על הודעות שנמחקו או שלא ניתן לקרוא. ובכן:
ההסבר הוא שיש טרול שפותח פצלשים על מנת לפגוע באנשים (היה בנות לא לריב) שמחקתי מספר ניקים שלו היום, אלו ההודעות שלא ניתן לקרוא.
כמו שכתבתי בעבר:
אין לי בעיה עם פצלשים וגם לא עם הטרלות אפילו שזה ילדותי,
אבל נבזות ופגיעה במכוון באחרים זה לא מקובל.
אז עכשיו הוא פותח פצלשים. בינתיים אני אאפשר לו, אתם תזהו אותו לפי הסגנון (והוא גם יגיב כאן בשרשור).
למשל:
תודה על התודה.
זה חריג, רוב האנשים כאן נורמטיביים ולא מחפשים להרע.
יש פה אנשים טובים, רובם ככולם כאלה.
ואחרי שהעלילו עליך התחלת להתפרע
קודם היית ניק צייתן וטוב ונורמלי כמו כולם (הרוב למשל
מה השתנה? למה כל ההטרלה הזאת?
אתה לא חייב לענות, אבל זה ממש מוזר
חשבנו שהיכרנו אותך, כנראה שלא......
ניהיה פה ממש מעניין. תודה לכם על הבידור 
אז המעיר זה בנות לא לריב?
מעניין ביותר
כי הם ממש כתבו בסגנון אחר
❤שתיהם באותו גיל ואותו סטטוס, לא?
זה רק בגלל החסימה ז'ל, לא?
- לקראת נישואין וזוגיותאבל הסגנון לא
זה בול אתה
אם ננתח רק את המילים הכתובות אז באמת אתה טוען שאתה העלית קטע בתמימות ולא רצית שיהיה ריב חס וחלילה
אבל יש גם את המסר הסמוי, מה שמרגישים מקריאת המילים, ומרגישים שאתה לא באמת מתחרט אלא רק רוצה לסיים נושא, במחשבה שלי קראתי את זה במנגינה של קוצר רוח....
אבל אולי אני טועה כי אל טרחתי לקרוא את כל השרשור הזה
או שאת קוראת אותו ומבינה מלכתחילה שזה אותו אדם ולכן קוראת אותו יחסית נכון
או שיש לך כוחות על 
ואז גם יצאתי קצת טמבל בחלק מהפעילות של הפצלש...
מה אכפת לי להנות מעצמי??
(אבל אופציה א' יותר הגיונית......)
והאמת האמת?
אני הייתי בשוק לגלות שאתה זה לחם מלא
ממש!
אתה זוכר את זה?
אבל זה בגלל שאני לא מנסה לגלות פצל'שים ומאמינה בתמימותי בטוהר כוונות ומעשים (לא ב'מת....)
אני חשדתי ב:
שניהם כותבים בצורה דעתנית והדמיון הכי גדול נמצא כאן:
רק תגיד לי איפה אתה שומר את כל הקישורים הישנים האלו???
ומעלה אותם מהאוב ברגע האמת
למרות שזה משעשע...
נראה אותו ראש כזה
בינייש פתוחבנאדם אתה כותב אותו דבר בשני הניקים..
למשל פה, זה בול אתה-
אני בשוק של החיים!!! 
- צעירים מעל עשרים
ובכללי כל הסגנון שלך.
מצחיק שחשבת שאתה כותב בצורה שונה.
ואי הרסת שם❤הכי הצחיק אותי שכתבת בדיחה שצריך בשבילה שניים אז אשכרה התחלת דו שיח עם עצמך
אבל אכן לא הייתי חושדת במקרים האלו
בינייש פתוחוואי חברים שלי מהצבא התפוצצו מצחוק מהבדיחה הזאת כמו שבחיים שלי לא ראיתי
הרי פעם כבר גילית לכולם שאתה זה "לחם מלא"
אז איזה סיבה יש להשתמש בשני הניקים? ועוד לפעמים באותו שרשור 
זאת הסיבה שאני השתמשתי בלחם מלא אחרי החשיפה שלו. לפחות כשזה אותו פורום ואותו שרשור.
אבל הסיבה העיקרית היא כי עד לא מזמן ביניש היה חסום בנשואים טריים. מאז שגיליתי במקרה שהוסרה החסימה שמתי את הלחם המלא במקפיא
מבקש אמונהאו בתור נשמה כללית?
המעיר החדש
חח בסוף נגלה שכולם פה זה אותו אחד
המופע של טרומן סביב איזה שלושה ניקים
שזה די מגוחך לצפות מפצלשים להיכתב בסגנון זהה או מאוד דומה. יש סיבה לשימוש בשני פצלשים. כנראה בשביל לקבל תשובות שבאות מזוית שונה.
בכל אופן אין ממש צורך בניקים שונים אבל עם סגנון כתיבה זהה. איפה הרווח כאן? זה כמו לחמם את אותו המרק בסירים שונים.
אמנם אפשר לפתוח פצלש בשביל לעקוף חסימה מפורום ספציפי אבל אז לא אמורה להיות חפיפה בין המשתמשים השונים (חוץ ממי שמשתעשע כמוני) ואפשר גם לפתוח משתמש כדי לפרגן לעצמך או להרים לעצמך להנחתה (כמו שעשיתי) אבל מי שעושה את זה יותר מידי עולים עליו (לכן עשיתי את זה לעיתים רחוקות יחסית)
|מישי לא הייתה פה בחודש האחרון|
ניסיתי בטוב, הזהרתי אותך, ביקשתי שתפסיק ובכל זאת פתחת פצלשים שוב ושוב כדי להשפיל משתמשים אחרים.
צר לי אם אתה רואה את זה כהתנכלות, אבל אתה לא יכול לפגוע במכוון באחרים דרך פצלשים ולצפות שפצלשים אחרים יהיו לגיטמיים כי דרכם לא פגעת. אם אתה רוצה להיות חלק מהפורום אז פשוט אל תפגע, ככה פשוט.
ויש לי לפחות 3 הוכחות לכך.
מה שאומר שהוא משקר כשהוא אומר שזה לא הוא.
והנה הוא ממשיך:
(אגב אני אישית לא חוויתי את זה כפגיעה.. נראה לי יותר כמו שעמום, והוא לא כתב באמת דברים פוגעים. סתם צחק בדרכו המשונה
)
אבל מסיקה שהיו גם שרשורים אחרים שאולי בהם הייתה הטרלה של ממש, אז לא מתערבת🤷🏻♀️
ואני נוטה דווקא להאמין יותר לימל.. מצטערת.
מנהל יותר אמין מטרול, מה לעשות?
אתה מצחיק וחביב והכל אבל אני לא מאמינה להאשמה שהוא סתם מתנכל.
הוא אמין בעיניי. ואני זוכרת אותך בעבר כ'בנות לא לריב'.. אבל מאז 'המעיר החדש' התחלת להטריל.
אני זה נשמה כללית, ונאמן ה' אלוקינו, והבלדה.
הוא זה כל השאר.
הָיוֹ הָיָהכתבתי "הוא זה כל השאר" שמא כבודו פספס את המילה?
א. אותן דעות בדיוק
ב. אותה התנסחות (מי שמדבר איתך מגיע למסקנה המצערת שהוא צדוקי או רפורמי או בור שלא פתח דף גמרא מעולם)
ג. לא זכור לי שכsomeone התווכחת עם בנות לא לריב וגם עם המעיר החדש. כנשמה כללית ציינת את זה כמה פעמים.
ד. להציג שיחה אישית זו לא הוכחה. לא קשה ליצור אחת כזו כדי להוכיח.
ה. ידע באנגלית זה לא הבדל מהותי
מה שכן someone מתנסח יותר עדין ונעים
האמת מצטערת
אתה צודק, לא שמתי לב לכל הפרטים.
בכנות, נשמה עיצבן אותי אז חיפשתי קצת 'להחזיר' לו (בעיניי היה מכוער מאד כל המהלך של החשיפה של 'בנות לא לריב' ואח"כ ההנאה מכל התוצאה של זה..)
כנראה טעיתי.
מתנצלת באמת.
אוי שאת משעשעת....הָיוֹ הָיָההחזרת לי..
יו, באמת ששימחת אותי עכשיו, תודה..
א. זה פשוט מאוד, כשיונקים מאותו מאגר מים חיים, כשמחוייבים לאותם ערכים, כשעמלים בתורה באמת בהדרכת גדולי תורה, בדרך כלל המסקנות נהיות חופפות, אם כי אכן ישנם בינינו ויכוחים לעיתים, כגון בשרשורים שהוא ציין ועוד.
ב. בדיוק כמו שהוא כתב - ממש הוצאת שם רע. ישנם המונים המונים ששוחחתי איתם באהבה ואחווה ושלום ורעות ולא קראתי להם כך, אני אומר את זה רק על מי שבאמת כזה, וגם סמוואן אומר את זה רק על מי שבאמת כזה, ואכן אני נתקלתי בקצת יותר כאלו מאשר הוא...
לגבי השאר - אין לי מה להוסיף על מה שהוא ענה.
אבל אני מוכרח לחזור ולומר שאת ממש משעשעת, בפרט עם הרעיונות החמודים האלו של הנקמה בי..
לב אוהבתחשבו על זה.. חייבת להיות סיבה שה' ברא אתכם בגופים מחולקים!🤔
תראי קישור למקבץ השרשורים המבחר שלי מהפורום ההוא. כנסי ותראי לו
משעמם שם ותת רמה.....
הסבר מקוצר על העולם של הארי פוטר. - הארי פוטר
זה אם את רוצה להבין קצת את הסדרה....
🤭אתה יותר נחמד ככה
עבדנו עליכם כל הזמן.
אאייי, אם אנחנו אותו אחד - למה אנחנו כותבים על עצמינו בלשון רבים?
זה פשוט, כי יש לנו פיצול אישיות רציני, ולכן אנחנו מתכתבים באישי אחדים עם השני'אים כבר במשך חודשים ואלפי הודעות.
דא?
עכשיו אנחנו החלטתי לעזוב את הנושא....
ואולי תיפגשו במציאות ותהפכו להיות חברים טובים
הָיוֹ הָיָהבינייש פתוחאולי ימ"ל הצמיד את זה, כי הוא חושב שהניק הזה קשור למה שהוא מדבר עליו
גם זה פצל''ש שלו.
לפעמים אנחנו נמצאים כאן באמת בשביל לפרוק, לשתף, לעזור, לתת עצה/אוזן קשבת
ולפעמים אנחנו כאן כדי לברוח ממה שבאמת חשוב לעשות.
איזה עולם מפתיע... תמיד אמר לאנשים לא לריב בסוף נקלע למריבה בעצמו
מעניין אותי אם גם הנופלים עומדים במתיבתא דרקיעא בשעת הצפירה ומצדיעים...
מעניין אותי גם אם הם צופים במטחי היריות ובזרי הפרחים לרוב...
מישהו יודע?
כמובן זה רק מה שאני רוצה להאמין ואף אחד מאיתנו לא באמת יודע.
אם הם רואים משמים מה קורה בעולם הזה, אני מניחה שהם, שנתנו נפשם על הארץ וקידוש השם, משימים ליבם לאהוביהם ואוהביהם בעולם הזה.
שכואבים את חסרונם. שנותנים חלקם (בעקיפין) בשמירה על ישראל.
לא יכולה לדמיין בן שרואה את אמו בוכה על גורה ולא נקרע לו הלב ומצדיע לה.
שאין להם בראש שום דבר אחר חוץ מיישוב הארץ, או שמתערבבים פה עוד דברים אחרים [כסף, נדל"ן, מקום לגור, ועוד ועוד].
כי פעם חשבתי ככה, אבל כשהכרתי עותם קצת יותר מקרוב ראיתי שכנראה יש פה עוד המוווווווווווווווווווווווווון דברים אחרים.
מה אתם אומרים.ות?
מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה
אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה
אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.
אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.
עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53
בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).
היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.
ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?
אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?
אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.
כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.
אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.
(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)
והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.
לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.
בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.
ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.
כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.
(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)
נ.ב.
כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות..
כל מי שגר מעבר לקו הירוק?
ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים
כמו יוקר הדיור הארץ.
קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.
2006 החלה העליה המטאורית בנדלן
קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל
2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.
זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה
הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.
הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.
ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)
מישו יכול להסביר לי למה חאבייר מיליי ביקר דווקא בישיבת חברון ולא במרכז הרב?
גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.
למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.
ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.
ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.
ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.
היי לכם
איך מתקדמים החיים שלכם?
אתם מרגישים שהגשמתם את המטרות והחלומות שלכם?
האם קרה לכם שהרגשתם שכל הדלתות נסגרו בפניכם? מה עשיתם אז?
מתייעצת כי אין לי מושג מה אני עושה עכשיו עם החיים שלי...
שמישהו מגיב לתגובה שלי.
העיגולים האלה, באלכסון או ישר...משהו כזה.
תודה!
התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.
בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.
הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.
חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.
היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.
אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.
מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.
בקיצור: חתול זמני.
זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).
פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.
אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.
בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."
לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)
אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו
"נער הייתי גם זקנתי"
"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."
בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:
ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?
אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.
מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה
כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ
עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון
כל כישור שיש לך - לאחרים?
סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)
ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?
איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.
הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?
אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל
119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה.
שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון
כזה במעמקים.
אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע
בסדר.
אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?
אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.
אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.
אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.
לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.
החתול הוא זמני לנצח.
א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא
במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.
ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.
משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה
במיוחד. לא?
אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית
ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?
אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)
היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?
ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?
אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני
דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות
הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?
אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה לא אדישות!
ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה
להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?
אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא
שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.
סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם
כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -
ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;
נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,
אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.
גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?
,
סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?
משמח יותר?
תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש
ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה
של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?
וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך
משהו....
שבוע טוב וחג שמח!
ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.
משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.
לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.
לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).
הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.
לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.
איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...
לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...
וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים
לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...
ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)
ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.
הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.
והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...
מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖
-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.
-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.
-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?
כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.
לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת
ולנער את תחושת הסנדול (?).
אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו
קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם גדול). קראי
את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....
לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.
למה העצבות. לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה
קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,
כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.
יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".
יכולה לגרש חושך גדול.
פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.
חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו.
התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של
אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.
מטרות/ חלומות שהגשמתי
ויש שעדיין לפני
אם דלת אחת נסגרת
אני מחפשת את דלת אחרת
ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות
להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.
כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.
לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.
ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.
ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.
זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.
להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.
היה מצמרר.
רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...
התפרקתי.
זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.
אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.
והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.
גם עכשיו אני בוכה.
איזה נשמות קדושות.
הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.
סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14
במה אתם יותר מאמינים:
בזה שאפשר לקלקל,
או בזה שאפשר לתקן???
להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד
את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם
לקלקל יותר קל
לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ
זה קל
אנשים עושים את זה כל הזמן
כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות
להיות במודעות
ללמוד
ליישם
להתמיד
להתאמץ
לא רק באמונה אלא גם בתחושה
בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.
מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון
אבל באמת?
ואתם חשובים לו באמת?
ויצא לכם להיות גם מאוכזבים ממנו אחרי זה?
אולי סוג של בגד בכם?
אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.
לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.
הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.
עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.
מתוך סקרנותאף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .
אולי ניקים ספציפיים בפורום
"המקום" - לחרדים עובדים.
כלומר, זה נכון לגמרי.
אבל כשזה הופך להתמכרות זה כבר לא הבנה אלא תהליך בעייתי שמסכן את שני הצדדים.
הרבה דברים יפים וטובים ואלטרואיסטים כביכול, הובילו לנזקים ולתסבוכות הכי גדולות...
אבל גם ספונטני זה לא מדוייק.
כן אני חושב שהגעתי לאיזו נקודת סבל שחייבה אותי באופן קיומי לעבור תהליך בדבר הזה, תהליך מתמשך וארוך.
חלק ממנו גם היה בטיפול מסויים
וחלק ממחשבות ותהליכים שעברתי עם עצמי
יש משהו בהכרח, שעושה אותנו גם מאוד גיבורים ואמיצים (ללא קשר לכמה אנחנו חזקים) וגם מאוד מדויקים.
זו חוויה מדהימה וחשובה מאוד!!
אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני
יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....
היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה
המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא
מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם
לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:
את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...
העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות
הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה
זאת לא רע בכלל...
להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.
בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....
(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.
אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).
זה הכל סייעתות או יש מה לעשות השתדלות?
מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.
וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.
להתמקד בנהיגה עצמה
לבוא עירני
לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט
ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.
ממש בהצלחה!!
היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).
אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.
תצליח.
1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.
2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.
3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.
בהצלחה.
הרבה בהצלחה לך!
ואיך כתוב בסליחות:
"שואגים בתפילה ומבקשים רישיון"
שנזכה
