סתיו ואריאל עומדים מתחת לסככה עם הסוסים.
ריח של גשם עומד באוויר. סתיו מסתכל על העננים ומניח שהוא יבוא ממש בקרוב.
אריאל נצמד לסוס שחור אחד. רועד.
''קר לך?'' סתיו שואל.
אריאל אומר לא עם הראש.
סתיו מעביר ליטוף איטי בין עיני הסוס ואז פונה לאריאל ''מותר לך לפחד ילד, מותר לך''.
''אני לא מפחד''.
סתיו מהנהן ואז אומר בזהירות. ''בסדר, אני רק אומר שאם תרצה, אז.. זה מותר''.
אריאל נצמד עוד לסוס, מנסה להיבלע בשחור שלו. ''זה אסור. זה מסוכן. זה יכול להיות ש---''
''שזה יקרה באמת.'' סתיו משלים.
אריאל מרים זוג עיניים ירוקות. מופתעות. ''כן. בדיוק. אם מפחדים מזה, אז זה יקרה.'' הוא קובע.
''הבנתי. אם ככה--- '' סתיו בורר מילים. ''אם ככה אז כשלא מפחדים זה לא קורה, אז הכל בסדר.''
אריאל מנענע בראש. פעם ועוד פעם. ''אבל אני מפחד!!'' הוא צועק וממשיך לנער את הראש כאילו לסלק את כל המחשבות הטיפשיות המסוכנות שרצות בו. ''אני מפחד ולא הכל בסדר. לא!!''
סתיו לא מופתע. הוא עוטף את אריאל בחיבוק זהיר. ''אמרת את זה, גיבור אחד.'' הוא לוחש. ''אתה מפחד. אמרת את זה''
אריאל מתייפח לתוכו, בלי קול. בלי דמעות. רק נשיפות מבוהלות. ''אני לא מפחד. אני לא מפחד. אני לא מפחד.'' הוא מנסה להשתיק את הקולות בראש, את הצונאמי בלב. שמציף אותו בגלים גלים של חוסר אונים.
סתיו מניח שתי ידיים על הכתפיים שלו ומנסה לתפוס את המבט שלו. ''לא נדבר על זה עכשיו, אוקיי?''
אריאל מהנהן בהקלה. רק לברוח מכאן. מהפחד החונק הזה שיושב לו על הצוואר.
''קדימה, גיבור'' סתיו מחייך אליו. ''תעלה על הסוס''.
אריאל מזנק על סער השחרחר וסתיו ניגש לסוסה לבנה עם כתם חום ליד העין. ''בואי דניז'' הוא מגרד לה בגב בחיבה והיא משמיעה צהלה מאושרת כשהוא עולה עליה בתנופה וקורא לאריאל. ''עד הגבעה, להקיף אותה ובחזרה'' הוא שורק שריקת עידוד. ''קדימה ארי..!''
הגשם המיוחל הגיע מוקדם מהצפוי והם מיהרו להחזיר את הסוסים לאורווה. אריאל נשכב על האדמה מותש.
סתיו מתיישב לידו על שרפרף קטן.
''העולם מלא ברחמי ה' יתברך.'' הוא אומר בהיסוס קל. לא בטוח שזה הזמן. ''כל פינה פה, נוטפת מתיקות ורחמים גדולים שה' משפיע עלינו בכל רגע ורגע, רק שאנחנו נחסמנו.
אתה מבין אריאל? באנו לפה בני חורין והשתעבדנו, השתעבדנו לפחד, ללבד, לחוסר אונים.
השתעבדנו לטרגדיות, לקטסטרופות ועוד מלא דברים שלא קיימים בכלל בעולם של השם''
אריאל מרים חצי גבה. ''לא קיימים?''
סתיו מהנהן. ''אין קטסטרופות בעולם של ה' יתברך.
יש צער, יש פגיעות ויש כאב. יש כאב בכמויות.
אבל אין קטסטרופות. אין חוסר שליטה.
אנחנו לא סתם יצורים מושלכים שיכולים להיזרק, להיקרע, להישבר ואז שוב להחבט באדמה ולאף אחד לא אכפת - מאחורי ההסתרה הזאת והדברים שאנחנו קוראים להם טרגדיה וצובעים אותם בצבע אדום זועק - נמצא ה' יתברך. בלבן, של חסד ורחמים.''
אריאל מתכווץ. ''אתה לא יכול להגיד שאנשים לא מתים שילדים לא מתרסקים. שאין---'' הקול שלו מתכווץ ממילה למילה. ''שאין שום דבר נוראי בחיים.''
''הכאב קיים, והעצב והדמעות.'' סתיו מסכים, בלב שלם. לב שמכיר יותר מדי דמעות. ''אבל בדמיון שלנו הכל הרבה יותר מפחיד, המוח שלנו יודע לייצר זוועות מרוחות בדם והיסטריה, רק בחיים האמיתיים הכל מקבל פרופורציות כי באמת לאמיתה אנחנו מחובקים בתוך החיבוק של ה' וכל מה שקורה לנו, קורה לנו בתוכו.
ונכון, לא לכל דבר יש תרופה אבל לכל דבר יש מרפא. גם כאבים ששום דבר לא יכול לעזור להם, מתרפאים. ככה, לאט. ה' מורח עליהם משחה בלתי נראית של חסד ורחמים ויום אחד קמים בבוקר ומגלים שאפשר לעמוד על הרגליים. ואפשר ללכת ואפשר לרוץ ואפשר לרקוד. אפשר לחיות, אחרי כל מוות. יש חיים.''
קרני שמש מגיחות מבין העננים האפורים, רוקדות על הפנים של סתיו, כמו מסכימות איתו.
אחרי כל חושך, מפציע אור.
סתיו ממשיך. ''רק, בשביל שזה יקרה צריך להפסיק לברוח, צריך להודות בפחד. צריך לבוא לה' יתברך מאיפה שאתה, מהמקום ההרוס השבור והמנותק שאתה נמצא בו - אבל הוא המקום שלך - ושם תפגוש את ה' יתברך, מחכה לך. עם הרחמים שלו, עם הרפואה.''
סתיו מסתכל חזק לתוך העיניים של אריאל. ירוקות ומבוהלות כמו עיניים של חתול בחושך.
והוא יודע שזה לא חייב להיות ככה.
''אריאל?'' הוא אומר פתאום אחרי שקט ארוך.
''תן לו מקום, לפחד.
תחבק אותו ותוליד ממנו תפילה.
כל הרגשות הם מקור לתפילה ובחבליהם נולדות תפילות קסומות ומגוונות.
האהבה מביאה לתפילה של תשוקה, והשמחה מנגנת תפילה של הודיה. הצער מתחנן תפילת געגוע.
והפחד, הפחד פורץ בתפילה של אמונה.''
סתיו מחייך וממשיך בלחש, כאילו זה סוד. ''וזאת התפילה - נעלית מכולן''.
אריאל מתיישב נגד כיוון הרוח. נותן לה לחבוט בו. ''איך פחד יכול להיות תפילה?'' הוא שואל בחוסר אמון ומהדק את הקפוצ'ון על הגוף.
סתיו מתיישב לידו, על הרצפה. ''בתפילה הזאת מדברים על הבפנים. על הלב המשותק הזה שקפוא ולא מעיז לזוז. שהשתעבד למצרים של פחד, של שתיקה והדחקה.
מספרים לאבא איך נחסמנו. איך העיניים שלנו רואות רק את הטרגדיות שמוכרים לנו החיים ומפספסות את הרחמים, מפספסות אותו'' סתיו מדבר עם הפנים לאריאל, אבל באמת בפנים הוא יודע למי הוא אומר את זה.
אחר כך בלילה, הוא יחזור לבית הריק שלהם והוא ועדן ישתו תה נענע במרפסת והוא יספר לה שהיום הוא עבד עם אריאל על הפחד.
והיא תשאל איך היה והוא יגיד לה שברוך ה'.
וכשהיא תלך להביא את העוגה שהיא שכחה להוציא מהתנור הוא יגיד לסתיו הזה - זה עם הפאות והזקן שלפעמים קוראים לו הרב סתיו. וזה חרוז באמת נחמד אבל הוא לא רב. והוא יגיד את זה לסתיו הזה, שהוא לא רב ולא פסיכולוג.
ואפילו אם כן.
אפילו אם כן---
מותר לו לפחד גם.
ואפילו שהוא כזה סתיו של שלכת, מותר לו גם. לחכות לגשם.
ולהודות שהוא לא בטוח בכלל שהוא יבוא.
ולהודות.
להודות שזה מפחיד.
(ועדיין, זה בתוך החיבוק של השם.)
מנותר קנקנים -נעשה נס/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
ריח של גשם עומד באוויר. סתיו מסתכל על העננים ומניח שהוא יבוא ממש בקרוב.
אריאל נצמד לסוס שחור אחד. רועד.
''קר לך?'' סתיו שואל.
אריאל אומר לא עם הראש.
סתיו מעביר ליטוף איטי בין עיני הסוס ואז פונה לאריאל ''מותר לך לפחד ילד, מותר לך''.
''אני לא מפחד''.
סתיו מהנהן ואז אומר בזהירות. ''בסדר, אני רק אומר שאם תרצה, אז.. זה מותר''.
אריאל נצמד עוד לסוס, מנסה להיבלע בשחור שלו. ''זה אסור. זה מסוכן. זה יכול להיות ש---''
''שזה יקרה באמת.'' סתיו משלים.
אריאל מרים זוג עיניים ירוקות. מופתעות. ''כן. בדיוק. אם מפחדים מזה, אז זה יקרה.'' הוא קובע.
''הבנתי. אם ככה--- '' סתיו בורר מילים. ''אם ככה אז כשלא מפחדים זה לא קורה, אז הכל בסדר.''
אריאל מנענע בראש. פעם ועוד פעם. ''אבל אני מפחד!!'' הוא צועק וממשיך לנער את הראש כאילו לסלק את כל המחשבות הטיפשיות המסוכנות שרצות בו. ''אני מפחד ולא הכל בסדר. לא!!''
סתיו לא מופתע. הוא עוטף את אריאל בחיבוק זהיר. ''אמרת את זה, גיבור אחד.'' הוא לוחש. ''אתה מפחד. אמרת את זה''
אריאל מתייפח לתוכו, בלי קול. בלי דמעות. רק נשיפות מבוהלות. ''אני לא מפחד. אני לא מפחד. אני לא מפחד.'' הוא מנסה להשתיק את הקולות בראש, את הצונאמי בלב. שמציף אותו בגלים גלים של חוסר אונים.
סתיו מניח שתי ידיים על הכתפיים שלו ומנסה לתפוס את המבט שלו. ''לא נדבר על זה עכשיו, אוקיי?''
אריאל מהנהן בהקלה. רק לברוח מכאן. מהפחד החונק הזה שיושב לו על הצוואר.
''קדימה, גיבור'' סתיו מחייך אליו. ''תעלה על הסוס''.
אריאל מזנק על סער השחרחר וסתיו ניגש לסוסה לבנה עם כתם חום ליד העין. ''בואי דניז'' הוא מגרד לה בגב בחיבה והיא משמיעה צהלה מאושרת כשהוא עולה עליה בתנופה וקורא לאריאל. ''עד הגבעה, להקיף אותה ובחזרה'' הוא שורק שריקת עידוד. ''קדימה ארי..!''
הגשם המיוחל הגיע מוקדם מהצפוי והם מיהרו להחזיר את הסוסים לאורווה. אריאל נשכב על האדמה מותש.
סתיו מתיישב לידו על שרפרף קטן.
''העולם מלא ברחמי ה' יתברך.'' הוא אומר בהיסוס קל. לא בטוח שזה הזמן. ''כל פינה פה, נוטפת מתיקות ורחמים גדולים שה' משפיע עלינו בכל רגע ורגע, רק שאנחנו נחסמנו.
אתה מבין אריאל? באנו לפה בני חורין והשתעבדנו, השתעבדנו לפחד, ללבד, לחוסר אונים.
השתעבדנו לטרגדיות, לקטסטרופות ועוד מלא דברים שלא קיימים בכלל בעולם של השם''
אריאל מרים חצי גבה. ''לא קיימים?''
סתיו מהנהן. ''אין קטסטרופות בעולם של ה' יתברך.
יש צער, יש פגיעות ויש כאב. יש כאב בכמויות.
אבל אין קטסטרופות. אין חוסר שליטה.
אנחנו לא סתם יצורים מושלכים שיכולים להיזרק, להיקרע, להישבר ואז שוב להחבט באדמה ולאף אחד לא אכפת - מאחורי ההסתרה הזאת והדברים שאנחנו קוראים להם טרגדיה וצובעים אותם בצבע אדום זועק - נמצא ה' יתברך. בלבן, של חסד ורחמים.''
אריאל מתכווץ. ''אתה לא יכול להגיד שאנשים לא מתים שילדים לא מתרסקים. שאין---'' הקול שלו מתכווץ ממילה למילה. ''שאין שום דבר נוראי בחיים.''
''הכאב קיים, והעצב והדמעות.'' סתיו מסכים, בלב שלם. לב שמכיר יותר מדי דמעות. ''אבל בדמיון שלנו הכל הרבה יותר מפחיד, המוח שלנו יודע לייצר זוועות מרוחות בדם והיסטריה, רק בחיים האמיתיים הכל מקבל פרופורציות כי באמת לאמיתה אנחנו מחובקים בתוך החיבוק של ה' וכל מה שקורה לנו, קורה לנו בתוכו.
ונכון, לא לכל דבר יש תרופה אבל לכל דבר יש מרפא. גם כאבים ששום דבר לא יכול לעזור להם, מתרפאים. ככה, לאט. ה' מורח עליהם משחה בלתי נראית של חסד ורחמים ויום אחד קמים בבוקר ומגלים שאפשר לעמוד על הרגליים. ואפשר ללכת ואפשר לרוץ ואפשר לרקוד. אפשר לחיות, אחרי כל מוות. יש חיים.''
קרני שמש מגיחות מבין העננים האפורים, רוקדות על הפנים של סתיו, כמו מסכימות איתו.
אחרי כל חושך, מפציע אור.
סתיו ממשיך. ''רק, בשביל שזה יקרה צריך להפסיק לברוח, צריך להודות בפחד. צריך לבוא לה' יתברך מאיפה שאתה, מהמקום ההרוס השבור והמנותק שאתה נמצא בו - אבל הוא המקום שלך - ושם תפגוש את ה' יתברך, מחכה לך. עם הרחמים שלו, עם הרפואה.''
סתיו מסתכל חזק לתוך העיניים של אריאל. ירוקות ומבוהלות כמו עיניים של חתול בחושך.
והוא יודע שזה לא חייב להיות ככה.
''אריאל?'' הוא אומר פתאום אחרי שקט ארוך.
''תן לו מקום, לפחד.
תחבק אותו ותוליד ממנו תפילה.
כל הרגשות הם מקור לתפילה ובחבליהם נולדות תפילות קסומות ומגוונות.
האהבה מביאה לתפילה של תשוקה, והשמחה מנגנת תפילה של הודיה. הצער מתחנן תפילת געגוע.
והפחד, הפחד פורץ בתפילה של אמונה.''
סתיו מחייך וממשיך בלחש, כאילו זה סוד. ''וזאת התפילה - נעלית מכולן''.
אריאל מתיישב נגד כיוון הרוח. נותן לה לחבוט בו. ''איך פחד יכול להיות תפילה?'' הוא שואל בחוסר אמון ומהדק את הקפוצ'ון על הגוף.
סתיו מתיישב לידו, על הרצפה. ''בתפילה הזאת מדברים על הבפנים. על הלב המשותק הזה שקפוא ולא מעיז לזוז. שהשתעבד למצרים של פחד, של שתיקה והדחקה.
מספרים לאבא איך נחסמנו. איך העיניים שלנו רואות רק את הטרגדיות שמוכרים לנו החיים ומפספסות את הרחמים, מפספסות אותו'' סתיו מדבר עם הפנים לאריאל, אבל באמת בפנים הוא יודע למי הוא אומר את זה.
אחר כך בלילה, הוא יחזור לבית הריק שלהם והוא ועדן ישתו תה נענע במרפסת והוא יספר לה שהיום הוא עבד עם אריאל על הפחד.
והיא תשאל איך היה והוא יגיד לה שברוך ה'.
וכשהיא תלך להביא את העוגה שהיא שכחה להוציא מהתנור הוא יגיד לסתיו הזה - זה עם הפאות והזקן שלפעמים קוראים לו הרב סתיו. וזה חרוז באמת נחמד אבל הוא לא רב. והוא יגיד את זה לסתיו הזה, שהוא לא רב ולא פסיכולוג.
ואפילו אם כן.
אפילו אם כן---
מותר לו לפחד גם.
ואפילו שהוא כזה סתיו של שלכת, מותר לו גם. לחכות לגשם.
ולהודות שהוא לא בטוח בכלל שהוא יבוא.
ולהודות.
להודות שזה מפחיד.
(ועדיין, זה בתוך החיבוק של השם.)
מנותר קנקנים -נעשה נס/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
