ובכל זאת אולי בחלק מהמקרים זה היה מאפשר לנו לראות את האדם שמולנו שלא דרך משקפי התשוקה וההורמונים

מצד שני מיום ליום אני מגלה שיש המון שמצטערים שהתחתנו מוקדם, וזוקפים את נישואי הבוסר שלהם לצורך למימוש המיניות בגיל צעיר מבלי לבדוק באמת מי מתאים להם

בדיעבד את מצטערת שלא שמרתם נגיעה? או שזה היה נכון לכם?

בלי שמירת נגיעה, אבל לא ללכת עד הסוף?

כבר חשבתי שעשית פה הבחנה מודעת

מוכרח לומר שזה מאד מאד מצער, שמגדירים "דתיים" שלש תפילות - ולא מה שהרבה הרבה יותר חמור מזה..

אלא מה, הסביבה והיצר, הם גורמים שיכולים להכשיל. 

ב"ה שאת לפחות לא מרמה את עצמך. ו"לאחר מעשה", מבינה כמה חשוב שהכל יבוא בתור ביטוי של היות האנשים נשואים. איש ואשתו.

איך תדריכי את הילדים שלך?

הלכה היא הלכה וצריך לשמור, זה שלא שומרים כי קשה או לא בא זה עדיין לא בסדר.

וגם אני נכשלת בהלכה לפעמים אבל לא מתחמקת בתירוצים.

אם אתה שוכח לכוון ב"מגן אבות" אתה חוזר להתפלל שוב?

ובכל מקרה, זה לא דומה....

ההבדל בין דיעבד ונפילה לבין להפוך את זה לאידאל, הוא ככ משמעותי. גם אם בפועל שניהם עושים את העבירה אותו דבר ואותה כמות פעמים

ולדעתי,  גם על מושגים מאד בסיסיים.

בנוסף, מי שחושב שיחנך את ילדיו לעבור על הדברים הללו "רק עד תחום מסוים" וכך יעשו - חי קצת באשליות..

ובשביל דבר כזה לא צריך להיות "דוסים"... כמו שאומרים, "העולם השתגע"..

אבל אתה לא צריך לענות לי, זה כבר מרגיש לי חטטני ולא בשביל זה פתחתי את הנושא🤐

יש גם רבנים שמורים לנהוג כך שכן רק מגע של חיבה נאסר ולא כל מגע.

אגב, אחרי שהתחתנת, חזרת לשמור נגיעה או שמלכתחילה לא היה לכך קשר?

להרוויח מאי שמירת מצוות זה אוקסימירון.

עצם המושג "שומר נגיעה" יצר את הלגיטימציה ליפול...

צריך לשרש את המושג הזה.

או שאתה שומר מצוות, או שלא. אין מושג של "דתי אבל לא שומר נגיעה" - אז אתה דתי למחצה...

אכן, כשלונות בגלל יצר הרע יכולים לקרות בכל מיני דברים. אבל אם חלילה אדם נכשל במשהו, משתדל מיד לתקן. מצטער. לא עושה מזה גדר חדש...

והאמת, שהיהדות סה"כ די מעמידה כאן על דבר אלמנטרי. אלא שבגלל היסחפות חיצונית מופקרת בעולם, זה נראה אצל אנשים מסויימים כאילו "חידוש"..

לא נשואים - זו אשה אחרת. אשה "זרה". יש לה העולם שלה. לא נוגעים באשה שאינה שלך. לא "מדלגים" ע"י שיכרון ועצימת עיניים, על השונות הזו. כשדברים מגיעים מתוך שנהיים משפחה, יש להם משמעות אחרת, מבטאים חיבור אמיתי - וגם אז, היחס הנפשי האישיותי הוא העיקר. 

ובין שלל המצוות, אי שם בין "והיו לטוטפות בין עיניך" ו"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" ישנה גם מצוות "לא תקרבו לגלות ערווה"

לייטים היו תמיד, אכן, אבל הם אכן הגדירו עצמם ככאלה.

שוין, גם מסורתיים היו תמיד, זה בערך אותו דבר.

אבל מה קורה כאן בשרשור? 

מדברים על אנשים שלא מוגדרם לייטים.

אלא דוסים במידה כזו או אחרת, על כל פנים מגדירים את עצמם כדתיים באופן מוחלט.

אבל "לא שומרים נגיעה"..

וזה נובע, אך ורק, מכך שיש מושג "לשמור נגיעה"

זה פשוט וברור.

הנאיביות זה לחשוב להיפך.

(לא הבנתי את הקשר והפואנטה של הסוגריים)

מי שהחליט להיות מיש מש בכל אורח חייו- שיהנה, זה מצער אמנם, אבל ברור מה הוא.

אבל מי שרמת שמירת כל המצוות אצלו, מול רמת השמירה במצוה זו, הם בפער ניכר.

זה אך ורק כי הפכו את האיסור הזה לדבר בפני עצמו, עם לגיטמציה לקריטריונים נפרדים.

לגבי הסוגריים, שוין, אז באת לומר שיש מעלה בקיומם של לייטים? זכותך לחשוב כך. 

אני בנתיים מודה לקב"ה בקדושת ובא לציון "והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת".

הדוגמה מסחר בנשים לא קשורה.

ברגע שיש מציאות, מוכרת, "נורמלית" של לשמור מצוות בלי לשמור נגיעה, ממילא יותר אנשים משייכים את עצמם לשם, כמובן מי שיר"ש לחלוטין, "בלי טריקים בלי שטיקים", לא עושה זאת. אבל למי שקצת פחות, נהיה מיקום נח להתמקם בו.

אם היה מושג של שומר מצוות "לא שומר תפילין" - המציאות הייתה שרבים היו מתמקמים שם. בטח ובטח בנושא שהיצר אורב לו כל כך, כמו הנגיעה, שברגע ויש פירצה - משתחלים דרכה.

אני גם שמח בקיומו של כל יהודי, אבל אני לא שמח שכך שיהודים מחליטים להיות לייטים (או קווניקים... .😜)

ובטח שאני לא מנמק עדיפות לחיים כאלה על פני חיים של שמיעת דבר ה'.

כמובן שאני טוען (ולא טוענת...) שזו סתירה.  אכן השתדלתי לברר זאת עד כמה שידי מגעת.. וזו המסקנה שעלתה בידי. מסקנה שהגיונית לחלוטין מבחינה מציאותית והסתברותית, יש לציין.

ב. כמובן, לא חשבתי שמישהו התנכל לאיסור הזה סתם מרוע לב.... ברור שזה נבע מקושי, אלא שבמקום להתמודד איתו, או לכה"פ להגדיר אותו כנפילה, הפכו את הנפילה ללגיטימית, ואחר כך מתרחבים מעגלי הלא מקפידים, על ידי כאלו שאם זו הייתה נפפילה היו מתגברים, אך כיוון שהתודעה אינה מכירה בזה כנפילה - הם זורמים עם ההגדרה.

לא יודע מה זה "מלכתחילה", אנחנו נמצאים בדור שאנשים נולדו לתוך המושג הזה, אכן, הם גדלו על כך שזה לא ממש חמור וקריטי, ולכן הם בעצמם לא מקפידים על כך, זה בדיוק מה שאני טוען. ועל אלה אני בוכיה.

(ובכלל, זה לא משנה לעצם הנידון, אני מתנגד להכשיל כל אדם באשר הוא, גם אם הוא "מלכתחילה לא חזק"...)

הרי זה בדיוק מה שגם אני אומר.

לא חשוב... לא קרה כלום..

לא באמת חשוב, אבל כבר הסתקרנתי מהמערכת.. את יכולה לשים קישור לתגובה של אור שאליה זה מראה שהגבת?

שימי רגע קישור...

(מנסה להבין איך הולכת כאן המערכת..)

אתה מוחק את הקיום וההגדרה של מי שלא?

יכול להיות שיש כאלה שבגלל קיום ההגדרה לא יפלו (לדעתי זה מקסימום ייקח להם יותר זמן), אבל בשביל זה אפשר לחנך לכך או להסביר. אבל לא למחוק תופעה קיימת.

מה מחקתי, ואיך אני גורם שיפלו יותר?

יש מושג שנקרא 'שמירת נגיעה', יש כאלה ששומרים ויש כאלה שלא.

הטענה שלך, שאסור שיהיה בכלל מושג כזה, כלומר כולם צריכים לשמור נגיעה, ומה יעשה מי שלא שומר, אתה בעצם מוחק לו את ההגדרה ואת הזהות.

אתה טוען, שעצם קיום ההגדרה גורם לכך שיש יותר כאלה, ואתה רוצה לעודד שמירת נגיעה, סבבה. יש מספיק כלים אחרים (חינוך, הסברה וכו') שתוכל דרכם לקדם זאת, לא ע"י מחיקה של מי שאינו כמוך.

אם מחר יחליטו על מושג של "שומר ארנבות" דהיינו - שיש יהודי דתי, שמקפיד על כל המצוות, אבל על איסור אכילת ארנבת הוא לא מקפיד, זה לא בא לו טוב, אז אצטרך לקבל את המושג כדי לא למחוק לו את הזהות?

וככלל, להגיד "חינוך" זה קצת דמגוגי, אדם יכול לחנך הרבה, וחברה קלוקלת, עם מושגים קלוקלים, יקלקלו לו את החינוך. אני לא הייתי רוצה שלילדי יהיו שתי אפשרויות לבחור ביניהם: בין להיות דתיים ש"שומרים ארנבות" לבין להיות דתיים ש"לא שומרים ארנבות".

אני נגד להנחיל מושגים שסותרים את התורה, וגורמים לאנשים להיכשל.

לגיטימי, לא?

אדם שרוצה לשמור על שאר המצוות אבל שמירת נגיעה הוא הגיע למסקנה שהוא לא מסוגל, שלא יקפיד כלל על שאר הדברים?

זה קצת פרדקוסלי, לא?

שימשיך להקפיד על השאר.

ושימשיך לקרוא לעצמו דתי.

ושיידע, שבזה קשה לו, והוא נופל, והלוואי שהיה זוכה לשמור, אבל קשה לו, ובע"ה הוא מקווה להתחזק..

לא שיהפוך את זה לסטטוס שלו "אני לא שומר נגיעה. רות סוף"

הבעיה שלי היא לא עם התחביר העברי של המילים "לא - שומר - נגיעה" אלא עם המושג שהפל ללגיטימי.

כמו שלא יהיה מקובל עלינו, על דרך הדוגמה שלך, לומר שיש "דתי שסוחר בנשים" ו"דתי שלא סוחר בנשים", כמובן, יתכן שבמציאות יהיה דתי שיסחור בנשים, אבל אף אחד לא יסכים להפוך את זה להגדרה סוציולוגית מקובלת, שיש מגזר שמבחינתו לגיטימי לסחור בנשים.

מי שלא שומר, הוא "נופל" נקודה. שלא יהפוך את זה לדרך חיים.

כי יש כמות של אנשים כאלה ולא להיפך.

אשאל אותך: אדם שבוחר שלא לשמור נגיעה, אתה רוצה שלא יקרא לעצמו דתי? גם הוא מתשדל לשמור על כל המצוות? שלא יקרא לעצמו דתי? אם לא, זה בעצם זלזול בכל המאמץ שלו. ואת זה אני לא מקבל.

ממש לא.. - נשואים טריים

שיקרא לעצמו דתי.

ויקרא לנפילות שלהם בשמם - נפילות.

אם הוא החליט שזה לא נפילה, אלא שהעבירה הזו לא מעניינת אותו, והוא שם עליה פס ברסמי - אכן שלא יקרא לעצמו דתי, וכפי שהבאתי מהשערי תשובה - הוא נקרא מומר לדבר אחד, אתה מכיר מומר דתי? לא עניין של זלזול, עניין של עובדות.

הוא בוחר שלא לקיים את זה, נמשיך את השאלה מכאן...

לא צריך לקרוא לעצמו דתי?

וסתם פוגע במאמץ שלו לשמור על שאר הדברים.

למה זה מפריע שיקרא לעצמו דתי?

יש בהלכה גדרים מאוד ברורים לכל מיני הקשרים (מלווה בריבית, מחלל שבת בפרסיה, עובד ע"ז וכו'), לא ראיתי אף פעם "דתי" בגדרי ההלכה.

ברור שיש לזה השפעות, אבל גם ללקרוא לו לא דתי יש השפעות

אני טוען שאם זה קיים, צריכה להיות לזה הגדרה, בדיוק כמו שאם יש סחר בנשים צריכה להיות הגדרה שנקראת סחר בנשים.

ואני מניח שאתה לא מאשים אותי בעידוד סחר בנשים.

בין אם זה מחוסר ידע בהלכה ובין אם זה בכוונה.

דתי זה הגדרה כוללת שהיום ברחוב היא מזוהה עם מי ששומר שבת. ומי שלא שומר שבת אבל מקיים מצוות אחרות קלות קורא לעצמו "מסורתי".

זה כמו המושג צדיק - אדם שמקיים קלה כבחמורה ולמרות זאת אין צדיק שלא יחטא - אלא שחוזר מיד בתשובה. שבע יפול צדיק וקם.

ולכן היום אפשר לומר שאדם דתי זה אדם שמאמין בתורת משה ומשתדל לקיים את כל מה שהוא יכול בתקווה ובשאיפה להתקדם עוד ועוד ולפחות את המצוות הבסיסיות שאפילו בעיני חילונים הוא לא יחשב דתי אם הוא לא יקיים אותם וזה שבת וכשרות.

אני אישית שונאת הגדרות, כי הגדרה זה משהו מוחלט והרי אנחנו תמיד משתנים, לטוב או למוטב. פעם נופלים פעם מתגברים.. שום הגדרה לא יכולה לתפוס פה.

אם שואלים אותי מה אני, אני עונה דתיה כי זה הכי קל ומובן לשפת העם. מי שבאמת יתעניין בי אני אומר "יהודיה שמשתדלת לעבוד את ה' בשמחה".

ואצל הקב"ה אין "דתימטר". יש אצלו הרבה כוונות ורצונות, אנחות וצער, וכל אלו באים בחשבון גם אם התוצאה לא היתה מושלמת. ביהדות זה לא רק התוצאה אלא הדרך.

אבל הוא משתדל להקפיד על כל שאר המצוות, שלא יקרא לעצמו דתי?.

זה כלום בעינך?

רק ש*לך* זה לא חשוב, לאותו בחור לפעמים זה מאוד חשוב. בדיוק כמו חרדי שיקרא לדת"ל "חילוני" הזילזול הזה יכול לפגוע בחלק מהדת"ל.

כבר כתב מי שכתב (הרב עופרן), שהיום מרבית ההורים הדתיים יעדיפו ילד שמנקה כתם בבגדיו בשבת (איסור דאורייתא), מאשר ילד שהולך בלי כיפה אבל שומר על שאר המצוות.

במילים אחרות, השייכות הסוציולוגית הופכת לעיתים להיות העיקר, והשמירה על המצוות נדחקת לשוליים.

ואם כבר הורים:

כשהייתי בישיבה התיכונית, בתקופות של החופשים הייתי נוהג לקום למניין חב"ד שהתחיל בשעה 9:15. ההורים שלי היו משתגעים מזה. איך זה שאני לא קם בשעה 7 בשביל להתפלל לפני סוף זמן ק"ש?!

כמה מריבות, ויכוחים, תחושות מועקה בבית... והכל על זה שאני הולך למניין של 9:15.

היום, כשאני בעצמי אבא, אני מבין שהם לא רק הציקו לי - אלא גם ממש עשו טעות חינוכית קשה.

לגרום לילד להרגיש כישלון כי הוא לא 100% אלא רק 80%, עלול לגרום לו לרדת למטה אל 0%. ותאמינו לי שיש לי חברים שגם לתפילה של 9:15 לא הגיעו, ולכו תדעו אם הם בכלל התפללו והניחו תפילין.

וכך, כשאתם אומרים על מישהו שלא שומר תרי"ג מצוות "אתה לא דתי", אתם עלולים לעשות לו בדיוק את מה שההורים שלי עשו לי. להסתכל רק חמישית הכוס הריקה של בנאדם, עלול לגרום לו לשפוך את כל הכוס.

ואני חושב שהוא נובע הרבה יותר מחוסר הערכה כלפי הדת מאשר אובר הערכה כלפי הסוציולוגיה

רוב הדתיים שאני מכיר, רואים סרטים/סדרות שלא בדיוק צולמו על ידי מכון מאיר, והם לא מגדירים זאת כ"נפילה". הם פשוט חיים ככה.

רבות מהדתיות שאני מכיר, מוציאות את רוב השיער מכיסוי הראש, והן לא מגדירות זאת כ"נפילה".

אני חושב שעדיף שכל אחד יתעסק בדתיות של עצמו, ולא ינסה להגדיר עבור אנשים אחרים האם הם דתיים או לא.

ועתה בינה שמעה זאת, כי הוא עיקר גדול. אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אכן כובשים את יצרם מאת פניהם, ואם יפלו בחטא פעם אחת לא ישנו לו, ונקוטו בפניהם, וחוזרים בתשובה. אך כל אשר אינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו להשמר ממנו, גם אם הוא מהעונות הקלים, אף על פי שהוא נזהר מכל העבירות שבתורה, קראוהו חכמי ישראל (חולין ד, ב) "מומר לדבר אחד", ואת פושעים נמנה, וגדול עונו מנשוא. כי אם אמור יאמר העבד לרבו: כל אשר תאמר אלי אעשה זולתי דבר אחד - כבר שבר עול אדוניו מעליו, והישר בעיניו יעשה, ועל הענין הזה נאמר (דברים כז, כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" - ביאורו, אשר לא יקבל על נפשו לקיים כל דברי התורה מראש ועד סוף, ויורה על זה "אשר לא יקים לעשות", ולא אמר "אשר לא יעשה אותם".

חשבתי לתייג, בסוף בחרתי שלא. מקווה שכל מי שהיה חלק מהשרשור יראה את זה.

קוד היקר, אין כאן מילה אחת שלי. ציטוט מושלם.

זה לא הדיון כאן

@בסדר גמור

שלא יוצא כלום מאי שמירת הלכה.    - את ההלכה הוא פוסק לפי ההלכה.

בנוסף, הוא הוסיף שבקבלה רואים את הנזק שזה יוצר, 

שמרתי נגיעה עם כל מי שיצאתי איתו

וכמה שהיה קשה שמרתי גם עם בעלי

הורסות לעצמן לחלוטין. כמעט אין אפשרות לתקן אח"כ. לפעמים הטשטוש מגיע לכך, שאפילו לא מבינים מה הפסידו ובאיזה רובד שטחי יותר העמידו את עצמם. כולל לאחרי שהתחתנו.

[ולא "נפוץ מאד". תלוי באיזה חֶברה. לצערנו, אנשים נסחפים אחרי חברה ומאבדים את הראש ושיקול הדעת]

ואכן, את צודקת לגמרי גם לגבי מה שכתבת על "שיחת חברים במשרד"..

לדעתי, זה בא מאותו שורש. כשהעניינים נהיים זולים, עד כדי אי צורך בחתונה, חיבור נשמתי וקדושתי ומשפחתי ומחייב - ממילא זה גם נושא קל לשיחה.. הערך והמשמעות יורדים.

זה כמו שבדור הקודם היתה אופנה לנשים לא ללכת עם כיסוי ראש, ממה שסיפרו לי ביהדות ארה"ב. 
זה חולף, והדור הבא חוזר בתשובה. 

כלומר, נניח ואת לא מאמינה.

ועל סמך מה את אומרת שלא שמרו?

לזה יש לך יותר ביסוס?

אני נוטה להאמין לאדם ירא שמים שמצהיר על עצמו ששמר את ההלכה.

ולא מבין מנין הביטחון (והאינטרס? ) להמעיט כל כך בכמות של אלו.

אנשים דתיים, מוחזקים לשומרי מצוות, ליראי שמים.

והחלטת שהם עוברים עבירות. ורק לא מגלים כי לא נעים להם/לא צנוע?

אוקיי:

אני מכריז בזאת שנדיר שאנשים לא רוצחים.

אי אי אי, הם לא מודים בזה?

כי למה שישתפו....

נראה לך צורה להסיק מסקנות ככה?

אוקיי, שמענו שאתם חושבים שאנשים לא ישתפו בזה.

שמענו.

הבנו.

הפנמו.

כעת התאותו לומר לנו על סמך מה ניתנה לכם החותמת להאשים אנשים בהאשמות חמורות כאלו, רק על סמך זה שהם לא טרחו להכחיש זאת באוזניכם או שהכחשתם לא נאנמת עליכם?

מה פשר המשפט "למה יש ציפיה שישתפו בזה?" ? אני אמרתי שיש ציפיה?

אני רק טוען שמוטב שלא יחליטו שכל העולם נכשל ומתבייש להודות, כשהביסוס היחיד לזה הוא העובדה שגם אם אכן הוא היה נכשל הוא היה מתבייש להודות.

וזה שאת אומרת "יש צדיקים בעולם ולא מאשימה אף אחד" - לא כ"כ עוזר, כי השאלה מה באמת המבט שלך, משום מה נראה כאן שהמבט שלכם שרוב ככל האנשים נופלים.. בודדים יש... צדיקים בסדום.. ולא! זה לא ככה! רוב האנשים המקפידים במצוות - ולא מצהירים על עצמם כלליטים או לא שומרי נגיעה, לא נופלים!

ומה שאתה מספר כאן, ממש מזעזע (ואולי לפני החתונה הם לא הו ברמה שהם היום. ועדיין, זה מזעזע).

[וה"סברה" שאתה אומר ממש לא מובנת... אם היית חלילה נכשל - אז מלבד שהיית עובר עבירה חמורה, ומלבד שהיית עובר על דבר שמצד האמת הוא בסיסי ביחס בין בחור לבחורה, שמכירים בכך שהם "אנשים אחרים" עד שהם נהיים משפחה - הרי שיותר סיכוי שהיית גם מפספס.  הכישלון בכך גורם, מלבד עצם הרע שבו, להיסחפות וסמיות עניים. פעמים רבות, גם מקלקל אח"כ]

אני מגדיר בסיסי בצורה יותר חברתית ולפי רמת הקושי.

*לי* לשמור שבת הרבה יותר קל מאשר נגיעה.

1. מה שקשה לי

2. חברתית

מתחשב בשניהם

מייצגים את רוב הדתיים

יכולה לאמר עלינו שאחרי האירוסין לא שמרנו, לא מלכתחילה.. לי היה מאוד קשה וגרמתי לזה לקרות..כמובן לא מצדיקה את זה. 

מה אני חושבת על זה? ברור לי שהייתי שמחה אם היינו שומרים. ובאמת היום זה משהו ממש לא מובן מאליו, במיוחד אצל זוגות שמכירים בגל צעיר (לא רוצה להכליל, אבל ברור שזה יותר קשה שחברים בגיל התיכון וצריך לחכות עד שמתחתנים, זה אחת הסיבות שאני ממש נגד קשרים בגיל צעיר)

דבר נוסף, אומנם עניין שונה אבל יצא לי לשמוע על זוגות דתיים שלא מקפידים על שמירת נגיעה בזמן נידה, אלא האישה פשוט רק טובלת במקווה. לא נכנסת לאפחד לחיים האישים, אבל הייתי בטוחה שזה משהו שדתיים יותר מקפידים. (במיוחד שיש אפילו מסורתיים ששומרים נידה)

בעז'ה שכולנו נתחזק

לא בטוחה מה מהדרין

הרים (בית קפה-קונדיטוריה מדהים!)

דרך הגפן

ההוא האסייתי ששכחתי את שמו

יש מסעדות כיפיות בעין כרם (אווירה של חופשה וקרוב ברכב)

יש הבנה מאוד חזקה בזוגיות.

כשאנחנו פוגשים את החולשות של הצד מולנו.

האם זה בעיה שלא, אנחנו הרי הטובים, הוא הבעייתי. שיסתדר. מקסימום אני צדיק על שאני מנסה לעזור.

או שבגלל שתחת החופה קשרתי את גורלי בגורל נשמת בן זוגי והפכנו לגוף אחד וזה נכון לכולם, גם למי שחושב.ת שזה היה בטעות, אז זה בעיה שלי בדיוק כמו שזה בעיה שלו!!

בלי שום הבדל!!

לא חוכמה רק להגיד.

תסביר

אני לא נתקלתי בזה

ככלל, לא מעודדים גירושין

כן מעודדים ניסיונות לפתרון

השיטה של אי הכרות נכונה אולי למקומה

בדרך הטבע בקהילה כזו אחוז הגירושין נמוך

אי אפשר להחשיב אותה, ודאי לא כיום, כהשיטה החרדית

והילדים מאושרים שיש להם עוד זוג הורים(חורגים)

וכולם חיים בשלום ובאהבה (:

אז למה להתעקש על הזוגיות המקורית.

רק בגלל נאמנות?

למי אתה נאמן לשני השותפים הכי קרובים שלך בחיים?

ושהיו איתך בטוב וברע.

לא עדיף מרירות מריבות ומרמור קבוצתי

עם שאר הגרושים והגרושות?

זו המציאות שנשים מסויימות יותר נהנות מלהתמרמר על הגבר עם חברותיהן, לגרום לו לנזקים, לצער אותו,  מאשר מלחיות עם המשפחה שלמה.

והילדים משלמים את המחיר.

וגם אנחנו.

הבדיחה על חשבוננו.

לגזור ולשמור

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.

אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.

הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.

איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.

בהצלחה אחי.

וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום

שבאופן כללי שיפרו את הרגלי האינטרנט שלי. שניהם תוספים של chrome.

הראשון זה Adblock Plus שמה שטוב בו באופן מיוחד זה האפשרות לחסום אלמנטים נוספים בתוך כל אתר, גם אם זה לא נחסם באופן מובנה על בסיס הפילטרים הדיפולטיים.

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/adblock-plus-free-ad-bloc/cfhdojbkjhnklbpkdaibdccddilifddb)

השני זה StayFocusd שמאפשר לך להגדיר רשימות אתרים שייחסמו אחרי X זמן גלישה שאתה קובע, אבל מה שטוב במיוחד זה אפשרות מובנית לחסום כל מיני פיצ'רים אוכלי זמן באתרים מסויימים (כמו למשל להעלים את הרילס מיוטיוב וכדומה)

(כאן הקישור לחנות התוספים הרשמית של גוגל https://chromewebstore.google.com/detail/stayfocusd-%E2%80%93-website-bloc/laankejkbhbdhmipfmgcngdelahlfoji )

למען הסר ספק, אני לא מספים כאן ולא מקבל כסף (אלה תוספים חינמיים) והאינטרס היחיד שלי זה לשתף במה שמצאתי יעיל.

הקישורים הם מהאתר הרשמי של התוספים של גוגל. אלה תוספים שיש להם כמות הורדות ענקית ולכן נחשבים בטוחים (אם כי, עדיין כשאני נכנס לבנק וכדומה אז אני מכבה אותם לפני כן ומדליק שוב לאחר מכן).

גם אם זה לא קשור באופן ישיר למה שאתה צריך @מחפש את עצמי! , אני עדיין חושב שצבירה של הרגלים טובים בהקשר הטכנולוגי-אינטרנטי יהיה בעל ערך מוסף גדול לחיים שלך. בהצלחה רבה, חבר!

החסימת הפרסומות שלו הרבה יותר מקיפה

למשל ברוטר, אז סימנתי את האזור של התגובות וב"ה כל הרעל שהולך שם נחסך ממני עכשיו...

אבל אבדוק את ההצעה שלך בכל זאת. תודה רבה!!

אבל לא זוכר מהם

למשל, שלא יקפצו לי גם פרסומות מיותרות של דברים אחרים (לאו דווקא לא צנועים), ושאבזבז פחות זמן על שטויות? (נניח אפילו אתרי שופינג)

נשמע מעניין.

מחפשת בשביל המחשב. עובד גם על מקבוק? (גולשת לרוב בכרום, לא ספארי)

נפוץ

יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון

כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל -  זה לא אמור לנרמל את העניין..

אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.

אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.

לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.

לדעתי עדיף דתי,

יש לי כמה שמות:

אלישע אזר 054-7600080

שי אורים 0586886579

אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך

בטח כשזה כולל תכנים ברשת ולא רק מעשים פיזיים עם עצמו.

אפילו טלוויזיה או נטפליקס ממכרים. אז בוודאי שתכנים כאלו גם. 

פעם היה באתר GYE. אבל אני יודע שהיום יש ערוץ ביוטיוב שמכיל את כל הסרטונים של התוכנית. תחפש פורטיפיי ישראל או משהו בסגנון.

זו תוכנית שנועדה לסייע למתמודדים.

אולי תמצא בזה תועלת. יש מי שזה עזר להם.

לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.

שהן

חינוך מספיק איכותי לילדים

קרבה יחסית להורים שלי

מקום עם תחושת ביטחון פיזית

קהילה חמה ואיכותית.

מחירים הגיוניים.

כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.

אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.

וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו. 

אבל רוב המחירים לא ירדו באמת. רק פיקציה.

גרים במקום מאוד נוח מהרבה בחינות. גם חברתית וגם אידאולוגית.

מצד שני , חלום שלי ישוב פיצי ועכשיו יש מלא כאלה

וחזרה להתחלה שכרגע גרים במקום טוב )יש חסרונות אבל הרבה יתרונות)

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

השאר. נכון.

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

תודה 

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

עזרת לסדר את הראש.

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...

והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

@נחלת  אני צודק?

יגיד לך שהיא לא מונעת מכסף.

מהכתיבה שלה אני מבין שהיא אישה חרדית, מבוגרת יחסית, גרושה, עם לב טוב ורצון להחכים אותנו בדברים שהיא התפעלה מהם.

שעלתה מההפצה התזזיתית הזו במספר פורומים כאן. האמירה שלי על "תשלום" היא צינית. מי שעוקב אחרי, כבר אמור להכיר.
 

לב טוב ושיתוף בהתפעלות זה דבר יפה, ואני לא מזלזל חלילה. אני כן מבקר את ההגזמה בזה, במיוחד שאנשי הפורום כאן אינם חולקים איתה את החרדיות. לכל דבר צריכה להיות מידה, לזו כוונתי.

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה

זה תקופה מאתגרת

תזכרו שלא לנצח יהיה כך

הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם,  בין כהבדלי המינים,  בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת

לא פשוט להתחיל בתוך צבא.

הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.

טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.

מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?

בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה

אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר

כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר 

אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.

שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.

שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?

זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך.  רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.

ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים

לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?

ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?

תודה

קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו.  כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.

שב תקרא קצת. 

עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?

עוד לפני  לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם  בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.

"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס  למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.

מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.

עובדה שבשיחות הכל בסדר.

לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.

ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!

למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?

אולי היא תבין ותעשה מאמץ.

כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!

המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!

לא נשמע ממש כמו מה שיש לי

אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום

אני כן אדם יחסית רגיש

תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת 

בגדול מותר להרגיש ולחיות בתוך הרגש שלנו. זה רק רגש. לא כל היום או כל הזמן אבל מותר לפנות את הזמן להרגיש ולרצות דברים גם כשהם לא הגיוניים.

כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.

ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.

וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.

אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:

- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.

- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.

- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.

ובתוך כל זה -

מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.

כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.

ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.

לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,

אז קודם כל להבין זאת, 

ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,

ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,

מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך

ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -

יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.

אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!

וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!

ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.

דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.

תוכלו למשל עוד לדייק:

* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,

ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו"

* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.

* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.

בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות וכן הלאה.

ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.

ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.

ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.

עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:

* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".

כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו

ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!

איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה

ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה

ולדבר איתה

אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"

נכון!

ככה פשוט!

לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!

התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!

אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה

(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.

ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.

וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.

אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).

אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)

* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"

בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.

כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...

ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.

אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.

עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.

איזו נחת אתם!

תמשיכו ככה

לבנות את בניין עדי עד שלכם 

והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה

וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪

לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם

בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?

אולי למצוא עוד זמן ביום  לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?

ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!