לא ניתן גמול או שכר בעולם הבא על המעשה. הגמול ניתן על הכוונה. לכלב, לא הייתה שום כוונה. הוא לא התקרב לה' או עשה מצווה בכך שהציל את הילד. כמו שהדם של הילד לא מקבל שכר, כך גם הכלב.

יש הסכמה?

שמחה על הערכה למעשים או תוצאה טובה מבחירה נכונה, יכולה להיות רק למי שיש לו דעת

כלב בכלל לא מבין מה הוא עשה כך שאין שום טעם לשלם לו שכר - הוא בין כך לא יבין על מה ולמה

בעולם הזה הכלבים קיבלו שכר על מה שהיה במצרים כי כנראה לפחות אנחנו יכולים ללמוד מזה

אבל בעולם הבא, אין שום ערך לשכר שתיתן לכלב

כך שהשכר הזה לא שווה כלום ולא תורם כלום לאף אחד. 

שכר נועד כדי לתת ערך למעשים טובים

כמו שיש כאלה מצחיקים שעושים יומולדת לכלב.. זה מגוחך, הכלב לא מבין כלום

להנות סתם...

ומה עם תינוקות שמתו? גם הם לא מבינים?

כמו שאמרתי על חגיגת יומולדת לכלב.. זה מיותר.

מעבר לעניין שמה שאמרנו, שהם לא בחרו בטוב אז אין על מה לשלם שכר. 

זאת הסתם הסיבה העיקרית.  אבל אני רק הוספתי את העניין הזה

תינוקות זה נשמה, כשהיא תיפרד מהגוף יהיה לה הבנה של אדם מבוגר

מה אומר על מה שכתבתי למטה?

אוקיי...

תן לי כמה דקות להיות בטוח שאני כותב דברים נכונים (לפי מה שאני יודע לפחות)

היו לי כמה דברים לכתוב אבל ראיתי שאין לי זמן, אז בגדול זה התשובה שלי.

זה נכון שהעיקר זה הרצון והכוונה. וכנראה שבאמת זאת הסיבה

אבל רק אני מסייג, שהתוצאה שהמעשה עצמו מביא לעולם - גם הוא חשוב ונכנס לחשבון - כשהוא בא עם הרצון.

לא משנה לעניין הכלב שגם ככה אין לו רצון, אבל בכל זאת היה חשוב לי לכתוב את זה. 

מוסיף משהו,

בהתחלה כשראיתי את הדוגמא על התרומה, נזכרתי בגמרא שירמיה ביקש "הכשילם בעניים שאינם מהוגנים"  - שהגמרא אומרת שמי שתרם לעני שאינו הגון אין לו זכות של צדקה, ובאתי לתקן אותך...

אבל נברתי עוד קצת בנושא, וראיתי שאכן יש סוברים שזה מדובר כשנותנים בכוונה לעני מזוייף אבל אם האדם סבר שזה עני הגון הוא אכן מקבל זכות כאילו הוא תרם לעני אמיתי. 

אפילו לדעתך: התוצאה שהמעשה עצמו מביא לעולם - גם הוא חשוב ונכנס לחשבון - כשהוא בא עם הרצון

הרי: אם האדם סבר שזה עני הגון הוא אכן מקבל זכות כאילו הוא תרם לעני אמיתי.

לא הבנתי מה הסברא לומר שהמשה משתכלל.

וגם לא הבנתי איך זה מתרץ את המקרה עם החלב וכו'.

.

אבל זה כמו שתשאל מדוע החשמל

לא יקבל שכר על תוצאות 

פעולותיו.

ומה שמעניין זה, שעם זאת נאמר:

עתיד הקב"ה לפרוע עלבון סוסים מרוכביהם.

ואיך זה מסתדר עם דוגמת החשמל?

אולי ניתן לתרץ שאנו צריכים להידמות לבורא,

מה הוא רחום וכו'

ואסור לנו להשחית בשביל הסיפוק שלנו.

לעשות רע

טוב, אז אני אגיד איך אני הבנתי כמו הדם...

לא שלי.

השאלה היא לא האם יש לחיות עולם הבא, אלא למה אין להן שכר.

מה זה משנה אם הכלב "הועיל" או לא? השכר שמקבלים הוא לא על זה ש"הועלת", אלא על מה שחשבת.

אם 2 אנשים תרמו כסף לאותו ארגון, את הכסף של אחד מהם נתנו לעני "מזויף" ואת של אחד מהם ל"אמיתי".

או אם נתנו לאותו אדם, עם הכסף של אחד הוא קנה סיגריות ועם של אחר, אוכל.

ה' יודע צפונות וכו' אבל על פני השטח, הם אמורים לקבל אותו שכר. מה זה משנה מה היה בסוף עם הכסף?

אני לא חושב שהדוגמאות מחזקות את דעתי, אבל הן מראות מה ההשלכות של ההחלטה\הבנה.

לולא דמסתפינא, הייתי אומר גם שאדם שהתכוון לאכול חלב ואכל שומן, יהיה חייב באותה מידה כמו אם היה אוכל חלב.

אבל מפורש לא כך. אז יש פה בעיה...

אולי אני טועה, אבל אני גם לא ראיתי התייחסות ל"מהלך" או ליתר דיוק לאבחון שעשיתי, שהוביל אותי לדברי. (כולל הסיפור...)

אתה יכול לכתוב את המשפט שוב?

גם אני לא חושב ככה והסברתי את דעתי פה: אוקיי... הנה מה שאני חושב: - צעירים מעל עשרים

אבל היא לא מסתדרת עם ההלכה...

לעניין הקושיא- אמנם "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה", אבל גן עדן זה לנשמות, אם אין נשמה- אי אפשר לתת שכר בג"ע. זה לא אומר שהחיה לא תקבל שכר בעוה"ז. ואני לא רואה כ"כ קושיא אם הכלב מקבל שכרו משלם בעולם הזה.

אוקיי..

אבל אתה הגבת להודעה הראשונה.

מה אתה אומר על זה: אוקיי..?

לדעתי- העיקר זה המעשה, אבל הקב"ה בטובו ובחסדו מצרף מחשבה טובה למעשה, לכן אדם שעבר עבירה בשוגג צריך כפרה. 

אבל כוונה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה כי העיקר לא קרה. 

וזה כעין מה שאמרו: "מרובה מידת טובו ממידת פורענות"...

הרב בידרמן אומר בפירוש שהסיבה היא בגלל שהפעולה שלו לא הייתה מבחירה.

למה אתה מחליט לקב"ה כיצד הוא צריך לשלם?

(ושוב, חיה פשוט לא שייכת לשם כי זה עולם הנשמות ואין לה בכלל נשמה...)

יש מחשבה לעשות מצווה/עבירה- שהקב"ה משלם עליה בטובו/לא מעניש

ויש מעשה בלי מחשבה- שהוא חיסרון במעשה עצמו. 

אפשר לומר שהכלב עשה מעשה, אבל הוא לא היה שלם, כי היתה חסרה בו מחשבה, לכן הוא יקבל שכר, אבל לא שלם.

הרב בידרמן, וככל הנראה גם הרב לופיאן, סוברים שהוא לא מקבל שכר כלל. בגלל שהוא לא פעל מבחירה. על מה הוא יקבל שכר? גם הרצפה מקבלת שכר בגלל שהכלב דרך עליה? או שהאתרוג יקבל שכר בגלל שנוטלים אותו?

לא יודע מה דעתם, ואיני חי מפיהם.

מדרש רבותינו אני מכיר: "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה"- כל אדם אין כתיב כאן אלא כל בריה.

לזכותם אומר שמדבריך הם דיברו על שכר בעולם הבא- כל השאר פרשנות שלך

בגלל שהוא לא פעל מבחירה. על מה הוא יקבל שכר? גם הרצפה מקבלת שכר בגלל שהכלב דרך עליה? או שהאתרוג יקבל שכר בגלל שנוטלים אותו?

ב. אני חושב שיש לזה עוד מקורות מלבד הסיפור ההוא.

אני הבאתי לך מדרש חז"ל, ואתה מתעלם.

הריצפה והאתרוג לא עשו שום מעשה כלל

אין שום קיפוח בכך שהוא לא נותן שכר למי שלא מגיע לו שכר. + יכול להיות שכוונת המדרש פשוט לומר לנו שה' הוגן ועושה משפט צדק, ולא שהוא נותן שכר לחיות.

אבל גם אתה לא ענית להגיון שיש בדברי הרבנים שהבאתי.

כי לא כתוב שהקב"ה משלם שכר לכל בריה,

אלא שהוא "אינו מקפח שכר כל בריה"

משמע (לי לפחות) שזה בא להגיד שבמצבים שמגיע שכר - הקב"ה לא מקפח את אותה בריה

אבל לא שתמיד הוא משלם שכר כי לא כל בריה אמורה לקבל.

שלא חרצו לשונם.

אני עניתי, ואמרתי שזו החלטה שלך שאין להם שכר בכלל, הם דיברו על שכר בעולם הבא, ולקושיתך שלדעתי אינה קושיא למה שלא יקבלו גם הם שכר בעולם הבא עניתי שהמעשה לא שלם כשאין כוונה.

אתה מחליט שנוח היה עיוור ואז מקשה איך הוא עלה לתיבה- החלטת שהדבר היחיד שמשנה זה המחשבה ואז קשה לך קורבנות שוגג ונתכוון לאכול חלב ואכל שומן.

אני ממכלול הדברים רואה את זה אחרת, העיקר זה המעשה, המחשבה משלימה את המעשה

והדיוק של @מבקש אמונה לא נכון לדעתי- כי המדרש הוא על כלבים, ולשיטתכם- אף פעם לא מגיע להם שכר...

אם זה בשביל הכלבים שלא חרצו לשונם, אותם כלבים עצמם שלא נבחו,  איזה שכר הם קיבלו?

אם למדתי נכון, הכלבים קיבלו שכר שיזרקו להם בהמה שנטרפה

ובני ישראל נצטוו על השחיטה הרבה אחרי שיצאו ממצרים..

יוצא מכאן שאותם כלבים עצמם - שאם נפרש שהגיע להם שכר - לא קיבלו כלום ושכרם קופח.

זה אומר שבנוסף הם קיבלו שכר גם כמין.

אבל כשחיפשתי את המדרש כדי להסתכל- מצאתי מדרש אחר, יותר מפורש:

מדרש תנחומא פרשת נח
"ויזכר אלהים את נח. אם לנח נזכר למה לחיה ולבהמה, אלא יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שאינו מקפח שכר כל בריה, אפילו עכבר היה משמר משפחתו, ולא נתערב במין אחר, כדי ליטול שכר, וכל אנשי דור המבול ערבבו משפחותיהם, שנאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה (בראשית ו יב), לפיכך כשם שפרע מן האדם שחטאו, כך פרע מן הבהמה והחיה והעוף, ומנין שנפרע מהם, שנאמר ויאמר ה' אמחה וגו' (שם /בראשית/ ו ז), וכל כך למה, ללמדך שאף הם ערבו משפחותיהם, והיו הולכין על מין שאינו שלהן, כל מין ומין על מין שאינו שלו, וקרא הקדוש ברוך הוא לנח ויאמר לו בחר לך בהמה וחיה ועוף [מאותן] שלא ערבבו את משפחותיהן, שנאמר מכל הבהמה הטהורה (שם /בראשית/ ז ב), טהורה כשם שנבראת..."

מה גם שאם אתה אומר שהוא כן "אמיתי" באמת לא ברור מה ההבדל בין עכבר ששומר משפחתו לגוי שעושה 7 מצות בני נוח.

מלבד ההגיון הברור שאומר שאין טעם לתת להם שכר.

בעצם אתה בעצמך אמרת שהם לא מקבלים שכר בעולם הבא, לא?

באמת אין הבדל- שניהם יקבלו שכר בעולם הזה ולא בעולם הבא.

אלא אם כן הגוי עושה את זה גם מהמחשבה הנכונה ואז הוא יקבל גם עולם הבא, כמו שמפורש ברמב"ם. זה מסתדר לי נפלא.

הטעם לא נכון כי יש עליו קושיות. שוב, אתה יורה את החץ ואז מסמן את המטרה... החלטת שמה שחשוב זה המחשבה ואז קשה לך כל מיני דברים. במקום להסתכל על הדברים ומתוכם לבנות גישה...

החילוק הוא שעולם הבא מקבלים על המעשה השלם- שהוא מעשה עם מחשבה, עולם הזה מספיק מעשה.

מה זה משנה אם הוא מקבל בעולם הזה או בעולם הבא? זה הכללים במשחק?

למען האמת, אני פשוט הולך לפי ההגיון ומקשה על כל מה שלא מסתדר. זה די ברור שמה שמשנה זה המחשבה, ואשמח אם תענה על השאלה הפשוטה: למה שיקבלו שכר על המעשה?

האם מי שהתכוון להרוג מישהו ולא עלתה בידו הוא צדיק כי בפועל הוא לא הרג? ואולי בכלל זה הכדור שהרג? אז הכדור צריך לקבל עונש.

אולי תנסה להגדיר מה נדרש מאיתנו? מה מטרת המצוות? והאם הן כוללות את ה"תועלת" בעולם הזה.

שוב, גדולים ממני סברו שאין לחיות שכר. ולפי אותו הגיון גם לא לעצמים שונים.

האם מקבלים שכר בגלל מה שנעשה או בגלל שאתה עשית את זה?

זה יצא קצת מעורפל.

האם מקבלים שכר על הכוונה או על מה שקרה?

האם הכדור מקבל עונש כי הוא הרג? או פרס כי הוא הרג מחבל?

הטענה שלי לגבי העולם הבא\העולם הזה, הייתה שאין חילוק הגיוני ביניהם. כלומר, מה ההבדל אם מקבלים שכר בעולם הזה או בעולם הבא?

אי אפשר לומר "זה הכללים"...

ההם אמרו טעם, והטעם קיים בין על שכר בעולם הזה ובין על שכר בעולם הבא.

1. אני מצטער, אבל לא הבנתי את ההבדל:

שניהם מופעלים בדיוק באותה מידה. פשוט הכלב מופעל על ידי אינסטינקטים.

האם תאמר שהאקדח מפעיל בגלל שהוא יורה את הכדור? ברור שלא, הרי יש מי שלוחץ על ההדק.

2. זו אכן השאלה בערך (לכל אחד נוח עם הגדרות שונות).

ההנחה שלי היא שבשניהם הגמול הוא הנאה, כך שאני לא רואה איזה עניין הגיוני לתת דווקא בעולם הזה\הבא. אכן יש את החילוק היפ-ה שאתה מציע אך כדבריך הוא רעיוני.

הרבנים שאמרו שלא מקבלים שכר בעולם הזה הביאו טעם שעומד גם לגבי שכר בעולם הזה כמו בבא.

1. תראה, לא יודע לגבי המקרה הספציפי שהובא במשל, אם באמת הכלב הופעל ולא פעל, יש להניח שלא יהיה לו שכר. אבל אתה קופץ מפה למסקנה שהמעשה אינו חשוב, למרות שאתה טוען שהוא לא עושה מעשה, אלא רק מופעל- אז זה לא מוכיח, והמקרה לא גורע כהוא זה מזה שהשכר הוא על המעשה...
וממילא, כלב שלא הופעל, ולמשל קפץ על גוי שניסה להרוג יהודי ומנע ממנו את זה, כן יקבל שכר...

או שאתה טוען שכלב מעצם הגדרתו הוא מופעל ולא פועל, כי הוא מופעל ע"י אינסטינקטים?
זה שוב דמגוגיה... ברור שבעלי הנפש הבהמית פועלים וזזים מרצונם ויש הבדל ביניהם לדומם... אם אתה לא מבין את ההבדל, אז באמת אין מה להתווכח...

ובכלל, אתה מנסה להוכיח שמה שחשוב זה המחשבה, מתוך הנחת יסוד שלך שמעשה בלי מחשבה אפילו לא נחשב מעשה... זה נקרא הנחת המבוקש... כשל לוגי.

2. לא מבין את הבעיה בחילוק רעיוני כשמדברים בנושא רעיוני- מה רצית שיהיה? משוואה מתמטית?

באמת לחיות אין בחירה חופשית. חשבתי שזה היה מוסכם. אכן, הן לא מופעלות על ידי בחירה או רצון.

אני לא בטוח מה הכשל הלוגי שהצגת:

אולי היה בלבול לשוני. נגדיר כך:

אני מחשיב פעולה למעשה, גם אם לא הייתה לעושה בחירה או כוונה.

דוגמא: האקדח ירה = מעשה. גם אם מישהו לחץ על ההדק.

אמנם הוא מופעל אך עדיין הוא עשה פעולה.

לכן, השכר (בעולם הבא\הזה) יינתן על המחשבה ולא על מעשה בלי מחשבה. מעשה בלי מחשבה אמנם נחשב "מעשה"\פעולה, אך כיוון שהיה ללא מחשבה הוא לא מקבל שכר, וניתן, לצורך העניין, שלא להגדיר אותו כ"פועל".

לשונית, אפשר גם להגדיר אחרת.

2. לא נתווכח על זה (לדעתי חילוק כזה הוא לא כל כך קריטי ואין סיבה להיצמד אליו).

בכל אופן, הטעם המובא (בדבר הבחירה) שולל גם קיום של שכר בעולם הזה.

הטענה "אני מאמין לרבותינו" באמת עקצה אותי כי היא נשמעת כל כך טהורה וברורה.

ואכן, אינטואיציה יכולה להטעות כשהיא מתחזה להיגיון. למדתי את זה על בשרי בשרשור על בעיית מונטי הול. (מוזמן לעקוץ אותי בשמחה...)

כתוב משהו שהם קיבלו?

אם במדרשים מפורש מה קיבל מי שקיבל, אז פה לא כתוב כלום משמע שהם לא קיבלו כלום.

תקן אותי אם אני טועה...

לגבי הבעלי חיים בתיבת נוח, גם זה לכאורה עדיין ראיה שזה בשבילנו ולא בשביל הבעל חיים

זה היה שאלה של למות מול להינצל - מן הסתם שהקב"ה יציל את הבעל חיים שלא השחית כדי להעביר מסר

ועדיין לא ענית למה הטעם לא נכון.

יש סוברים שאם האדם סבר שזה עני הגון הוא אכן מקבל זכות כאילו הוא תרם לעני אמיתי.

אומנם אני לא מבין את הדעה השניה, אבל אפשר להקשות לדעה הזו.

כבר אמרתי שזה מחסדו של ה' שהוא מצרף כוונה טובה למעשה.

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.

ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.

ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.

ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.

שמישהו מגיב לתגובה שלי. 

העיגולים האלה, באלכסון או ישר...משהו כזה.

תודה!

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"נער הייתי גם זקנתי"

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)

ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?

איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

"המקום" - לחרדים עובדים.

כלומר, זה נכון לגמרי.

אבל כשזה הופך להתמכרות זה כבר לא הבנה אלא תהליך בעייתי שמסכן את שני הצדדים.

הרבה דברים יפים וטובים ואלטרואיסטים כביכול, הובילו לנזקים ולתסבוכות הכי גדולות...

אבל גם ספונטני זה לא מדוייק.

כן אני חושב שהגעתי לאיזו נקודת סבל שחייבה אותי באופן קיומי לעבור תהליך בדבר הזה, תהליך מתמשך וארוך.

חלק ממנו גם היה בטיפול מסויים

וחלק ממחשבות ותהליכים שעברתי עם עצמי

יש משהו בהכרח, שעושה אותנו גם מאוד גיבורים ואמיצים (ללא קשר לכמה אנחנו חזקים) וגם מאוד מדויקים.

זו חוויה מדהימה וחשובה מאוד!!

אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני

יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....

היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה

המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא

מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם

לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:

את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...

העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות

הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה

זאת לא רע בכלל...

להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.

בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....

(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.

אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

ואיך כתוב בסליחות:

"שואגים בתפילה ומבקשים רישיון"

שנזכה