לתמוך גם בהמשך? אם כן - איפה הן עכשיו? כשאני הכי צריכה אותן?
