המשך להמשך קטן לסיפור.... - פרוזה וכתיבה חופשית
וואו, עברו כבר שנתיים מאז שאמא של מור נפטרה, כולם חזרו למסלול הרגיל, אנחנו עוד שנייה מסיימות שמינית, כמה עברנו בשנתיים האלה.
שבוע לפני סיום שמינית, כשהגעתי לכיתה, הכל היה שקט, שקט מדי.
חיפשתי את מור במקום שלה, היא הייתה אמורה להגיע מוקדם, אבל היא לא הייתה שם.
שאלתי חברות אם הן יודעות איפה מור, תהילה ישר שאלה "מה?? לא קיבלת את ההודעה??", זה החזיר אותי אחורה, ליום שהודיעו לי שאמא של מור נפטרה.
רצתי למקום שלי והתחלתי לקרוא תהילים, התפללתי בדמעות "רק לא את אבא שלה, אין סיכוי!! מור לא תשרוד את זה!!", ראיתי את המורה מתקרבת עם עיניים אדומות, הבנתי שהיא בכתה, אבל היה משהו מוזר, היה לה חיוך על הפנים.
חשבתי אולי המורה עדיין מנסה להסתיר, המשכתי לקרוא תהילים, לא הפסקתי לרגע. פתאום אני שומעת את הודיה צועקת "מור מגיעה, תהיו מוכנות", לא הבנתי מה הולך, הרמתי את הראש מספר התהילים וראיתי את כל הכיתה בלונים, זיהיתי את מור מרחוק עם חיוך גדול על הפנים, כשהיא הגיעה כולן שרו לה "ישיש עלייך אלוקייך כמשוש חתן על כלה". ואז הבנתי, מור התארסה!!
אני לא מאמינה!! זה מטורף!! דווקא מור, שעברה שנתיים מטורפות התארסה ראשונה!! איזה שמחה הייתה בכיתה!! כל הכיתה בכתה מרוב התרגשות!!
זהו, מור נשואה, אמנם אמא שלה לא הייתה בחתונה אבל השתדלנו לשמח אותה כמו שרק חברות קרובות יודעות.
מעכשיו למור יש בעל, יש מי שיתמוך בה, אני אמנם נשארתי מאחור אבל למדתי להתקדם לבד, למדתי לשרוד, מקווה שיהיה למור טוב, עכשיו אני באמת יכולה לחשוב על עצמי, אני לא תלויה באף אחד, עכשיו הגעתי לשקט.
