ובכל זאת אולי בחלק מהמקרים זה היה מאפשר לנו לראות את האדם שמולנו שלא דרך משקפי התשוקה וההורמונים

מצד שני מיום ליום אני מגלה שיש המון שמצטערים שהתחתנו מוקדם, וזוקפים את נישואי הבוסר שלהם לצורך למימוש המיניות בגיל צעיר מבלי לבדוק באמת מי מתאים להם

בדיעבד את מצטערת שלא שמרתם נגיעה? או שזה היה נכון לכם?

בלי שמירת נגיעה, אבל לא ללכת עד הסוף?

כבר חשבתי שעשית פה הבחנה מודעת

מוכרח לומר שזה מאד מאד מצער, שמגדירים "דתיים" שלש תפילות - ולא מה שהרבה הרבה יותר חמור מזה..

אלא מה, הסביבה והיצר, הם גורמים שיכולים להכשיל. 

ב"ה שאת לפחות לא מרמה את עצמך. ו"לאחר מעשה", מבינה כמה חשוב שהכל יבוא בתור ביטוי של היות האנשים נשואים. איש ואשתו.

איך תדריכי את הילדים שלך?

הלכה היא הלכה וצריך לשמור, זה שלא שומרים כי קשה או לא בא זה עדיין לא בסדר.

וגם אני נכשלת בהלכה לפעמים אבל לא מתחמקת בתירוצים.

אם אתה שוכח לכוון ב"מגן אבות" אתה חוזר להתפלל שוב?

ובכל מקרה, זה לא דומה....

ההבדל בין דיעבד ונפילה לבין להפוך את זה לאידאל, הוא ככ משמעותי. גם אם בפועל שניהם עושים את העבירה אותו דבר ואותה כמות פעמים

ולדעתי,  גם על מושגים מאד בסיסיים.

בנוסף, מי שחושב שיחנך את ילדיו לעבור על הדברים הללו "רק עד תחום מסוים" וכך יעשו - חי קצת באשליות..

ובשביל דבר כזה לא צריך להיות "דוסים"... כמו שאומרים, "העולם השתגע"..

אבל אתה לא צריך לענות לי, זה כבר מרגיש לי חטטני ולא בשביל זה פתחתי את הנושא🤐

יש גם רבנים שמורים לנהוג כך שכן רק מגע של חיבה נאסר ולא כל מגע.

אגב, אחרי שהתחתנת, חזרת לשמור נגיעה או שמלכתחילה לא היה לכך קשר?

להרוויח מאי שמירת מצוות זה אוקסימירון.

עצם המושג "שומר נגיעה" יצר את הלגיטימציה ליפול...

צריך לשרש את המושג הזה.

או שאתה שומר מצוות, או שלא. אין מושג של "דתי אבל לא שומר נגיעה" - אז אתה דתי למחצה...

אכן, כשלונות בגלל יצר הרע יכולים לקרות בכל מיני דברים. אבל אם חלילה אדם נכשל במשהו, משתדל מיד לתקן. מצטער. לא עושה מזה גדר חדש...

והאמת, שהיהדות סה"כ די מעמידה כאן על דבר אלמנטרי. אלא שבגלל היסחפות חיצונית מופקרת בעולם, זה נראה אצל אנשים מסויימים כאילו "חידוש"..

לא נשואים - זו אשה אחרת. אשה "זרה". יש לה העולם שלה. לא נוגעים באשה שאינה שלך. לא "מדלגים" ע"י שיכרון ועצימת עיניים, על השונות הזו. כשדברים מגיעים מתוך שנהיים משפחה, יש להם משמעות אחרת, מבטאים חיבור אמיתי - וגם אז, היחס הנפשי האישיותי הוא העיקר. 

ובין שלל המצוות, אי שם בין "והיו לטוטפות בין עיניך" ו"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" ישנה גם מצוות "לא תקרבו לגלות ערווה"

לייטים היו תמיד, אכן, אבל הם אכן הגדירו עצמם ככאלה.

שוין, גם מסורתיים היו תמיד, זה בערך אותו דבר.

אבל מה קורה כאן בשרשור? 

מדברים על אנשים שלא מוגדרם לייטים.

אלא דוסים במידה כזו או אחרת, על כל פנים מגדירים את עצמם כדתיים באופן מוחלט.

אבל "לא שומרים נגיעה"..

וזה נובע, אך ורק, מכך שיש מושג "לשמור נגיעה"

זה פשוט וברור.

הנאיביות זה לחשוב להיפך.

(לא הבנתי את הקשר והפואנטה של הסוגריים)

מי שהחליט להיות מיש מש בכל אורח חייו- שיהנה, זה מצער אמנם, אבל ברור מה הוא.

אבל מי שרמת שמירת כל המצוות אצלו, מול רמת השמירה במצוה זו, הם בפער ניכר.

זה אך ורק כי הפכו את האיסור הזה לדבר בפני עצמו, עם לגיטמציה לקריטריונים נפרדים.

לגבי הסוגריים, שוין, אז באת לומר שיש מעלה בקיומם של לייטים? זכותך לחשוב כך. 

אני בנתיים מודה לקב"ה בקדושת ובא לציון "והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת".

הדוגמה מסחר בנשים לא קשורה.

ברגע שיש מציאות, מוכרת, "נורמלית" של לשמור מצוות בלי לשמור נגיעה, ממילא יותר אנשים משייכים את עצמם לשם, כמובן מי שיר"ש לחלוטין, "בלי טריקים בלי שטיקים", לא עושה זאת. אבל למי שקצת פחות, נהיה מיקום נח להתמקם בו.

אם היה מושג של שומר מצוות "לא שומר תפילין" - המציאות הייתה שרבים היו מתמקמים שם. בטח ובטח בנושא שהיצר אורב לו כל כך, כמו הנגיעה, שברגע ויש פירצה - משתחלים דרכה.

אני גם שמח בקיומו של כל יהודי, אבל אני לא שמח שכך שיהודים מחליטים להיות לייטים (או קווניקים... .😜)

ובטח שאני לא מנמק עדיפות לחיים כאלה על פני חיים של שמיעת דבר ה'.

כמובן שאני טוען (ולא טוענת...) שזו סתירה.  אכן השתדלתי לברר זאת עד כמה שידי מגעת.. וזו המסקנה שעלתה בידי. מסקנה שהגיונית לחלוטין מבחינה מציאותית והסתברותית, יש לציין.

ב. כמובן, לא חשבתי שמישהו התנכל לאיסור הזה סתם מרוע לב.... ברור שזה נבע מקושי, אלא שבמקום להתמודד איתו, או לכה"פ להגדיר אותו כנפילה, הפכו את הנפילה ללגיטימית, ואחר כך מתרחבים מעגלי הלא מקפידים, על ידי כאלו שאם זו הייתה נפפילה היו מתגברים, אך כיוון שהתודעה אינה מכירה בזה כנפילה - הם זורמים עם ההגדרה.

לא יודע מה זה "מלכתחילה", אנחנו נמצאים בדור שאנשים נולדו לתוך המושג הזה, אכן, הם גדלו על כך שזה לא ממש חמור וקריטי, ולכן הם בעצמם לא מקפידים על כך, זה בדיוק מה שאני טוען. ועל אלה אני בוכיה.

(ובכלל, זה לא משנה לעצם הנידון, אני מתנגד להכשיל כל אדם באשר הוא, גם אם הוא "מלכתחילה לא חזק"...)

הרי זה בדיוק מה שגם אני אומר.

לא חשוב... לא קרה כלום..

לא באמת חשוב, אבל כבר הסתקרנתי מהמערכת.. את יכולה לשים קישור לתגובה של אור שאליה זה מראה שהגבת?

שימי רגע קישור...

(מנסה להבין איך הולכת כאן המערכת..)

אתה מוחק את הקיום וההגדרה של מי שלא?

יכול להיות שיש כאלה שבגלל קיום ההגדרה לא יפלו (לדעתי זה מקסימום ייקח להם יותר זמן), אבל בשביל זה אפשר לחנך לכך או להסביר. אבל לא למחוק תופעה קיימת.

מה מחקתי, ואיך אני גורם שיפלו יותר?

יש מושג שנקרא 'שמירת נגיעה', יש כאלה ששומרים ויש כאלה שלא.

הטענה שלך, שאסור שיהיה בכלל מושג כזה, כלומר כולם צריכים לשמור נגיעה, ומה יעשה מי שלא שומר, אתה בעצם מוחק לו את ההגדרה ואת הזהות.

אתה טוען, שעצם קיום ההגדרה גורם לכך שיש יותר כאלה, ואתה רוצה לעודד שמירת נגיעה, סבבה. יש מספיק כלים אחרים (חינוך, הסברה וכו') שתוכל דרכם לקדם זאת, לא ע"י מחיקה של מי שאינו כמוך.

אם מחר יחליטו על מושג של "שומר ארנבות" דהיינו - שיש יהודי דתי, שמקפיד על כל המצוות, אבל על איסור אכילת ארנבת הוא לא מקפיד, זה לא בא לו טוב, אז אצטרך לקבל את המושג כדי לא למחוק לו את הזהות?

וככלל, להגיד "חינוך" זה קצת דמגוגי, אדם יכול לחנך הרבה, וחברה קלוקלת, עם מושגים קלוקלים, יקלקלו לו את החינוך. אני לא הייתי רוצה שלילדי יהיו שתי אפשרויות לבחור ביניהם: בין להיות דתיים ש"שומרים ארנבות" לבין להיות דתיים ש"לא שומרים ארנבות".

אני נגד להנחיל מושגים שסותרים את התורה, וגורמים לאנשים להיכשל.

לגיטימי, לא?

אדם שרוצה לשמור על שאר המצוות אבל שמירת נגיעה הוא הגיע למסקנה שהוא לא מסוגל, שלא יקפיד כלל על שאר הדברים?

זה קצת פרדקוסלי, לא?

שימשיך להקפיד על השאר.

ושימשיך לקרוא לעצמו דתי.

ושיידע, שבזה קשה לו, והוא נופל, והלוואי שהיה זוכה לשמור, אבל קשה לו, ובע"ה הוא מקווה להתחזק..

לא שיהפוך את זה לסטטוס שלו "אני לא שומר נגיעה. רות סוף"

הבעיה שלי היא לא עם התחביר העברי של המילים "לא - שומר - נגיעה" אלא עם המושג שהפל ללגיטימי.

כמו שלא יהיה מקובל עלינו, על דרך הדוגמה שלך, לומר שיש "דתי שסוחר בנשים" ו"דתי שלא סוחר בנשים", כמובן, יתכן שבמציאות יהיה דתי שיסחור בנשים, אבל אף אחד לא יסכים להפוך את זה להגדרה סוציולוגית מקובלת, שיש מגזר שמבחינתו לגיטימי לסחור בנשים.

מי שלא שומר, הוא "נופל" נקודה. שלא יהפוך את זה לדרך חיים.

כי יש כמות של אנשים כאלה ולא להיפך.

אשאל אותך: אדם שבוחר שלא לשמור נגיעה, אתה רוצה שלא יקרא לעצמו דתי? גם הוא מתשדל לשמור על כל המצוות? שלא יקרא לעצמו דתי? אם לא, זה בעצם זלזול בכל המאמץ שלו. ואת זה אני לא מקבל.

ממש לא.. - נשואים טריים

שיקרא לעצמו דתי.

ויקרא לנפילות שלהם בשמם - נפילות.

אם הוא החליט שזה לא נפילה, אלא שהעבירה הזו לא מעניינת אותו, והוא שם עליה פס ברסמי - אכן שלא יקרא לעצמו דתי, וכפי שהבאתי מהשערי תשובה - הוא נקרא מומר לדבר אחד, אתה מכיר מומר דתי? לא עניין של זלזול, עניין של עובדות.

הוא בוחר שלא לקיים את זה, נמשיך את השאלה מכאן...

לא צריך לקרוא לעצמו דתי?

וסתם פוגע במאמץ שלו לשמור על שאר הדברים.

למה זה מפריע שיקרא לעצמו דתי?

יש בהלכה גדרים מאוד ברורים לכל מיני הקשרים (מלווה בריבית, מחלל שבת בפרסיה, עובד ע"ז וכו'), לא ראיתי אף פעם "דתי" בגדרי ההלכה.

ברור שיש לזה השפעות, אבל גם ללקרוא לו לא דתי יש השפעות

אני טוען שאם זה קיים, צריכה להיות לזה הגדרה, בדיוק כמו שאם יש סחר בנשים צריכה להיות הגדרה שנקראת סחר בנשים.

ואני מניח שאתה לא מאשים אותי בעידוד סחר בנשים.

בין אם זה מחוסר ידע בהלכה ובין אם זה בכוונה.

דתי זה הגדרה כוללת שהיום ברחוב היא מזוהה עם מי ששומר שבת. ומי שלא שומר שבת אבל מקיים מצוות אחרות קלות קורא לעצמו "מסורתי".

זה כמו המושג צדיק - אדם שמקיים קלה כבחמורה ולמרות זאת אין צדיק שלא יחטא - אלא שחוזר מיד בתשובה. שבע יפול צדיק וקם.

ולכן היום אפשר לומר שאדם דתי זה אדם שמאמין בתורת משה ומשתדל לקיים את כל מה שהוא יכול בתקווה ובשאיפה להתקדם עוד ועוד ולפחות את המצוות הבסיסיות שאפילו בעיני חילונים הוא לא יחשב דתי אם הוא לא יקיים אותם וזה שבת וכשרות.

אני אישית שונאת הגדרות, כי הגדרה זה משהו מוחלט והרי אנחנו תמיד משתנים, לטוב או למוטב. פעם נופלים פעם מתגברים.. שום הגדרה לא יכולה לתפוס פה.

אם שואלים אותי מה אני, אני עונה דתיה כי זה הכי קל ומובן לשפת העם. מי שבאמת יתעניין בי אני אומר "יהודיה שמשתדלת לעבוד את ה' בשמחה".

ואצל הקב"ה אין "דתימטר". יש אצלו הרבה כוונות ורצונות, אנחות וצער, וכל אלו באים בחשבון גם אם התוצאה לא היתה מושלמת. ביהדות זה לא רק התוצאה אלא הדרך.

אבל הוא משתדל להקפיד על כל שאר המצוות, שלא יקרא לעצמו דתי?.

זה כלום בעינך?

רק ש*לך* זה לא חשוב, לאותו בחור לפעמים זה מאוד חשוב. בדיוק כמו חרדי שיקרא לדת"ל "חילוני" הזילזול הזה יכול לפגוע בחלק מהדת"ל.

כבר כתב מי שכתב (הרב עופרן), שהיום מרבית ההורים הדתיים יעדיפו ילד שמנקה כתם בבגדיו בשבת (איסור דאורייתא), מאשר ילד שהולך בלי כיפה אבל שומר על שאר המצוות.

במילים אחרות, השייכות הסוציולוגית הופכת לעיתים להיות העיקר, והשמירה על המצוות נדחקת לשוליים.

ואם כבר הורים:

כשהייתי בישיבה התיכונית, בתקופות של החופשים הייתי נוהג לקום למניין חב"ד שהתחיל בשעה 9:15. ההורים שלי היו משתגעים מזה. איך זה שאני לא קם בשעה 7 בשביל להתפלל לפני סוף זמן ק"ש?!

כמה מריבות, ויכוחים, תחושות מועקה בבית... והכל על זה שאני הולך למניין של 9:15.

היום, כשאני בעצמי אבא, אני מבין שהם לא רק הציקו לי - אלא גם ממש עשו טעות חינוכית קשה.

לגרום לילד להרגיש כישלון כי הוא לא 100% אלא רק 80%, עלול לגרום לו לרדת למטה אל 0%. ותאמינו לי שיש לי חברים שגם לתפילה של 9:15 לא הגיעו, ולכו תדעו אם הם בכלל התפללו והניחו תפילין.

וכך, כשאתם אומרים על מישהו שלא שומר תרי"ג מצוות "אתה לא דתי", אתם עלולים לעשות לו בדיוק את מה שההורים שלי עשו לי. להסתכל רק חמישית הכוס הריקה של בנאדם, עלול לגרום לו לשפוך את כל הכוס.

ואני חושב שהוא נובע הרבה יותר מחוסר הערכה כלפי הדת מאשר אובר הערכה כלפי הסוציולוגיה

רוב הדתיים שאני מכיר, רואים סרטים/סדרות שלא בדיוק צולמו על ידי מכון מאיר, והם לא מגדירים זאת כ"נפילה". הם פשוט חיים ככה.

רבות מהדתיות שאני מכיר, מוציאות את רוב השיער מכיסוי הראש, והן לא מגדירות זאת כ"נפילה".

אני חושב שעדיף שכל אחד יתעסק בדתיות של עצמו, ולא ינסה להגדיר עבור אנשים אחרים האם הם דתיים או לא.

ועתה בינה שמעה זאת, כי הוא עיקר גדול. אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אכן כובשים את יצרם מאת פניהם, ואם יפלו בחטא פעם אחת לא ישנו לו, ונקוטו בפניהם, וחוזרים בתשובה. אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להשמר ממנו, גם אם הוא מהעונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל (חולין ד, ב) "מומר לדבר אחד", ואת פושעים נמנה, וגדול עונו מנשוא. כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד - כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר (דברים כז, כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" - ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה "אשר לא יקים לעשות", ולא אמר "אשר לא יעשה אותם".

חשבתי לתייג, בסוף בחרתי שלא. מקווה שכל מי שהיה חלק מהשרשור יראה את זה.

קוד היקר, אין כאן מילה אחת שלי. ציטוט מושלם.

זה לא הדיון כאן

@בסדר גמור

שלא יוצא כלום מאי שמירת הלכה.    - את ההלכה הוא פוסק לפי ההלכה.

בנוסף, הוא הוסיף שבקבלה רואים את הנזק שזה יוצר, 

שמרתי נגיעה עם כל מי שיצאתי איתו

וכמה שהיה קשה שמרתי גם עם בעלי

הורסות לעצמן לחלוטין. כמעט אין אפשרות לתקן אח"כ. לפעמים הטשטוש מגיע לכך, שאפילו לא מבינים מה הפסידו ובאיזה רובד שטחי יותר העמידו את עצמם. כולל לאחרי שהתחתנו.

[ולא "נפוץ מאד". תלוי באיזה חֶברה. לצערנו, אנשים נסחפים אחרי חברה ומאבדים את הראש ושיקול הדעת]

ואכן, את צודקת לגמרי גם לגבי מה שכתבת על "שיחת חברים במשרד"..

לדעתי, זה בא מאותו שורש. כשהעניינים נהיים זולים, עד כדי אי צורך בחתונה, חיבור נשמתי וקדושתי ומשפחתי ומחייב - ממילא זה גם נושא קל לשיחה.. הערך והמשמעות יורדים.

זה כמו שבדור הקודם היתה אופנה לנשים לא ללכת עם כיסוי ראש, ממה שסיפרו לי ביהדות ארה"ב. 
זה חולף, והדור הבא חוזר בתשובה. 

כלומר, נניח ואת לא מאמינה.

ועל סמך מה את אומרת שלא שמרו?

לזה יש לך יותר ביסוס?

אני נוטה להאמין לאדם ירא שמים שמצהיר על עצמו ששמר את ההלכה.

ולא מבין מנין הביטחון (והאינטרס? ) להמעיט כל כך בכמות של אלו.

אנשים דתיים, מוחזקים לשומרי מצוות, ליראי שמים.

והחלטת שהם עוברים עבירות. ורק לא מגלים כי לא נעים להם/לא צנוע?

אוקיי:

אני מכריז בזאת שנדיר שאנשים לא רוצחים.

אי אי אי, הם לא מודים בזה?

כי למה שישתפו....

נראה לך צורה להסיק מסקנות ככה?

אוקיי, שמענו שאתם חושבים שאנשים לא ישתפו בזה.

שמענו.

הבנו.

הפנמו.

כעת התאותו לומר לנו על סמך מה ניתנה לכם החותמת להאשים אנשים בהאשמות חמורות כאלו, רק על סמך זה שהם לא טרחו להכחיש זאת באוזניכם או שהכחשתם לא נאנמת עליכם?

מה פשר המשפט "למה יש ציפיה שישתפו בזה?" ? אני אמרתי שיש ציפיה?

אני רק טוען שמוטב שלא יחליטו שכל העולם נכשל ומתבייש להודות, כשהביסוס היחיד לזה הוא העובדה שגם אם אכן הוא היה נכשל הוא היה מתבייש להודות.

וזה שאת אומרת "יש צדיקים בעולם ולא מאשימה אף אחד" - לא כ"כ עוזר, כי השאלה מה באמת המבט שלך, משום מה נראה כאן שהמבט שלכם שרוב ככל האנשים נופלים.. בודדים יש... צדיקים בסדום.. ולא! זה לא ככה! רוב האנשים המקפידים במצוות - ולא מצהירים על עצמם כלליטים או לא שומרי נגיעה, לא נופלים!

ומה שאתה מספר כאן, ממש מזעזע (ואולי לפני החתונה הם לא הו ברמה שהם היום. ועדיין, זה מזעזע).

[וה"סברה" שאתה אומר ממש לא מובנת... אם היית חלילה נכשל - אז מלבד שהיית עובר עבירה חמורה, ומלבד שהיית עובר על דבר שמצד האמת הוא בסיסי ביחס בין בחור לבחורה, שמכירים בכך שהם "אנשים אחרים" עד שהם נהיים משפחה - הרי שיותר סיכוי שהיית גם מפספס.  הכישלון בכך גורם, מלבד עצם הרע שבו, להיסחפות וסמיות עניים. פעמים רבות, גם מקלקל אח"כ]

אני מגדיר בסיסי בצורה יותר חברתית ולפי רמת הקושי.

*לי* לשמור שבת הרבה יותר קל מאשר נגיעה.

1. מה שקשה לי

2. חברתית

מתחשב בשניהם

מייצגים את רוב הדתיים

יכולה לאמר עלינו שאחרי האירוסין לא שמרנו, לא מלכתחילה.. לי היה מאוד קשה וגרמתי לזה לקרות..כמובן לא מצדיקה את זה. 

מה אני חושבת על זה? ברור לי שהייתי שמחה אם היינו שומרים. ובאמת היום זה משהו ממש לא מובן מאליו, במיוחד אצל זוגות שמכירים בגל צעיר (לא רוצה להכליל, אבל ברור שזה יותר קשה שחברים בגיל התיכון וצריך לחכות עד שמתחתנים, זה אחת הסיבות שאני ממש נגד קשרים בגיל צעיר)

דבר נוסף, אומנם עניין שונה אבל יצא לי לשמוע על זוגות דתיים שלא מקפידים על שמירת נגיעה בזמן נידה, אלא האישה פשוט רק טובלת במקווה. לא נכנסת לאפחד לחיים האישים, אבל הייתי בטוחה שזה משהו שדתיים יותר מקפידים. (במיוחד שיש אפילו מסורתיים ששומרים נידה)

בעז'ה שכולנו נתחזק

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..