כל האורות מכובים.
החדר מואר באור עדין של נרות שעווה שמפוזרים על השיש ובריח של מרק בצל שעדן הכינה.
סתיו מסדר את הפתילות בחנוכיה. ''זאת חנוכה היום, עדן.''
עדן שומרת מהר על דמעה חצופה שלא תיפול למרק. גם ככה היא שמה יותר מדי מלח מרוב שהראש שלה לא כאן.
''שמונה הוא מעל הטבע. המספר שבע מסמל את הטבע, שבעה ימים שבהם נברא העולם. ושמונה---'' הקול שלו נאבד לרגע. וחוזר. כמו תמיד. '' שמונה מסמל את מעל הטבע, עדן.''
עדן ממשיכה לערבב את המרק שישרף עוד שניה.
''השנה נחגוג גם שמונה שנים לחתונה שלנו'' היא אומרת פתאום.
סתיו שמח שהיא משתפת איתו פעולה. ''נכון, זה יקרה. אני אומר לך.''
עדן שותקת.
''עדן.'' הוא מנסה. היא ממשיכה לשתוק.
''עדן, תסתכלי עלי.'' הוא מתעקש. המבט שלו הופך להיות חולמני, כמו מאחורי ענן הוא מתאר לה ''בשנה הבאה בחנוכה תינוק יבכה כאן. וזה יהיה כמו שיר, זה ילווה את 'הנרות הללו' שלנו כמו כינור מדוייק. אני מבטיח לך, בשנה הבאה תינוק יבכה כאן במקומך.'' במקומנו.
הבכי של עדן מתפרץ ביפחת צחוק.
מיואש. חסר תקווה ולא מאמין.
אבל סתיו מחייך. ''זה סימן טוב, גם שרה צחקה. גם שרה צחקה כשהמלאך בישר לאברהם 'כעת חיה והנה בן לשרה'. זה סימן טוב.'' הוא מרוצה בעליל.
עדן מנגבת דמעות אחרונות. ''אתה באמת מלאך.'' היא מחייכת ''ועכשין תן לי לסיים עם האוכל עוד שניה כולם יבוא והם יהיו רעבים אני אומרת לך''
בדיוק באותה שניה נשמעות דפיקות על הדלת. עדן מסדרת את המטפחת הענקית ואת החיוך הקטן. שיגדל קצת. ''חנוכה שמח ומאיר! עומר? איזה כיף שהבאת חברים חדשים!''
הנערים מתחילים להתאסף.
חלק באים לבד וחלק בקבוצות.
כולם בודדים.
כולם נמסים לתוך החיבוק של עדן וסתיו. חיבוק כזה שלא רואה כלום חוץ מעיניים טהורות ונשמה גבוהה.
שתי בחורות עוזרות לעדן למזוג את המרק ועדן דוחקת בנערים לאכול כי ''מרק קר זה לא טעים!''
אריאל, בחור נמוך ורזה עם קוקו קטן מרגיע אותה. ''עדן, המרק שלך טעים בכל מצב צבירה. חבר'ה---'' הוא קורא להם. ''מי רוצה מהמרק הכי טעים בעולם?''
סתיו צוחק. ''מה שנכון, נכון.''
הם מדליקים חנוכיה ואחר כך מתיישבים בכל קצוות החדר, על פופים או מכורבלים בשמיכות.
כמה בחורים בצד מנגנים בגיטרה כשבחורה מתולתלת מלווה אותם בחליל צד.
כשסתיו מתיישב באמצע, אחרי שהוא סיים לבדוק שלאף אחד לא חסר כלום, עובר גל של שקט.
לסתיו יש פיאות ארוכות ועבות בצבע חום והאור של הנרות גורם להן להיצבע בצבע נחושת שנותן לו מראה אצילי אפילו יותר מהרגיל.
''אחים ואחיות שלי'' הוא מתחיל כאילו ברצינות ואחרי שניה צוחק. ''אז קודם כל התגעגעתי אליכם'' הוא מצביע על עדן ומתקן. ''התגעגענו אליכם. אני ועדן''
עדן מאשרת בהנהון נמרץ שמנענע זוג עגילים ענקיות ''מאוד. גם למי שעוד לא היה כאן אף פעם.'' היא מחייכת לחדשים ואז מעבירה את רשות הדיבור בחזרה לסתיו בתנועה דרמטית מוגזמת שמעלה חיוך על הפנים של כולם.
''השבוע יצא לי קצת לחשוב על זה. תגידו נשמות, ה' לא יכל לפעור בור באדמה ולגלות להם חביות חביות של שמן טהור חתום בחותמו של הכהן הגדול?'' סתיו תוהה בקול ''לא יכל?''
''י-כ-ל.'' הוא עונה לעצמו במנגינה.
''אבל-אבל-אבל'' הוא ממשיך במנגינה. ''אבל מה. ה' יתברך משאיר להם פך קטן ומסכן וממנו הוא עושה את הנס.'' מישהו פורט בגיטרה פריטה אחת. כאילו להדגיש. סתיו מעודד אותו עם העיניים.
''וזה למה? אה? למה למען ה', ה' יתברך צריך לקחת פך קטן ונטוש ואיכשהו לתת לטיפות הבודדות שעוד נותרו בו להספיק לשמונה ימים, אה? למה?!'' סתיו מתעצבן בכאילו וזה כזה חמוד שעדן מצלמת אותו בלי שהוא יראה כדי שיהיה להם על מה לצחוק אחר כך.
סתיו מסיים לזעזע את ה'קהל' ומחייך.
''כדי שאחרי זה יוכלו לשיר: ''יוונים נקבצו עלי...''
הוא מתחיל לשיר והחברה מצטרפים אליו בקול נמוך ''ופרצו חומות מגדלי וטימאו כל השמנים.
ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים''
הוא קוטע את השירה בהנף יד אחת. החלטי.
''וזה כדי שיום אחד יבוא פח קטן.'' הוא מחליף את הכ' בח' ומדגיש אותה כדי שאף אחד לא יתבלבל. ''ואותו פח יהיה בודד ונטוש ומטונף ומרוקן ורק בתחתית שלו ישארו כמה טיפות אחרונות - 'נותר קנקנים' - אותם טיפות כדרכן של טיפות אחרונות לא עומדות למעלה על גג העולם ומשקיפות על נשרים, הן בתחתית של התחתית. הן ה'נותר', שאריות שנדבקות לרצפת הפח הזה שקוראים לו סתיו או אורי או סיוון או עמוס והם ישמעו את זה והם יגידו - אה? מנותר קנקנים נעשה נס? גם לי יש סיכוי.''
הבחור עם הגיטרה ממשיך ללוות אותו.
''ה' יתברך מדבר בנס חנוכה לכל הקנקנים המרוקנים והוא לוחש להם תקווה.'' אומר סתיו ומטייל עם המבט על הנערים. ''חנוכה הוא לא חג של החביות השמנות שמספיקות בכיף גם לשנה, חנוכה הוא חג של שאריות. של פכים קטנים שלמרות ריקנותם, הם חתומים בחותמו של הכהן הגדול. ובכח הטוהר הזה, הם בוערים. ומאירים במקדש.''
הנערים מרותקים וסתיו מנצל את הרגע וממשיך. ''בכד הקטן הזה ה' מבשר לי ולעדן ולעומר ולאסתי ולשיר ולכל אחד ואחת. כאן, ובכל מקום שהוא בעולם - גם הנחות ביותר - שעוד יצמח מהם נס.'' הוא כמעט מסיים וממשיך באותה נשימה. ''ועדן. תפסיקי לצלם כבר, זה לא מעניין.''
כולם צוחקים. ועדן מצלמת גם את זה עד שסתיו קם לקחת מרק וגם עדן מסכימה שלא מצלמים אנשים אוכלים.
מאוחר בלילה יוצאים הבחורים האחרונים ונרות החנוכה מתחילים לגווע.
עדן נעמדת לידם. ''נשאר ממש קצת שמן'' היא אומרת.
''כן נכון. אבל מה אמרנו?''
עדן מחייכת חיוך שובב. ''אני יכולה לבדוק בסרטון---''
סתיו קוטע אותה. ''נו. תמחקי אותו''.
''בחיים לא'' עדן אומרת בנחרצות וממשיכה לחייך. ''נשארה לי ממש קצת תקווה. אבל---'' היא נושמת, מתגברת על כל הקולות המחלישים.
''מנותר קנקנים נעשה נס'' משלים סתיו.
''מנותר קנקנים נעשה נס''. עדן מאשרת.
השלהבת האחרונה שעוד נותרה לבעור מתגברת פתאום. כאילו מאשרת גם היא את הניסים שעוד יבואו.
עוד יבואו.
וירדו עלינו כמו גשם.
בניגון ממכר ומתוק.
של טיף.
טף.


ילדה טובה ירושלים/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית