#פרק ראשון
גשם.
וקור כזה של ירושלים.
רחלי הולכת על הקצה של המדרכה וסופרת חנוכיות בחלונות. אחת. שתיים. שלוש---
כשהיא מרימה את הראש למעלה, נוחתות לה טיפות קטנות בזווית העין. כמו תחליף לדמעות שנגמרו.
זה שורף.
היא משפילה את המבט לרצפה, חילזון עם קונכיה יפהיפייה הולך שם לאט. לא בורח לשום מקום.
היא מתכופפת אליו, מלטפת בעדינות את הפסים החומים.
''כיף לך.'' היא לוחשת לו. ''כיף לך מאוד.''
הוא מתגלגל לתוך הבית שלו, נרתע.
רק המחושים שלו מציצים.
היא ממשיכה ללטף לו את הבית, קצת יותר חזק.
''כיף לך, כי לא משנה מה תעשה ולאן תלך, הבית שלך תמיד ילך איתך.'' היא מתקרבת לכיוון המחושים שלו '' וכשתתקרב אליך סכנה, הבית שלך תמיד יהיה המקום המוגן שתבחר לברוח אליו.'' היא נוגעת לו בקצה המחושים, והחילזון, כמו מאשר את דבריה מתכווץ לחלוטין בתוך הקונכיה בתנועות התגוננות.
רחלי קמה בכעס ודורכת עליו.
הבית שלו נשבר בקראח קראנצ'י כזה שמרגיע קצת את הכעס.
''עכשיו לשנינו אין בית.''
היא מתיישבת על ספסל קרוב ומסתכלת לשמיים, בחלון אחד גבוה גבוה בבניין שמולה איש מסדר את הפתילות בחנוכיה, לידו עומדת אישה עם תינוק ומסביבם מקפצים ילדים שבאים והולכים.
האגרופים שלה מתכווצים והראש שלה חושב שאולי הלוואי שהיה אפשר לפרק גם להם את הבית.
האיש אומר לאישה משהו בחיוך, היא מחייכת בחזרה ואז הוא מסתכל על הנרות ונהיה קצת רציני ושוב אומר לה משהו. היא עונה לו ואז אחד הילדים מתערב בשיחה והיא מלטפת לו את הראש והולכת מהחלון.
בטח היא הולכת להביא לילדים מטבעות שוקולד, זהובים כאלה ומתוקים שעושים חורים בשיניים.
אבל בטח זה עדיף מחורים בלב.
אישה בבגדים כהים ורחבים יוצאת מהבנין.
האישה מהחלון.
רחלי נועצת מבט בריצפה בתקווה שאולי היא תסכים לבלוע אותה.
בטח הם שמו לב שהסתכלתי.
ואנשים שיש להם בית לא אוהבים שמסתכלים להם לבית. איזה פדיחות.
''שלום, אני ליבי'' האישה פונה אליה בקול ידידותי שמרגיע אותה קצת. ''יורד גשם, את תתקררי. רוצה להיכנס אלינו לבינתיים? עד שירגע קצת..''
רחלי אומרת לא מהיר מדי שגורם לליבי לחשוב שאולי זה בעצם כן.
''רק תשתי משהו חם, תראי הגופיה שלך ממש דקיקה.''
רחלי מתלבטת לשניה ואז יוצא מהבניין ילד קטן עם פאות וכיפה גדולה. מאחוריו משתרכת שמיכה דהויה שנרטבת בשלוליות. רחלי שמה לב שהוא יחף, אבל נראה שזה לא מפריע לו. וגם לאמא שלו.
''נחמן, תגיד ל---'' היא פונה בשאלה לרחלי.
''רחלי.'' היא עוזרת לה.
''יופי, תגיד לרחלי כמה אנחנו אוהבים אורחים''.
נחמן מוציא את האצבע שהייתה עד עכשיו בפה שלו ופורש את שתי הידיים שלו לרוחב. ''ככה, ככה מלא אנחנו אוהבים. מפה ועד לחלל''.
הוא באמת מתוק.
''וגם הכנתי לביבות גבינה שאי אפשר לסרב להם, נכון נחמן?''
הקטנצ'יק משתף פעולה לחלוטין עם אמא שלו יש לציין. ''נכון נכון. וגם אני יודע לעשות צמות!'' הוא אומר בהתלהבות.
''מה?'' רחלי לא מבינה.
נחמן לא מבין מה לא מובן. ''יש לך שיער ארוך, את בטח רוצה שאני יעשה לך צמות, נכון?'' הוא לא כל כך משאיר אופציה אחרת ורחלי נאלצת להנהן כדי לא לאכזב אותו.
הוא מנתר באושר. ''אז יאללה בואי, עוד שניה אבא שלי כבר ידליק את החנוכיה'' הוא מושיט לה יד דביקית אבל חמימה ושלושתם עולים ביחד לבית שהיא רצתה לנפץ לפני שניה.
עד שהאבא מסיים להדליק רחלי כבר יושבת בנינוחות על ספה חומה מתקלפת ומחזיקה בידיים תינוקת מהממת בת חודשיים בקושי.
הם שרים הנרות הללו במנגינה שקטה שבסוף הופכת לשיר שמח והאבא רוקד עם הילדים במעגל.
''כדי להודות, להודות ולהלל לשמך הגדול.''
פתאום גם לרחלי מתחשק להיות חלק מהמעגל התמים הזה, אבל היא רק מחבקת את הקטנה ונזהרת לא להתרגש.
זה לא מחזיק לה הרבה זמן כי אז ליבי הולכת לפסנתר שמונח בפינה של הסלון והם מנגנים ביחד כל המשפחה ניגון מתוק מתוק בטעם של דבש.
''נפשנו חיכתה לי-ה-ו-ה, עזרנו ומגננו הוא -
כי בו ישמח ליבנו, כי בשם קודשו בטחנו.
יהי חסדך ה' עלינו, כאשר יחלנו לך''
הם מסיימים את הניגון וליבי מחייכת אליה.
''עכשיו הלביבות, לא שכחתי''
גם נחמן לא שכח. ''וגם הצמות..!''
הוא נעמד מאחוריה על הספה ומתחיל לעשות לה קשרים בשיער. האבא והילדה שיושבת לו על הברכיים צוחקים.
זה כל כך בית. אבל לרחלי לא מתחשק להרוס אותו.
ליבי מגישה לביבות גבינה מתוקות לשולחן ולוקחת ממנה את התינוקת. ''גם היא צריכה לאכול'' היא מתנצלת בצחוק.
''אליהו'' ליבי פונה לבעלה. ''תגיד איזה רעיון יפה ליד הנרות?''
אליהו מחייך. ''בטח.'' הוא מסתכל על הנרות לרגע. וקם להביא ספר.
הוא מקריא "וחושך, זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל'' הוא סוגר את הספר.
''גלות יוון לא מתייחסת רק לימי אנטיוכוס'' הוא אומר ''לכל אחד מאיתנו גם היום, יש בלב איזה יווני קטן, שמחשיך את עיניו ומספר לו, כמה הוא רחוק, כמה הוא מנותק מה' יתברך עד שהוא מכריח אותו ממש לכתוב, על הלב. שח''ו 'אין לי חלק באלוקי ישראל' '' אליהו עוצר לרגע ופונה לילדה שיושבת עליו.
''מה את אומרת שירה, היווני הזה צודק?''
''מה פתאום!'' שירה עונה בנחרצות.
''נכון מאוד.'' אליהו מלטף לה את השיער. ''כל עניינה של מלכות יוון הייתה הכפירה, האדרת השכל הגוף והתרבות והדחקת אור האמונה. ולכל אחד מאיתנו בגלות יוון שלו יש ניצוץ מהכפירה הזאת, מהחושך הזה שגורם לנו לחשוב שהפחדים וההתרחקות והבדידות הם המציאות שלנו, אבל באמת. מה באמת?''
הוא עוצם עיניים. ולוחש שוב.
''מה באמת.. אה..?''
ילד בן תשע שיושב לידו מושך לו בשרוול וקורא בקריאת ניצחון. ''באמת רק ה' הוא המציאות שלנו!''
אליהו מחייך מרוצה.
גם רחלי מחייכת, בלב. בלב שלה שבחיים לא שמע דיבורים כאלה מתרחב חיוך כזה. רגוע יותר.
מפוחד פחות.
אליהו ממשיך. ''כמו שנתן אמר, באמת ה' יתברך רועה כל אחד ואחת מעמ''י בפרטות ואפילו יהודי שכתב על עצמו.
אני, אין לי חלק באלוקי ישראל -
גם הוא קשור בקשר אהבה ניצחי לה' יתברך.''
מה באמת? באמת.
רחלי מרגישה פתאום שזה באמת, אפילו שאף אחד אף פעם לא אמר לה שה' אוהב את הרשעים.
אפילו שתמיד סיפרו לה רק על אש ואבק שריפה שיכלה אותם בגיהנום על מיליון מעלות.
''וזה מתגלה על ידי נס חנוכה'' אומר אליהו אגב ניגוב הרצפה משאריות לביבת גבינה שנפלה לשירה ''כי נס חנוכה פעל בעולם הארה מכוח האמת. נאמר על נרות המנורה שהם "עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל" נר חנוכה מאיר באור האמת, שהאמת היא ששכינה שורה בישראל, בכל אחד ואחת וכל יהודי קשור בא-ה-ב-ה עם ה' יתברך מכל מקום שהוא נמצא.''
הוא מדגיש את המילה אהבה כל הזמן ורחלי לא מאמינה שיש יהודים שהם רבנים וצדיקים והם מנסים להרגיע ולא להפחיד.
לפזר אהבה ולא ריחוק.
אליהו מסיים ''ואומר על זה רבי נתן, שכשיהודי מושך עצמו לאמת הזאת, כשהוא מבין שתמיד בתוכו טמון חלק, ניצוץ אלוקי וקדוש ומזוכך מאלוקי ישראל - מכוח האמת המאירה הזאת ינתן לו כוח לשוב לה' יתברך מכל מקום שנפל בו.''
הוא מתחיל לשיר עם הילדים עוד ניגון ונחמן מקפץ תוך כדי הצמות וזה מושך לה חזק בשערות אבל זה לא אכפת לה.
רק בתוך הלב שלה שנאטם בשנים של פחד מאלוקים נפתח מקום חדש. שאולי אולי. יוכל להיות לה בית.
כשהיא באה ללכת ליבי הולכת אחריה לחדר מדרגות היא זורקת עליה צעיף ''שלא תתקררי לי'' ודוחפת לה משהו ליד. ''תבואי עוד פעמים בסדר?''
בסדר.
ליבי מרוצה.
רק כשהיא מגיעה למטה היא פותחת את היד ורואה בה מטבע שוקולד. מוזהב. מתוק.
היא מחייכת חיוך מטופש.
וככה תופס אותה הירח של ירושלים כשהוא מאיר עליה באור של נר ראשון של חנוכה.
בחורה צעירה עם צעיף ענק, חיוך ענק אפילו יותר. שוקולד נמס בפה.
ושתי צמות עקומות.
ילדה טובה ירושלים.
גשם.
וקור כזה של ירושלים.
רחלי הולכת על הקצה של המדרכה וסופרת חנוכיות בחלונות. אחת. שתיים. שלוש---
כשהיא מרימה את הראש למעלה, נוחתות לה טיפות קטנות בזווית העין. כמו תחליף לדמעות שנגמרו.
זה שורף.
היא משפילה את המבט לרצפה, חילזון עם קונכיה יפהיפייה הולך שם לאט. לא בורח לשום מקום.
היא מתכופפת אליו, מלטפת בעדינות את הפסים החומים.
''כיף לך.'' היא לוחשת לו. ''כיף לך מאוד.''
הוא מתגלגל לתוך הבית שלו, נרתע.
רק המחושים שלו מציצים.
היא ממשיכה ללטף לו את הבית, קצת יותר חזק.
''כיף לך, כי לא משנה מה תעשה ולאן תלך, הבית שלך תמיד ילך איתך.'' היא מתקרבת לכיוון המחושים שלו '' וכשתתקרב אליך סכנה, הבית שלך תמיד יהיה המקום המוגן שתבחר לברוח אליו.'' היא נוגעת לו בקצה המחושים, והחילזון, כמו מאשר את דבריה מתכווץ לחלוטין בתוך הקונכיה בתנועות התגוננות.
רחלי קמה בכעס ודורכת עליו.
הבית שלו נשבר בקראח קראנצ'י כזה שמרגיע קצת את הכעס.
''עכשיו לשנינו אין בית.''
היא מתיישבת על ספסל קרוב ומסתכלת לשמיים, בחלון אחד גבוה גבוה בבניין שמולה איש מסדר את הפתילות בחנוכיה, לידו עומדת אישה עם תינוק ומסביבם מקפצים ילדים שבאים והולכים.
האגרופים שלה מתכווצים והראש שלה חושב שאולי הלוואי שהיה אפשר לפרק גם להם את הבית.
האיש אומר לאישה משהו בחיוך, היא מחייכת בחזרה ואז הוא מסתכל על הנרות ונהיה קצת רציני ושוב אומר לה משהו. היא עונה לו ואז אחד הילדים מתערב בשיחה והיא מלטפת לו את הראש והולכת מהחלון.
בטח היא הולכת להביא לילדים מטבעות שוקולד, זהובים כאלה ומתוקים שעושים חורים בשיניים.
אבל בטח זה עדיף מחורים בלב.
אישה בבגדים כהים ורחבים יוצאת מהבנין.
האישה מהחלון.
רחלי נועצת מבט בריצפה בתקווה שאולי היא תסכים לבלוע אותה.
בטח הם שמו לב שהסתכלתי.
ואנשים שיש להם בית לא אוהבים שמסתכלים להם לבית. איזה פדיחות.
''שלום, אני ליבי'' האישה פונה אליה בקול ידידותי שמרגיע אותה קצת. ''יורד גשם, את תתקררי. רוצה להיכנס אלינו לבינתיים? עד שירגע קצת..''
רחלי אומרת לא מהיר מדי שגורם לליבי לחשוב שאולי זה בעצם כן.
''רק תשתי משהו חם, תראי הגופיה שלך ממש דקיקה.''
רחלי מתלבטת לשניה ואז יוצא מהבניין ילד קטן עם פאות וכיפה גדולה. מאחוריו משתרכת שמיכה דהויה שנרטבת בשלוליות. רחלי שמה לב שהוא יחף, אבל נראה שזה לא מפריע לו. וגם לאמא שלו.
''נחמן, תגיד ל---'' היא פונה בשאלה לרחלי.
''רחלי.'' היא עוזרת לה.
''יופי, תגיד לרחלי כמה אנחנו אוהבים אורחים''.
נחמן מוציא את האצבע שהייתה עד עכשיו בפה שלו ופורש את שתי הידיים שלו לרוחב. ''ככה, ככה מלא אנחנו אוהבים. מפה ועד לחלל''.
הוא באמת מתוק.
''וגם הכנתי לביבות גבינה שאי אפשר לסרב להם, נכון נחמן?''
הקטנצ'יק משתף פעולה לחלוטין עם אמא שלו יש לציין. ''נכון נכון. וגם אני יודע לעשות צמות!'' הוא אומר בהתלהבות.
''מה?'' רחלי לא מבינה.
נחמן לא מבין מה לא מובן. ''יש לך שיער ארוך, את בטח רוצה שאני יעשה לך צמות, נכון?'' הוא לא כל כך משאיר אופציה אחרת ורחלי נאלצת להנהן כדי לא לאכזב אותו.
הוא מנתר באושר. ''אז יאללה בואי, עוד שניה אבא שלי כבר ידליק את החנוכיה'' הוא מושיט לה יד דביקית אבל חמימה ושלושתם עולים ביחד לבית שהיא רצתה לנפץ לפני שניה.
עד שהאבא מסיים להדליק רחלי כבר יושבת בנינוחות על ספה חומה מתקלפת ומחזיקה בידיים תינוקת מהממת בת חודשיים בקושי.
הם שרים הנרות הללו במנגינה שקטה שבסוף הופכת לשיר שמח והאבא רוקד עם הילדים במעגל.
''כדי להודות, להודות ולהלל לשמך הגדול.''
פתאום גם לרחלי מתחשק להיות חלק מהמעגל התמים הזה, אבל היא רק מחבקת את הקטנה ונזהרת לא להתרגש.
זה לא מחזיק לה הרבה זמן כי אז ליבי הולכת לפסנתר שמונח בפינה של הסלון והם מנגנים ביחד כל המשפחה ניגון מתוק מתוק בטעם של דבש.
''נפשנו חיכתה לי-ה-ו-ה, עזרנו ומגננו הוא -
כי בו ישמח ליבנו, כי בשם קודשו בטחנו.
יהי חסדך ה' עלינו, כאשר יחלנו לך''
הם מסיימים את הניגון וליבי מחייכת אליה.
''עכשיו הלביבות, לא שכחתי''
גם נחמן לא שכח. ''וגם הצמות..!''
הוא נעמד מאחוריה על הספה ומתחיל לעשות לה קשרים בשיער. האבא והילדה שיושבת לו על הברכיים צוחקים.
זה כל כך בית. אבל לרחלי לא מתחשק להרוס אותו.
ליבי מגישה לביבות גבינה מתוקות לשולחן ולוקחת ממנה את התינוקת. ''גם היא צריכה לאכול'' היא מתנצלת בצחוק.
''אליהו'' ליבי פונה לבעלה. ''תגיד איזה רעיון יפה ליד הנרות?''
אליהו מחייך. ''בטח.'' הוא מסתכל על הנרות לרגע. וקם להביא ספר.
הוא מקריא "וחושך, זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל'' הוא סוגר את הספר.
''גלות יוון לא מתייחסת רק לימי אנטיוכוס'' הוא אומר ''לכל אחד מאיתנו גם היום, יש בלב איזה יווני קטן, שמחשיך את עיניו ומספר לו, כמה הוא רחוק, כמה הוא מנותק מה' יתברך עד שהוא מכריח אותו ממש לכתוב, על הלב. שח''ו 'אין לי חלק באלוקי ישראל' '' אליהו עוצר לרגע ופונה לילדה שיושבת עליו.
''מה את אומרת שירה, היווני הזה צודק?''
''מה פתאום!'' שירה עונה בנחרצות.
''נכון מאוד.'' אליהו מלטף לה את השיער. ''כל עניינה של מלכות יוון הייתה הכפירה, האדרת השכל הגוף והתרבות והדחקת אור האמונה. ולכל אחד מאיתנו בגלות יוון שלו יש ניצוץ מהכפירה הזאת, מהחושך הזה שגורם לנו לחשוב שהפחדים וההתרחקות והבדידות הם המציאות שלנו, אבל באמת. מה באמת?''
הוא עוצם עיניים. ולוחש שוב.
''מה באמת.. אה..?''
ילד בן תשע שיושב לידו מושך לו בשרוול וקורא בקריאת ניצחון. ''באמת רק ה' הוא המציאות שלנו!''
אליהו מחייך מרוצה.
גם רחלי מחייכת, בלב. בלב שלה שבחיים לא שמע דיבורים כאלה מתרחב חיוך כזה. רגוע יותר.
מפוחד פחות.
אליהו ממשיך. ''כמו שנתן אמר, באמת ה' יתברך רועה כל אחד ואחת מעמ''י בפרטות ואפילו יהודי שכתב על עצמו.
אני, אין לי חלק באלוקי ישראל -
גם הוא קשור בקשר אהבה ניצחי לה' יתברך.''
מה באמת? באמת.
רחלי מרגישה פתאום שזה באמת, אפילו שאף אחד אף פעם לא אמר לה שה' אוהב את הרשעים.
אפילו שתמיד סיפרו לה רק על אש ואבק שריפה שיכלה אותם בגיהנום על מיליון מעלות.
''וזה מתגלה על ידי נס חנוכה'' אומר אליהו אגב ניגוב הרצפה משאריות לביבת גבינה שנפלה לשירה ''כי נס חנוכה פעל בעולם הארה מכוח האמת. נאמר על נרות המנורה שהם "עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל" נר חנוכה מאיר באור האמת, שהאמת היא ששכינה שורה בישראל, בכל אחד ואחת וכל יהודי קשור בא-ה-ב-ה עם ה' יתברך מכל מקום שהוא נמצא.''
הוא מדגיש את המילה אהבה כל הזמן ורחלי לא מאמינה שיש יהודים שהם רבנים וצדיקים והם מנסים להרגיע ולא להפחיד.
לפזר אהבה ולא ריחוק.
אליהו מסיים ''ואומר על זה רבי נתן, שכשיהודי מושך עצמו לאמת הזאת, כשהוא מבין שתמיד בתוכו טמון חלק, ניצוץ אלוקי וקדוש ומזוכך מאלוקי ישראל - מכוח האמת המאירה הזאת ינתן לו כוח לשוב לה' יתברך מכל מקום שנפל בו.''
הוא מתחיל לשיר עם הילדים עוד ניגון ונחמן מקפץ תוך כדי הצמות וזה מושך לה חזק בשערות אבל זה לא אכפת לה.
רק בתוך הלב שלה שנאטם בשנים של פחד מאלוקים נפתח מקום חדש. שאולי אולי. יוכל להיות לה בית.
כשהיא באה ללכת ליבי הולכת אחריה לחדר מדרגות היא זורקת עליה צעיף ''שלא תתקררי לי'' ודוחפת לה משהו ליד. ''תבואי עוד פעמים בסדר?''
בסדר.
ליבי מרוצה.
רק כשהיא מגיעה למטה היא פותחת את היד ורואה בה מטבע שוקולד. מוזהב. מתוק.
היא מחייכת חיוך מטופש.
וככה תופס אותה הירח של ירושלים כשהוא מאיר עליה באור של נר ראשון של חנוכה.
בחורה צעירה עם צעיף ענק, חיוך ענק אפילו יותר. שוקולד נמס בפה.
ושתי צמות עקומות.
ילדה טובה ירושלים.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.