זה לא נאמר על חתונות אלא על העולם הבא. שבתוך כל השמחה, יהיה גם צער קטן בלב על זה שלא הגעת יותר גבוה.

אני כנראה מתבלבל כי תמיד לוקחים את זה למקום של חתונות פרטיות.. ובלי לשפוט, ראיתי עכשיו כתבה בערוץ עם הכותרת הזאת באמת ובתוכן הוא ייחס לענין הזה שיש כאב מכל חתונה. לא מונח מספיק בסוגיה שם בגמרא

תודה! עכשיו ראיתי בגמ'

חופה זה מושג כללי

לא יודע, קשה לי עם מה שהוא כתב

תודה על ההסבר. - לקראת נישואין וזוגיות

ממש לא "כל אחד".

וקודם כל - ברוך ה' גם על סבל. ברוך ה' לעולם.

ולעצם הנקודה - מה שהוא טוען זה שכל שמחה כוללת עצב. וזה לא נכון. במצב בריא, זה לא קורה. במצב בריא, קשר ממוצה ואם הוא נגמר זה ברור לשני הצדדים ויש החלמה מהירה יחסית, בטח לפני שהצד השני מתחתן.

אבל יותר מזה - גם אם אנחנו חלשים ולא מספיקים להתגבר, עדיין הצער לא מקביל לגמרי לשמחה. זה לא ביחד, זה לא מקביל, זה לא שאותו דבר שמצער הוא אותו דבר שמשמח.

וחוץ מזה, זה אולי מעצבן לומר את זה - אבל תנו לנו להחליט מתי אנחנו רוצים להתבכיין ומתי לא. כשמישהו אחר מתבכיין בשבילך זה סתם מעצבן.

אז זה לא אמור להיקרא כוויה..

אני יכול לקבל את מה שאת אומרת על מעין קנאת סופרים כזאת שע"פ הרב קוק גם היא תסרח,

אבל זה לא כ"כ מסביר לי את הענין של הכוויה.

אני לא לגמרי שם, כמו כולם, אבל יש לי ענין לא להפוך את חולשותיי לאידיאל ולכן קשה לי לקבל את זה

לקנאה שלי

ממש אין לי כוונה לפרש את הגמרא- קטונתי לגמרי.

כתבתי על-פי הבנתי הדלה, כי באמת בא לי שהדברים יתיישבו. אבל ממש הגיוני שזה לא יתיישב, או שזאת טעות לגמרי..

אני חושבת שגם בקנאה שהיא מעין קנאת סופרים יכולה להיות תחושה של כוויה. נראה לי גם שיצא לי באופן אישי לחוות את זה- שמחה מאוד גדולה בשביל מישהי על המקום שהיא נמצאת בו, ובמקביל צער, או כאב גדול על עצמי שאני לא שם.

(אגב, במקביל גם יכול להיות שיהיה כאב גדול על זה שאני לא מצליחה לשמוח איתה עד הסוף. אולי הכוויה היא מזה..?)

או שאם זה ככה- זאת לא קנאת סופרים?

ובכ"מ אין לי שום מטרה להפוך חולשה לאידיאל , או להצדיק את הקנאה שלי בעזרת הגמרא הזאת (אני כן חושבת שלפעמים היכולת לקבל את החולשה היא שלב משמעותי בהתגברות עליה, אבל זה לא העניין כאן..). 

לכן גם גם כתבתי בפשטות שעם כמה שזה אנושי, יכול להיות שעדיין באידיאל האמוני זה לא צריך להיות (ושוב, אני לא בטוחה כי אני לא מבינה בזה מספיק לצערי..).

ורוקד, ולא חושב על עצמי. מה הקשר אליי? חבר שלי מתחתן!

נשמע לי אבסורד להתעסק בעצמי בחתונה של החבר-

אני בא לשמח אותו, זה כל הענין בחתונה

זה מה שאני אומר פה בשרשור- קשה לי הענין שאני מתעסק בעצמי במשהו שכל מטרתו להתעסק בלשמח אחרים

אלא הרושם שאני מקבל מאמירות כמו של הכתבה בערוץ 7-

שאומרות בצורה מכלילה 'כולם' או 'כל אחד' נכוה מחתונות של חביריו..

זה נראה לי ניסיון הצדקה עצמית ע"י אמירה שכולם כאלה ואין מה לעשות

אז על זה אני אומר שזה נשמע לי הצדקת חולשות, אין לי בעיה עם הקנאה- גם אני מקנא לפעמים בחברים שלי,

אבל זה לא האידיאל שלי כאילו להגיד שהמצב סבבה ואני יכול להמשיך ככה

אני קצת מתבלבלת.

לא בטוחה שאני עוקבת אם אתה מדבר על הגמרא הספציפית, על הכתבה הספציפית, או על המציאות הכללית..

ונראה לי שכל אחד מהדברים האלו צריך לקבל התייחסות שונה-

התגובה שלי קודם התייחסה לגמרא ולא לכתבה (וגם שם, שוב, רק על-פי הבנתי. ואולי לא היה נכון לנסות לקשר אותה לדברים שהיא כנראה לא מתכוונת אליהם)

לגבי הכתבה, זה באמת נשמע קצת מכליל. ואין ספק שזה לא נכון לעשות את זה.

אבל. זאת כתבה. או פוסט בפייסבוק. וכמו שהוא כתב- המטרה שלו היא להעלות את המודעות למשהו, והגיוני שתהיה איזושהי קיצוניות בניסוח על-מנת להשיג את המטרה.

אבל שוב. זה לא הופך את זה למציאות המדויקת.

במציאות הכללית, אני חושבת שבאמת אנשים בד"כ נמצאים במקום שאתה מתאר, ובאים נטו לשמוח. אבל שגם יש נקודות זמן ספציפיות שזה לא עובד.

(אגב, בדיוק על מה שאתה אומר כתבתי שלפעמים הכאב האמיתי הוא דווקא על הנקודה הזאת.)

ועדיין, אני לא בטוחה שהכאב הזה (כשהוא במידה ובפרופורציות, ולא מאפיל על כל השאר) הוא באמת כזה אגואיסטי..

כי אני שומע וקורא פה בפורום על הענין הזה שנכוים מחתונות של אחרים..

כל חודש יש בממוצע שרשור על זה פה, אחד לפחות.

הכאב שאחרים מתחתנים, כל הזמן על הכאב. אבל מה עם המקום של השמחה?

אז זה התקשר כמובן לגמרא, אבל בעיקר הפריעה לי הגישה שהוא הביע במאמר

הוא כתב שבכל חתונה יש מישהו שנכווה.

בהרבה מקרים באמת קשה מאוד לא להגיע אפילו לקצת קנאה.

בשאיפה צריך אולי לשאוף להתנקות לגמרי (לא יודע אם באמת אפשרי), אבל אני כן חושב שבהרבה מקרים א"א לשפוט, וכן נכון לומר שזה טיבעי שיש לאנשים הרגשה כזאת.

עם זה שזה טבעי לנו ושאנחנו מקנאים והכל-

מעולה. לא שופט אף אחד, תאמין לי..

אבל הקונוטציה החיובית לזה הפריעה לי

אני אישית לא הרגשתי שהוא הופך את זה לאידאל.

מטרת המאמר שלו הייתה להעלות מודעות לכאב הזה שקיים לפעמים אצל אנשים, לא הרגשתי שהוא הכליל את כולם.

בדרך אגב הוא גם מצדיק את ההרגשה הזאת לפעמים, ואני לא רואה כאן בעיה כי כמו שהסכמנו ההרגשה הזאת טבעית לגמרי, ולדעתי במקרים מסויימים צריך להיות מלאך כדי שהיא לא תהיה.

פשוט הכתבה הזאת מזכירה לי שלא שומעים בכלל קולות אחרים, וחבל.

זה נשמע שבאים להדגיש לנו כל הזמן שבחתונה יש תמיד גם סבל.

אשמח לראות גם התייחסויות אחרות שיאזנו את התמונה

באמת צריך לאזן גם לצד השני, עם הרבה זהירות לא לפגוע באף אחד.

או שלא כתבתי הכי ברור, זה לא התחום שלי

אבל לא דיברתי על אף אחד ספציפי.. 

התכוונתי לומר שבמאמר שיאזן לצד השני יש פוטנציאל לפגוע באנשים בלי כוונה, ויכול להיות שבגלל הזהירות הזאת לא מתפרסמים הרבה מאמרים כאלה.

הדברים האישיים שלו בצד בשמחה של החבר ובאמת שמח בשבילו ועסוק רק בזה. למרות הכאב.

זה לא שהוא מאשים אחרים, הוא מדבר על עצמו

שמח בשלימות של האחר אך היא גם גורמת להרגשת החסרון אצל האדם עצמו

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

איזה הצעה שהצעתי לחבר.

תתיעץ עם אנשים שמבינים