שעת לילה
ואני עייף
מכרסם חצאי מחמאות
מחפש נואשות
אות קיום
איזה לייק או שניים
שיהיו שווים
את טרחת חיי

לילה
בחוץ כולם נמים
ורק אני פה
עוד ער
מחכה נואשות
להפוגה
במירוץ המטורף הזה
גם אני
כמו כולם
בוהה בחשיכה

ואת לוחשת
אהובי
מתי כבר תברח?
תעזוב את היאוש
המר- מתוק הזה
ותשכח
לילות מלאי עצבות
ערפילי בדידות
של שחר

אהובי
מתי תפרח
שנית
בליל ירח
וסער?

ואני נודם
רדוף שתיקות
רדוף שדי עבר
המכים ללא הרף
שתיקת בלהות
נודמת
להט חלילים
מלא עשן
נמוג בעלטה
האינסופית
הלוחשת
המפתה.

ובבוקר
אור חיוור
מנתץ חלומי
גודע חיי
ונפשי
מרוב חמצן
לא יכולים
פשוט
להיות
פשוט
לנשום.

ביום שנשימתי קפאה
לא העידו השמים
כי יום הדין הגיע
לא הטיל כוכב שביט זעמו
על יושבי הארץ
לא יצאה חמה מנרתיקה
וביקשה לשרופינו חיים
לא זעפו גלי הים
מבקשים לבלוע אל קרבם
את כל הנקרה בדרכם.

לפני שנקרע הים
היה שקט
רק הד חלול
מרוקן מכל תוכן
דממת מוות שלטה בכל
נושאת את חיוורון הצלם האחרון
מספרת את סיפור צל האנושות
את סיפור אחרון שברי האדם.

עת החילותי לפסוע
אל עבר סופי
לא עבר רעד בגווי השפוף
בלאו הכי
לא נחה חמה
מלהאיר ריפוטי נפשי וחיי
להציגני ערום ועריה
נושא כתם שחור
שאין לו מקום
ואין לו שם

לו יכולתי
רק לשכוח
לו יכולתי
רק לשמוח
לבכות את אחרון רסיסי
את הד מבועי חיי ונפשי
את שמחת הילדות
ערפלי הבדידות
כאב הבגרות
וסופיות החיים

תנו לי מוזיקה טובה
תנו לי שקט ושלווה
תנו לי אותי
תנו לי רק
אותה.

ובואי עכשיו
תפרקי לי את הלב
כמו טיפת זיעה
מלוחה ביום שרבי
כמו יקיצת ירח ערפילי
בליל סער
ושתיקה.

ובואי
תעיפי את שמיכות
חדרי ליבי האטומים
תלחשי לי משאלות
הישר אל תוך הנפש
תפרטי לי על מיתרים
שכבר מזמן שכחתי
תנערי את שכבת האבק
הרוכנת מעל כנפי
נשמתי.

תלחשי
בשקט בשקט חזק
שאת אוהבת
תחבקי
כמו שמזמן לא קיבלתי
את האור בעיני
והטעם שבא אל חיי
תלטפי, תחבקי, תלחשי ותגידי
שעכשיו הכל
אפשרי.

ומול ירח
שותק
נלחש את שלהבת נשמתינו
הצופנת שתיקות רווי חלומות
את מיסתורי כסופינו
נגלה שנית
עירומים למול ירח
המגלה את פגמינו
המלטף ומאיר
את האושר
של שנינו.

אַתְּ יוֹדַעַת
אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ
רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן
עִם שִׂמְלָה וְזֵר
מְחַכָּה לֶחָתָן
רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר
בִּשְׁאֵלָה
אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי
רָצִיתִי לִצְעֹק
רָצִיתִי לִבְכּוֹת
אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם
רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי
לְהִנָּצֵל
שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל
רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת
רָצִיתִי רַק מְעַט
לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת
נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים
הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת
נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל
אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים
נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק
אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם
לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם
אַךְ מֶלֶךְ
לְלֹא כֵּס
לְלֹא צֶלֶם
נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי
יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי
וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע
בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק
עָשׂוּי לְלֹא חַת
נָעוּץ כָּחֶרֶב
בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ
לְעֶלֶם מֵת
וְנִשְׁאַר עַתָּה
רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר
נָמוֹגוּ צְלִילֵי
הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי
עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם
עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם
אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

פייסבוק:
משורר מדורות

קבוצת כתיבה:
משורר מדורות

קרויים על שם ניק ישן שלי @משורר מדורות

שתיקה היא אמת אלמותית
אל תחללי לי גם אותה
את אי האמת האחרונה
את מפלטי מהשקר
שרודף אותי בכל פינה.

(אתגר כתיבה, 20 מילים)

קרדיט תמונה: @tehila shlomovitz

"תמיד רציתי לשאול אותך משהו," היא אמרה.
"בבקשה."
"איך זה לכתוב שיר?"
"כמו לשמוע את קולו של אלוהים." הוא ענה.

(אתגר כתיבה, 20 מילים)

יד מול יד
לוחשת, מייחלת
התאזין? התשמע?

את קולה לא תהין
עוד שמוע
עת מיתרי קולה נדמו
בין שחפת חרישית
וצהלולי ילדים
בין אוושת הרוח
וימים לוחשים

היא עוד כאן
מלטפת
בין שברי אבנים
ועלוות העלים
היא עוד כאן
נוכחת, שותקת
עטויה כיסופים

ואתה מושיט יד
מייחל קצת לגעת
בפיתוחי החותם
בסוד נשמתה הנכספת
להביע מילות אור
מחוללות פלאים
להנגיש את עומקי כיסופי משאלותיה
אל לבבות האנשים

ולוואי וסוד קסמך
יוסיף להלך בעולם
כציפור כנף נושאת שיר
כזמיר מזמר על עצי התמיר
כשמש עטויה מחצלת זהב
כאופק מוריק בין שלכת לסתיו

כספתי, ייחלתי
נשמתי עמוקות
נשאתי זיכרונה החיוור
עטופת השתיקות

רחל, אוי רחל שלי
לו יכולתי רק לגמוע עוד מעט
מהאוקיינוס האין סופי של נשמתך
לו יכלו מילותייך שנית
להביע את רחשי ליבך

לו היו שמיים הופכים ליריעה
והימים לדיו
והעולם עצמו היה נוצק
לנוצת זיו הודו
לא היו מספיקים
כל רזי העולם
להביע את עומק תמותך
ואת כאבך האכזר

כמו מילות אהבה
כמו משורר גלמוד
כמו אושר שחלף
וכמו ילד אבוד

את הלכת ואינך
נמוגה באפלה
ואני ייחלתי רק עוד קצת
לגעת באהבתך הטמירה.

*****אזהרת טריגר אונס****

השדים שלה
חוזרים בלילה
מיללים את צעקות
אש התשוקה

הכלבים שבה
נובחים בלילה
עד שלא נשאר דבר
מלבד הצעקה

החתכים שלה
מדממים שנית
מזכירים לה שוב
את אותו יום ארור
העיינים נעצמות
השפתיים מלחשות
כמו נושאות מזמור
כה נורא וברור

אך תחילתו של היום
וסופם של חייה
מי יכול, מי יהין למלל
מי יבין לליבה השחור
שנשאר לבדו
מרוסק ומסכן

בשלהבות של זעם
וסכין שחותכת
בדמעות של אש
קודחת
מבעד לצלקות
נפתחו השמיים
מבעד לכאב
היא צורחת

ויללות האימים
בתוך זעם כבוש
על כאב
לא נתפס
לא מובן

את אשר אבד
נמוג ואיננו
את אשר נלקח
בתוך נחל אכזב

וגופה מרוטשת
עוד תוסיף לקונן
להזכיר תחת כל
ניע ושיח
ארורים יהיו
ארורים לעד
אותם שהפכו
שלהבת
לפיח.

תמונה: Anna Matyszczak

פעם היה כאב
והכאב רטט וזז
ומתוכו נבעו חיים
והחיים משכו אור
שהלך והעצים
עד אשר ירד
אל עולם המחשבה
ומדממה הפך לחיים

והימים חלפו
ומשברים חדשים נוצרו
והכאב גדל אף הוא
התרחב וטפח למימדים עצומים
ובתוכו נוצרו
מעגלי מעגלים
על ילדה בלי ילדות
וילד שלא יודע לצחוק
על אבא רוצח
ודמעות נוטפות צלקות
על עולם אכזר
ועל רוע שמעתק נשימה
על עצמי ועליך
על כאב הנשמה

וככל שהכאב גדל ותפח
תפחו גם שיריו
וממילים רכות נוספו גם צלילים
כמו שלכת וסתיו

עד אשר הכאב
פגש בכאב גדול עוד יותר
כאב שדומם אותו לגמרי
הגוף שתק
הגוף צעק
הגוף בכה
הגוף
הפך גופה

ומתוך השברים
לא נוצרה הארה
לא התאחו הסדקים
והמתים ממש לא קמו לתחייה
נותר רק חור
שגדל ורחב
והשאיר את הכאב
בדד, מפוחד

ומילים של שלטון
נהדפו בהד מחשבה
ומיזמורים ולחשים
נגנזו בסיתרי חשיכה

ודיבור הפך אילם
נמוגו צליליו
ואין אדם ואין אל
שיאירו דרכיו

וניסה הוא דרכים
חדשות
לתעל את כאביו
אך החור נשאר
והמשיך וגנח
ודימם לגמרי
את אחרון כוחותיו.

כתיבה מצד אחד כואבת
ומצד שני יש בה משהו מרפא,
לכאורה שני דברים שלא יכולים לשמש
בערבוביה.

אתה כותב טוב

התגובות שלך מקסימות ומרגשות.
תודה לך על הפירגון לכולם
ללא הרף.
מעריך מאוד🙏

קול מצהלות ילדים
עת הזמר מפציע
ועינוגי פעמונים מנגנים
ניגון אינסופי ומפתיע

צלילי שלכת נופלים
ואנו באמצע
מבטים לפתע נפגשים
בזוהר הרקיע

עיתים שמחים
עיתים נובלים
ריקוד מתערבל
מבעד לעננים

ובטרם חרש בלאט
תחת פתח חלונך
אשא עיני אל-על
ואפגוש במבטך

ענוגה-נאווה
היפה בנשים
כפרח הרימון רקתך
סוגה בשושנים

ובעת אנדור
נדר קודש עולמים
על אצבעך ענדי לעד
זר שילומים

שבועת עולמים
לנצח תבער
הנני-אלוף נעוריך
נושא שיר נמהר

תרקדי, תרקדי
עד שהלב ישרף
כמו אלף שמשות
בוהקות
כמו שלהבת.

תרקדי, תרקדי
עד שהחושך יצנח
באפיסת כוחות
עד שאחרון משברי הלילה החולף
ידום כאלף תופים מכים.

תשכחי, תשכחי
את כאב הבלהות
בין ידים חרישות
את השתיקות שלא בכית
והבכי שלא נדם
את הצלקות שלא הגלידו
ולא יגלידו
לעולם.

תברחי, תברחי
כל עוד אפשר
כל עוד רואים
עולם שחור
מבעד ליריעה
כל עוד אפשר עוד לברוח
ולצנוח
למיטה.

קיימים בנינו אנשים
שנראים כמו כל אחד אחר
ולפעמים אפילו יותר
הם יהיו מצחיקים, שנונים
אפילו חכמים במיוחד
תמיד יהיו להם תובנות עמוקות
ביותר ביחס למשמעות היקום
ומשמעות חייהם
ואם תשב עימם לשיחה רצינית
תגלה רובדי רבדים שלא ידעת
על קיומם
הם תמיד יראו כה חסונים
כה חזקים ובלתי מנוצחים
אותם שהתגברו על כל מכשול
שתמיד יהיו שם בשביל האחרים
"חצי פסיכולוגים בלי הכשרה"
יקראו להם כולם

אך מה שכולם לא ידעו
או לא ירצו לראות
זה את הצל האפל המלווה אותם
בכל צעד ושעל
את מסכת הצללים החרישית
העוטפת אותה ללא לאות
יום יום, שעה שעה
מכרסמת אט אט בבשר חייהם
צליליה הלומות
מבטיה צללים
כולה חשיכה
והיא מהלכת אימים

ולפעמים
לפעמים מתחת לחיוך קורן
תסדק לרגע המסיכה
מבעד לקרן האור
תבליח חשיכה
שתעלם כלעומת שבאה
והחיוך יוסיף לקרון
והמסיכה תשוב למקומה
והזיוף ימשיך לזעוק
ללא הרף

הם מסתובבים בנינו
חרישים
כלאם לחישות
מבטם טרוף
וכל יישותם
זועקת הצלה

הם מסתובבים
אחוזי פעמוני ענק
המחרישים ללא הרף
זועקים זעקות מענות
שנחצבו הישר
מתהום הצללים

את משברי ילדותם הקודחת
הם יספרו לכל החפץ
אך אנו נאטום אוזנינו משמוע
נתרכז במסיכת הצללים
ונשכנע עצמינו להאמין
שזוהי המציאות
עבורם
עבורינו
והם יוסיפו לכאוב
להתענות בייסורי נפש
שאין איש מבין בלתם
להתהפך במיטה ללא הרף
לנסות להטביע את כאבם
ואת יגונם במי קולחין
בזוהמת הבריחה והרפש
חדורי כאב
חדורי רדיפה
סמרטוטי אדם
חיים
מתים.

אני זוכר את הד פסיעותיי
כשדרכתי באותו מקום ארור
רגלי היחפות הטביעו דיוקנם
בין רגבי האדמה
ואני רק ייחלתי ליום בו מקום זה יהרס
ישרף בשלהבות הדממה
של אותן נשמות מעונות
ילדות שדמם הכתים את האדמה המקוללת
שהדי הצרחות האילמות
נושאות את קולם עד עתה
מנסרות את כל הנקרה בדרכם
מלבד לבבות האבנים אשר להם נועדו
אני זוכר איך גנחתי חרש
בעת דמי רתח
ודמעותיי התערבו בדמעותם
אני זוכר
את שהן ניסו להדחיק
בכל יום שאין לו התחלה ואין לו סוף
אני זוכר
את אשר צלקות נשמתם מזכירות להם שוב ושוב
מחול כשדים
שטן ומוות חגים יחדיו
במעגל מושלם
ריקוד של חיים
ריקוד של מוות
ימים שהופכים ללילות
ולילות שהופכים לרסיסי חיים
הזיות שמתמשכות כמו הנצח
דקה שנידמת לחיים שלמים
מחריבה עולמות מלאכים
פרח זהב
שנקמל ברגע
אני זוכר
זוכר ולא שוכח.

אני זוכר את הד פסיעותיי...

כתיבה מדהימה כתמיד

תודה.

מתפעמת כל פעם מחדש
השירים שלך - מקורות טובים להשראה!

"למות זה כואב?!"
דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיינים, הילד שלה.
"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.
היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.
שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.
אך ליבה- לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.
זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיע לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.
תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס החלה היא לבצוע בו החייאה.
האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית והיא צעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לביץ החולים.
ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.
היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו" כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר.
הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.
כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.
ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל
עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה
"למות זה כואב?"

אני לא חייב לך דבר
אבל את תמיד שותקת
אני לא חייב לך
אבל את תמיד הולכת

וכשבעייניך נוגע אור
אני נכבה
וכשאת נוצרת מבט
אצלי דממה

אני לא חייב לך דבר
אבל אני נשרף
מבפנים
אני לא חייב לך דבר
אבל את הורגת אותי
בלי מילים

אולי את יודעת
ואולי לא
אבל אני לא
חייב לך
דבר

אז היום אני משחרר אותך
מעצמי
היום אני מתחיל לחיות
להיות שוב
חופשי

אני לא חייב לך דבר
ואת לא לי
אבל רק היום
היום באמת
אני מתחיל
להיות
אמיתי.

אני ים מלא גלים
אני שתיקות כוספות
עלי חוף
אני אופק מוריק
כמו שלכת וצלילים
אני אור אינסוף

אני אבוד ביקום של עלטה
אני בהיר עד עיורון
אני חושך, אני בוקר
שמתמשך כמו חידלון

אני עייף
ואתם עדיי
המשוועים למנוחת לוחמים
לעת ערב

אני תאב
ואתם שדיי
המכים שוב ושוב
ללא הרף

ובין צללי החיים
עוד תוסיף שאת הרוח
ללחוש מנגינות חשיכה
עלי הגן המוריקים חרישית
יוסיפו שאת דמותם
בין מחול לאתמול
בין קדרות למחשבה
אני ואת נהיה כאן לעד
מול עולם
של אכזבה.

כמו לאבד יד
אולי אפילו יותר
כמו לחתוך את ליבך
בעודך בחיים
להשאיר אותך להלך
על פני האדמה
ריק
שיכור
מחולל
אתה סב סביב עצמך
מוקף מעגלים
מוקף זאבים
משחרים לטרף
אורבים בין הצללים
מחכים לשעתם שתגיע
שעת הדמדומים
בינות למשברי
הכישרון והחשיכה
בין שדי עבר
לשדי עתיד
ניצבת תהום
עמוקה מני ים
עמוקה עד להחריד
ואתה לוגם
לגימות עמוקות
מהשחור שחור הזה
שותה עד אובדן חושים
מתמלא אבל לא רווה
איפה זה כואב?!
איפה
זה
כואב?!

"אם החיים היו מלחמה,
אני הייתי בהלם קרב..."

"אם החיים היו מלחמה - הייתי בוחר להיות מרגל"

פגשתי בחיי הרבה אנשים,
שכאב להם כל כך,
שהם רצו למוות.
מעולם לא פגשתי מישהו,
שכאב לו כל כך,
שהוא רצה לחיות..."

מחובר כ-מזמור לאל ידי (התנתק)
ערוץ 7 ראשי
פורומים (1)
עדכני
מסרים
שיחות אישיות
עריכת מועדפים
כרטיס אישי
חיפוש בפורומים


ראשיפורומיםפרוזה וכתיבה חופשית

אל תעקוב
שרשור חדש
פורום פרוזה וכתיבה חופשית
בהנהלת: חולות
רציתי מזמור לאל ידי
רציתי לפרוש כנפיים וללכת
אבל את לא הרפת ולא עזבת
רציתי להמשיך, לברוח
אבל את נבהלת ולא שכחת
רגעים קטנים של אושר
חייך שמתחבא לו בשמיכה
את האושר שביחד
למול הבדידות האיומה

אמרתי לך שזה נגמר
ששום דבר לא כמו שהיה
אמרתי לך שהאהבה מתה
ולא נשארה ממנה טיפת נחמה
אבל את המשכת ללחום
כנגד גלגלי הרוח
התעקשת להמשיך ולזעוק
שביחד עוד ננצח

אז עזבתי, ולא הבטתי לאחור
למול סופות אימה וזעם
לא רציתי לחזור
אל האושר שהיה
כמו נשיקת חצות דומעת
איך עמדנו מול שקיעה
חיוורת, רותחת

ולא נסוגנו לאחור
ולא רצינו לחזור
רק לעמוד לעד
ביחד

רק שתיקה חרישית
רק הבטחה נושנה
להיות קשורים זה בזאת
כמו אש שקופחת

ששורפת את הכל
את הכאב, את האהבה
ומשאירה רק צלקות
בלב קרוע מחרטה

על לילות ללא שינה
והררי צרחות אילמות
על הפוגה קטנטנה
בתוך ים עטוף שתיקות

ואולי עוד תבואי
בין מציאות להזייה
תנערי חיי שנית
ותגידי
שזאת הייתה רק מתיחה

ואולי עוד נמצא
סיכוי יחדיו שוב לפרוח
לנער את שכבת האבק
ההומה כמו אפרוח

לא נביט לאחור
לא נשוב אל הכפור
רק נישא דמעה קטנה
במיטת ענק זנוחה
הזוכרת הבטחות
העורגת אל לילות
חדורי תשוקה ולהט
כמו מפל של אש קודחת


23:55
12.1.21

היום 00:05
מוזמנים/ות בשמחה לבלוג האישי שלי בפייסבוק

משורר מדורות



"דור שלם בוחר בגיהנום על פני גן עדן של פשרה"

תגובה

שרשור הכירות, בקצרה ולא בריאליות עובדת ה בשמחה
היי אנשים בואו תציצו כמה רגעים, זה חשוב יעל
טוב שבאתם, באמת חביב מצידכם לבקרנו. L ענק
שבע שנים אחרי הפיגוע בו אבא נרצח, והלב עדיין שבור לרסיסים
כאב מהול בתקווה חמקמקה דוד.ב
ואו מזמור לאל ידי אחרונה
שיר לא גמור בין הבור למים
... רחל יהודייה בדם
תודה אהובה בין הבור למים
לי לא רחל יהודייה בדם
הו וואו פרח תלוש
הי תודה בין הבור למים
איזה יפה (:
נהדר אם אפשר
תודה לכם בין הבור למים
למה לא גמור? אפילו
^^ (:
תודה שתיכן (: בין הבור למים
מממש מיוחד את כישרונית!!! הצל שלי ואני אחרונה
חדשה, אשמח לתגובות דף מקופל
... רחל יהודייה בדם
יוווווו ואווווו איזה חמוד בלונדינית עם גוונים
ואוו. מדהים אמרלד
היי (^-^)
ואווו מהמם הצל שלי ואני
... נעלם.
יפה.. אני הנני כאינני
מלא עידוד ויופי דעתן מתחיל
פפפפש מהמםםםם הצל שלי ואני אחרונה
בשבוע הבא: כנס מקצועי להורים למחפשי זוגיות
.. טעטע איתי(:
... רחל יהודייה בדם
כואב ויפה הטוב שבי ינצח!
.. ~בלחית בנשמה~
.. טעטע איתי(:
.. בברסלב בוער אש!
.. טעטע איתי(: אחרונה
דג בים שנזכה!
.. טעטע איתי(:
... רחל יהודייה בדם
.. בברסלב בוער אש!
זה גאוני ממש. וכתוב בצורה יפה אפילו
יפיפה... אני הנני כאינני אחרונה
לא לפחד מאנשים, לאהוב. שוני
❤️ רחל יהודייה בדם
ואואואווו זה מושלם בלונדינית עם גוונים
.. חלילוש
כל מילה בסלע פסגות
תודה שוני
יפה ככ. ציפור שיר.
אמיתי לגמרי. נעלם.
.. ניצוץ. אחרונה
ביום חמישי: כנס להורים למחפשי זוגיות
... רחל יהודייה בדם
וואו ארץ השוקולד
תודה לך.. רחל יהודייה בדם
בשמחה, תודה לך על השיתוף והכתיבה ארץ השוקולד
אהבתי רצחח היי לכולםם
תודה לך.. רחל יהודייה בדם
יפה, עוצמתי חלילוש
... רחל יהודייה בדם
תודה לך.. רחל יהודייה בדם
זה טוב. הטוב שבי ינצח!
תודה לך רחל יהודייה בדם
נכון💓 שוני
תודה לך🙏.. רחל יהודייה בדם
.. נעלם.
... רחל יהודייה בדם אחרונה
אתגר כתיבה 9# כתיבת רצף מזמור לאל ידי
.. מזמור לאל ידי אחרונה
כמותה Hodaya11
👍 מסר חשוב רחל יהודייה בדם
ממ נעלם. אחרונה
מחפשת לעבוד את ה' בשמחה?
אתגר כתיבה 7# לכתוב שיר בהשראת המשפט: מזמור לאל ידי
וואו💔 פסטל
.. רחל יהודייה בדם
זקן ועודני שוני
... רחל יהודייה בדם
כואב, נורא.. חלילוש
תודה! שוני
כמו הזמן פסטל
... רחל יהודייה בדם
תודה♥ פסטל
נדיר ומלטף שוני
ואו מזמור לאל ידי אחרונה
הלוואי מזמור לאל ידי
הלוואי היינו יכולים
להישאר ידידים
לא חייבים, לא מחויבים
לאהבה עיוורת
לאהבה נכזבת
הלוואי היינו יכולים
לחיות ללא חוקים
בלי רגשות, בלי משחקים
מטופשים, מסוכנים

הלוואי היינו יכולים
לאהוב לא את הנפש
לגעת, להאמין, לחלוק
את הבדידות הכוספת
המבקשת מרגוע
וזועקת ללא הרף
הלוואי היינו יכולים
שוב לגעת בתשוקה עיורת

לא להניח לעבר
להכתיב את עתידנו
לחולל במחול של תשוקה
את האושר של חיינו
ללא טעם, ללא מילים
רק שיכרון חושים של לילה
ללא בוהק ערפילי
או זיכרון סוער בזעם

לוואי היית שבה
אבל לא כמו אז
שונה, אולי בוגרת
מניחה לעבר

לוואי היינו נפרדים
אך נשארים מחוברים לנצח
במחול של זעם ורגעים
חדורי תשוקה ולהט

והליל כה אפל
רק אוושת הרוח לוחשת
בסתר, בלאט
אל פתחנו היא עורגת
ומיני ניגונים
מתנגנים עוד בעוז
את עיני לא אהין
להביט עוד בזאת
רק אכסוף, רק אייחל
למגע שפתותיה
לשיער רווי כמשי
המעטר את שעריה

ולוואי עוד אוכל
רק לשאת זיכרון דמותה
לא אפן אל האות
לא אפגוש מבטה
הצפון הליכות
העטוי מרבדים
לוואי אוכל לשמוע
צחוקה הנעים
כפכפוך מעיינות
כעטרת צללים
מעינות החוכמה
זוהרים, מרהיבים
וכל אוזן תשמע
וכל לב עוד ירטיט
את אחרון משברי
החשכה עוד יפחיד

ולוואי עוד יבוא
בוא היום הנורא
תעטי מלמלות
ושמלה לבנה
את ראשך עוד תטי
למול השקיעה
יד ביד עוד נפסע
אל עבר זריחה
חרישית, מרגשת
כמו ספינה אדירה
הנושאת זיכרונות
רגעים של תשוקה
עוד אחרוט באפי
ריחך הנישא
המשכר וכוסף
ללילות של ברכה

עוד נשוב לאחוז
לחלום על שלווה
שתבוא ותניס
כל טיפת חרדה
עת האושר יבוא
כמו חיכה לבואה
ימלא ויאיר
כמו שמש חמה
שזוהרת ללא הרף
ומבטיחה הבטחות
על חיבור של גופים
ונשמות אדירות
האוגרות אל תוכן
רסיסי אהבה
מלטפות, מנתצות
משברי חשיכה
עוד נדע לעמוד
להביט ניכוחה
עוד נהיה כאן יחדיו
לעד,
נצורי הבטחה.

רציתי לפרוש כנפיים וללכת
אבל את לא הרפת ולא עזבת
רציתי להמשיך, לברוח
אבל את נבהלת ולא שכחת
רגעים קטנים של אושר
חייך שמתחבא לו בשמיכה
את האושר שביחד
למול הבדידות האיומה

אמרתי לך שזה נגמר
ששום דבר לא כמו שהיה
אמרתי לך שהאהבה מתה
ולא נשארה ממנה טיפת נחמה
אבל את המשכת ללחום
כנגד גלגלי הרוח
התעקשת להמשיך ולזעוק
שביחד עוד ננצח

אז עזבתי, ולא הבטתי לאחור
למול סופות אימה וזעם
לא רציתי לחזור
אל האושר שהיה
כמו נשיקת חצות דומעת
איך עמדנו מול שקיעה
חיוורת, רותחת

ולא נסוגנו לאחור
ולא רצינו לחזור
רק לעמוד לעד
ביחד

רק שתיקה חרישית
רק הבטחה נושנה
להיות קשורים זה בזאת
כמו אש שקופחת

ששורפת את הכל
את הכאב, את האהבה
ומשאירה רק צלקות
בלב קרוע מחרטה

על לילות ללא שינה
והררי צרחות אילמות
על הפוגה קטנטנה
בתוך ים עטוף שתיקות

ואולי עוד תבואי
בין מציאות להזייה
תנערי חיי שנית
ותגידי
שזאת הייתה רק מתיחה

ואולי עוד נמצא
סיכוי יחדיו שוב לפרוח
לנער את שכבת האבק
ההומה כמו אפרוח

לא נביט לאחור
לא נשוב אל הכפור
רק נישא דמעה קטנה
במיטת ענק זנוחה
הזוכרת הבטחות
העורגת אל לילות
חדורי תשוקה ולהט
כמו מפל של אש קודחת

אלוהי
לוואי ואדעך שוב
נישאת בזרועות הזמן
החרישי
השועט ובולע אל קרבו
אותי
ואותך

לוואי אדע
נשיקות כנפיים מחופות
בין מיסתורי לילה
לסופת חול
חרישית

לוואי
ולא אשכח לעולם
את רזי השתיקות
שלחשנו
אל שמים בוערים
זרועי כוכבים
אדומים
כמו האש היוקדת
שבערה בליבנו

לוואי ואדעך שנית
חרישית כמו אז
עטופת שתיקות
רווית מיסתורים
לוואי ואדעך
נגלית כבראשית
אהובתי
עטוית הדמדומים...

ומול מחול שותק
נרווה את שלהבת נשמותינו
ומול תהום כוסף
נצחק את חיינו
אחוזים יד ביד
שרווים לבטח
באור שלהבת כמעט
אהובים לנצח

אומרים שהאהבה מתה
אומרים שכבר אבדה תקווה
אומרים שלא נותר מאומה
מכל הצליל והשתיקה

אומרים שאין סיכוי
לשלום או חיבוק אחרון
אומרים שגם אם נאמין
אבדה הדרך לחזור

אך מנגינת האהבה
עודנה מנוגנת
לצלילי חליל ותוף
את הדרך עוד זוכרת

בינות לשבילי
חדורי קוצים
עוד ניצבת לה לבטח
שושנת העמקים

בינות למשברי
השיכרון והחשיכה
בינות לעצים מוריקים
מלאי צללים ועלטה

בין פסיעות בחול
ועיינים עייפות
בין צלילי ילדות
ומבול של צלקות

אם תפסע עוד חרש
אם תקשיב אף בעלטה
עוד תשמע את צליל
השחר העולה
עוד תפסע אל עבר
עומק משאלתך.

הכוספת-
שתיקה רווית חלומות
ונהר של מלאכים
עוד תוסיף שאת הרוח
ללחוש מילות אלוהים
חיים
כמו אורו החיור
של ירח
כמו אושר חרישי
שחודר
לב בריח.

בעת שנקרעתם
נקרעתי אף אני
דוממו שפתי
ללא קול
כהלך עני

נעתקו מילותיי
נדם ליבי
רק בכי
אל אביון

רק נשמתי
זעקה
מיני מיזמורים
צלילי שיברון

הייתם לי האושר
הפרח בשקיעה
הייתם לי יהלום
בכתר המלכה
הייתם אגם
של אושר
בלב המדבר
הייתם צוק
ניצב
כסלע איתן

ועת אספתי את שבריי
מוכה שיגעון
ללא שכם ידיד
בוכה חרישית
ללא צל אבדון
והרמתי ידיי
נשאתי קולי
אל צלם עליון
זעקתי חיי
סכרתי קולי
כגווית חיוורון

הייתם לי האושר
הפרח בשקיעה
הייתם לי יהלום
בכתר המלכה
הייתם אגם
של אושר
בלב המדבר
הייתם צוק
ניצב
כסלע איתן

לו אוכל רק לאחל
עוד לא אבדה תקווה
לוואי תדעו שנית לפרוח
מקול המריבה
לוואי רק אושר
תדעו תמיד
ללא בכיון
לוואי והעצב
לעולם לא ישכון
בזה המדרון

לוואי תנשא תפילתי
על כנפיי נשרים
הישר אל כס מלא רחמים
אל מלך המלכים
לוואי אז יעתר
אל עליון ונשגב
לוואי יחדיו ימצא פיתרון
לנחל אכזב

הייתם לי האושר
הפרח בשקיעה
הייתם לי יהלום
בכתר המלכה
הייתם אגם
של אושר
בלב המדבר
הייתם צוק
ניצב
כסלע איתן

כוח החיים זולג
מבין שפתיים חשוקות
עיינים עצומות לב פראי
דפיקות חזקות
נואשות

והאושר חומק
כמו לא היה קיים
לעולם לא נודע לא ידע
ומנגד יביט הצל המבעית
יחפש רסיסי אהבה

והנני ניצב כאן חרש
נזכר בצלילים של ילדות
מבעד לערפילי התכלת
ממשיך בקול ענות
למות.

שקרים/כפיר גולן

שקרים חיים פה הלילה.
שקרים יפים,
מתוקים.
שמבטיחים הבטחות,
ומפתים.
שמראים לנו
כמה
אנחנו עירומים.

שקרים צוחקים פה,
הלילה.
מבודרים, משועשעים
משתעשעים בנו
כבובה על חוט.
בשנינו.
מקרבים, ומרחיקים
ריקוד נודם
של שיכורים.

ואת באה אלי,
יחפה.
מבט פנייך נוגה
ואת זוהרת
בריקוד של שתיקה
פותחת בפניי
צופנות חייך.

ואנחנו שותקים,
באהבה.
שלא יחדרו לנו
שקרים.
ואנו נושמים
בעלטה
נשימות חדשות
של אוהבים.

ואת פוסעת חרש,
הולכת מעודנות
אל קו הרקיע
שנפרש באופק
ואת
נודמת קלות
שכחול שמים
נמוג
בחורף.

והאמת
שאין אמת אחת או שתיים,
ציפור ברחה לי מהידיים,
והשקר בן חלוף.
(שלמה ארצי)

ובוא תחבק אותי
עכשיו חזק חזק
תלחש שאתה אוהב
שאני כבר לא לבד

ובחוץ הגשם
עוד יורד בלי הפוגה
אתה נושם אותי לאט
מחפש קצת מנוחה

לפעמים צוחק
לפעמים בוכה בלי קול
כשהעננים שבים
להיות או כבר לחדול

מישהו חיכה לחושך
מישהו חיכה לאור
כשחיים בתוך החושך
אי אפשר כבר לחזור

מישהו בוכה בלילה
מישהו רועד מקור
כשהפחד שוב דופק
נעלם גם הדמיון

ואיך אפשר לברוח
שהחושך כה בוער
והפיתוי עמוק בלילה
ובשקט שוב חוזר

על ימים ללא לילות
על שתיקות מלאות צרחה
עלי וגם עלייך
על כאב הנשמה

מישהו חיכה לאושר
מישהו חיכה לאור
כשחיים בתוך החושך
אי אפשר כבר לחזור

ואת לוחשת-בוא אלי
תהיה קצת אמיתי
תעצור את המרדף הזה
תדבר קצת גם איתי

ושבענינו נמוג האור
את צוחקת אל החושך
שני ילדים בתוך מדבר
עייפים כבר מהצורך

אל הבדידות האפלה
אל הים והדמעות
שנינו שוב סוף סוף ביחד
מול הים והשתיקות.

הם אמרו לו תבוא
הם אמרו לו תלך
אחד כמוך- לא רוצים פה
כאן יש מקום רק ללב
הם אמרו לו- אתה שונה
לא פה ולא שם
אם תרצה או לא תרצה
אתה כבר לא חלק מכאן
הם אמרו לו - עכשיו
אין מקום למחר
אם תחיה או תמות
זאת רק שאלה של זמן
הם היו נחושים
אכזרים עד כאב
הם לקחו ממנו הכל
עד שלא נשאר מה לתת

אבל אי שם
הוא עוד בחר להאמין
בבוקר חדש שיגיע
ויניס את הצללים
הוא היה - נחוש ללא היסוס
לא לעצור רגע, רק לרוץ ולרוץ

והם אמרו לו - משוגע
לאחד כמוך אין מקום
או אי של מבוכה
נבחרת לשרוד
נבחרת להתנגח
לא לרקוד חצוצרות
בין אופק לקרח
אם אמרו לו תלך
ולעולם לא תחזור
הם אמרו לו תראה
אין מפלט מהקור
הם היו שם תמיד
כאילו שם בשבילו
אך עמוק בפנים הוא ידע
הם מעולם לא איתו

אז הוא לחם ולחם
עד שלא נשאר כבר דבר
רק כאב וצללים
רק שדים מן העבר
הוא הלך לאיטו
רדוף זמן, רדוף תהום
שקוראת לו אליה
כמו צל של שיגעון

בין חולות הזמן
הוא נדד
בין הרים ובקעים
נחוש להעז
נחוש להרדים
ובכל מקום בו פגש
עדר אנשים עיורים
הוא פקח את עינהם
מעתיד של מתים

בין דמיון לשיגעון
בין כנפי מלאכים נושקים
את ליבו הגס לא ההין לשכוח
לא עזב את המתים
הוא הלך חרש חרש
בין סיוט לביעותים
בין חשיכת שדה קרח
לעמק של פרחים

ויום אחד עוד תדעו
את שירתו האחרונה
עייף, חיוור, נטוש
הוא יזמר עוד בדממה
בתוך עמק ערפילי
ומצבור של לחשים
את שירתו האחרונה ישא
כמו ים מלא צלילים.


21/06/20
21:19

לאהוב זה
לבכות מגעגוע
כשבחוץ יורד גשם
שנינו שותקים
בלי מילים

כשאצלי עכשיו חושך
את אוהבת
אותי
כמו שאני
בלי שינויים

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר שכחתי
אהבה למרחקים ארוכים
זאת את
אני ידעתי

ושבעינינו נוגע אור
שנינו נודמים
מהופנטים אל הזוהר
החרישי הזה
שאומר שאנחנו
אוהבים

ושאת הולכת
אני מביט בגווך המתרחק
ואם הייתי יכול הייתי רץ
עכשיו אלייך
ומחבק

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר שכחתי
אהבה למרחקים ארוכים
זאת את
אני ידעתי

וכשאני חוזר הבייתה
את מחכה
עם חיוך ומבט
של הפתעה
אני נושם אותך
נוצר את הרגע
שנינו עכשיו פה
לעד
חיים לפתע.

נשמתי היא קרן של אור
בתוך ים של בדידות קודרת
כשלהבות השאול מלחכות
את אחרון תשוקות חיי
אני נושם עמוקות
סופח אל קרבי את נשמתי האחרונה

כשהאור החיור
בוקע גלגלי עיני
אני נושא מבטי
אל שמש שחורה
שהאירה את יומי הקודר

כשאני נזכר במבט עייניך
עת עייניך הכבויות פגשו במבטי
אני נוצר בקרבי זיכרונות
מרים כמו הד שלהבת
חרישית
הנישאת לעת ערב

ועם בוא השקיעה
אף אני מתכנס
אל עולם ללא זמן
אל עצמי
אל הלב
הנטוש ללא שעל
ללא דרך חזרה
כמו צלילי חליל מכה
ומאיר בעלטה

ולוואי יום יבוא
את הדרך עוד אשא
על שכמי העייף
עוד אריח מבטה
הצפון הליכות
הרווי כאבים
אפלס דרכי אליה
לעד,
כמו זוג יונים...

אתם ואתם ואתם
ואני
ואני
ואני
ואין שאלות
רק מליון תשובות
לשאלות
שלעולם לא ישאלו.

ואין דמיון
רק הדי צרחות
חיורות
כמו עור מלובן
כמו גפרור

המאיר
כמו חושך
וזועק הבטחה
לעוד לילה קודח
או כדור של ציפייה
לחלום ללא זיכרון
לצליל שקיעה נישא
העורג זיכרונות
של צלילה וגסיסה

כמו תוף מכה בזעם
כמו צליל ללא אדון
לא אהין שוב אל האות
אל אסיג פני אחור
רק אחתור יחדיו ביעף
רק ארווה שוב צמאוני
הנחוש עלי שער
בין עצמי ללא עצמי

ועוד יבוא יום
כך אומרים, כך מספרים
פרחי הגן החדורי קוצים
עוד יהפכו לזר של שושנים
בין מרבד ענפי סופה
בין חלום למציאות
עוד תשכון לעד, לבטח
טיפה קטנה
של שפיות.

מה עושים כשבודדים?
מה עושים כשמתגעגעים?
שהגעגוע שורף כל פיסת עצב,
והכאב מכה כמו פיזמון?
מה עושים כשנושמים
אבל כל נשימת כאב
רק מציפה את היגון?
את הבדידות המשוועת
הזועקת נחמה
העורגת אל לילות
חדורי אש ותשוקה
לעולם אחר
לימים ולשתיקות
עם האש שבערה בליבנו
ולא רצינו לכבות
את הזוהר, את הלהט
שזרח מכל דבר
את האצבעות הענוגות
שרצו רק לגעת
עד שלא נשאר דבר
רק הרס וחורבן
רק זיכרונות וכאבים
על לילות ללא שינה
רק מחול של שדים
העורגים ללא הרף
ומחפשים נחמה
בין ביעותי אימה ונצח
של דקירה ועוד דקירה

ואולי עוד תוסיף שאת הרוח
מנגינות חשכה בגני
בין שברי ענן וסער
בין עצמי אל עוניי
המחרף את הזריחה
וגונח ללא הרף
על אודות משבר נישא
על אודות אימה וחרב
כה חדה ומבריקה
כה זוהרת, מפתה
כמו יללת רוח חיוורת
הלוחשת הבטחה

ואולי יום יבוא
את ראשינו עוד נוריק
אל מול שקיעה בוערת
מבטינו לא נסיט
רק נבהה בה ללא פחד
ללא צליל או מרדף
ללא אוזן שלוחשת
על שיברון לב נכסף
שעודנו עוד רותח
משווע נחמה
עוד נותר בו מעט להט
עוד נוצר הוא הבטחה

על אושר שיבוא
ויניס את הצללים
כמו חרב שחותכת
את אחרון הביעותים
הרודפים ללא הרף
ללא עצירה או מנוחה
עוד נשיר יחדיו בזעם
את שירתנו
האחרונה.

אבי המת-
עודנו חי
גוסס בין כאב
לשיגעון.

אבי המת-
עודנו חי
אך אנו כמו נכבנו
היום.

כי אמנם הגוף חי
אך מוחו אבד מזמן
נעלם אי שם, בחלל נסתר
אבוד, שבור ומיותר

איך אדם גדול
לשבר כלי מחופש
אין צדק ואין רון
כך דועך כוכב

ובאלם צליל
תשגשג עלטה
ובאין שיר
תתנוצץ חשיכה

כי ליפול זה קל
ולהמשיך קשה
אז מוטב כי נידום
בעמק השווה

ואין מילים ואין שיר
רק קשקוש מלוטש
ורק חרב שדוקרת
על עוד ילד שננטש

ומציאות חיים רודפת
ונחלי דמעות צחות
ונהי וקול אופנים
זעקות צפות ועולות

משוגע
זאת לא מילה גסה יותר
זאת מציאות
וגם אם תרצה
וגם אם לאו
היא עוד שם, בעקשנות

אז תמשיך
תחתור בעוז
לא רק
כי אין ברירה
תנסה
לחוש, לגעת
בתולדות
האין כניסה.