ליבי אמרה לה שהיא צריכה להכיר את אחותה אבל האישה שפותחת לה את הדלת לא מזכירה את ליבי בשום צורה. כמעט.
הפנים שלהן דומות באופן מבהיל אבל חוץ מהן עדן נראית בדיוק ההפך של ליבי.
אם ליבי לובשת בדרך כלל בגדים בגוונים כהים עד שחורים אז האישה שבדלת נראית יותר כמו קשת מהלכת. החל מהנעליים הוורודות שלה ועד למטפחת הירוקה הענקית ששונה בתכלית מהמטפחת ההדוקה של ליבי.
עדן רואה את ההפתעה בעיינים של רחלי אבל נראה שהיא לא מתפעלת מזה. ''היי אני עדן ואיזה כיף להכיר אותך, בואי, נרד לארמון שלי'' המטפחת שלה זזה בקצב של הדיבורים שלה ורחלי חושבת שרק לראות את זה עושה כאב ראש אז מעניין איך זה כשזה באמת על הראש שלך.
הן יורדות בזהירות במדרגות מאבנים לא מרוצפות.
''טא-דם, ברוכה הבאה לארמון של עדן!''
הארמון מתגלה כמרתף חשוך בריח חזק של טרפנטין שמפוזרים בו צבעים ומברשות בלי סוף.
''את מוזמנת לשבת רחלי'' עדן פורשת את היד בדרמטיות לכיוון דלי עם מברשות ורחלי שאף פעם לא ניסתה לשבת על מברשות ממשיכה לעמוד בהלם קל.
עדן צוחקת ואז היא נאנחת בכאילו, מוציאה את המברשות והופכת את הדלי. ''עכשיו טוב?''
רחלי מתיישבת והיא חושבת לעצמה שבאמת טוב וזה מפתיע. כי מה כבר יכול להיות טוב במרתף בריח טרפנטין ואישה מוזרה.
אבל טוב. ורגוע לה פתאום בתוך הכמעט חושך הזה והמחנק.
עדן מתחיל לצייר על קנווס בגודל בינוני. ''את לא מתלוננת.'' היא מציינת.
רחלי מהנהנת.
''בדרך כלל אנשים אוהבים מקומות שאפשר לנשום בהם'' היא מציינת שוב.
גם רחלי מהנהנת שוב ואז היא שואלת ''יש מקומות כאלה בכלל?''
''יש, בטח שיש''
רחלי מתופפת על הרצפה עם מכחול. ''אני לא מוצאת אותם''.
עדן מוסיפה עוד קצת צבע לבן. ''אולי את לא מחפשת במקומות הנכונים.'' היא אומרת בזהירות.
רחלי ממשיכה לתופף באותו קצב. ''חשבתי שחנקו אותי כל החיים, חיפשתי את האוויר הזה שגנבו לי אבל---'' היא נושמת נשימה קטועה. ''זה עדיין נתקע, אפילו שברחתי מהכלא הזה שקוראים לו 'צריך לעשות כך ואסור לעשות אחרת'.'' את המילים האחרונות היא יורה בתיעוב וכשהיא מסיימת היא מטיחה את המכחול בריצפה.
עדן מפסיקה לצייר ומסתכלת עליה ''כל הזמן אמרו לך מה צריך, נכון?'' היא לא מחכה לתשובה וממשיכה. ''אבל בטח שכחו להגיד לך שיהודי צריך גם לדבר עם עצמו''.
רחלי כבר לא מופתעת והיא יכולה בקלות לדמיין את עדן הזאת מנהלת שיחה עם עצמה אבל היא בטוחה שהם לא שכחו. אולי הם פשוט לא חשבו שצריך.
צריך להתפלל, צריך ללמוד, צריך לברור אורז.
לא צריך לדבר עם עצמך. היא יכולה לשמוע את הקול של אבא אומר לה את זה באנחה. 'חבל על הזמן רחלי, זמן זה דבר יקר מאוד. מי שמשעמם לו יכול להגיד קצת תהילים'.
עדן נותנת לרחלי להקשיב לקולות בראש ואז כשרחלי מרימה אליה עיניים שואלות היא מסבירה.
''יהודי צריך לדבר עם עצמו, כן. הדיבור הזה עם עצמנו הוא דיבור קדוש, הפניה הזאת לבנופוכו והשאלה ''מה קורה, מה כואב'' - היא קדושה.
כי העולם הזה לא נברא בשביל בית כנסת ענק ומלא אנשים מתנדנדים ליד סטנדר - זה יש מספיק למעלה תאמיני לי.'' היא מנופפת במכחול כאילו לשכנע ואז חוזרת לציור וממשיכה בשקט ''העולם הזה, נברא בשביל הלמטה. בשביל המקומות העמוקים והמלוכלכים שיהודי יורד אליהם כשנמאס לו כבר לשחק ב'צדיקים ומלאכים' והוא נצמד לקירות שעוד שניה נופלים עליו ומחבק את עצמו חזק, בחיבוק של דוב. והוא שואל את עצמו מה קורה, פעם ועוד פעם. עד שהדוב הזה, השכול. המרוקן. נוהם את עצמו החוצה, שואג את כל אבדותיו.
וזה מבהיל, כל כך מבהיל ומחריד להתוודע לעוצמת הגעגוע הזה, להרגיש פתאום לשניה את האהבה האינסופית שנולדנו איתה ולהיזרק בחזרה למציאות המחוספסת. להבין שאיבדנו, בדרך המסוכנת הזאת כשאנחנו מנסים להיבלע כמה שאפשר בנוף - להיות כמו כולם, להתלבש כמו כולם, לחשוב כמו כולם - איבדנו את החירות.
ומרוב שזה מבהיל, האובדן הזה, אנחנו נרתעים אחורה ואנחנו אומרים 'אבאלה.' - ובשביל האבאלה הזה כדאי לברוא עולם.''
רחלי חושבת על הריצה המשוגעת שלה, על כל הרגעים שקירות סגרו עליה והיא רצתה לברוח מתוכם אז היא רצה רצה. בלי לעצור, בלי להקשיב.
היא נזכרת ביובש הזה ששרט לה בגרון מכל הריצות, שגמר לה את הנשימה. ואיך היא חיכתה, כמה שהיא חיכתה ללחלוחיות, לטיפת הרגשה. לאיזה גשם, או לפחות טל.
''חיכיתי להרגיש'' היא אומרת לעדן. ''ברחתי מהחומות האלה כי חשבתי שבחוץ מרגישים ו.. מרגישים אבל---'' היא נתקעת. ''לא לזה חיכיתי''.
עדן מניחה את המכחול ומסתכלת על רחלי, היא רואה את העיניים שלה שהיו סגורות, נפתחות לאט. וכשהיא מסתכלת לתוכן חזק, היא יכולה לראות את השברים שהן מורכבות מהם. רסיסים רסיסים של געגוע.
בעדינות היא מנסה לגעת בשברים האלה, בלי להכאיב.
''לכל אחד מאיתנו יש פינה כזאת שהיא כוספת לעבר, לחירות הזאת. והפינה הזאת דוחקת בנו לחפש, לא להישאר במקום. לא לשבת עם כולם וללמוד בעל פה כללים יבשים. הפינה הזאת דוחקת בנו להרגיש, שוב. להרגיש בעוצמה, כמו שפעם.''
רחלי קוטעת אותה. ''אבל לא נמצא. בחיים לא נמצא כי.. כי כל המקומות האלה רק מרוקנים אותנו יותר אנחנו מחפשים ומחפשים ורק טובעים יותר ומתלכלכים יותר.''
''כי אנחנו לא עוצרים'' עדן לוחשת. ''אנחנו לא עוצרים ושואלים את השאלה הזאת. אנחנו לא נוגעים לעצמנו דקה בלב ושואלים 'מה קורה' - אנחנו לא נותנים מקום לצעקה הזאת ול'אבאלה' שבא אחריה.
ברגע שנעצור ונרגיש אותו, את האבאלה הזה - הוא יפתח לנו פתח ויזריח עלינו אור מתוק כזה, טעימה מהגאולה הזאת. מעין עולם הבא.
ונבין פתאום איך הירידה היא תכלית העליה, כי כל סיבת הירידה הזאת וההתרחקות היא העליה שבאה מתוכה.''
עדן עוצרת לרגע, מסתכלת שוב על רסיסי העיניים של רחלי והיא רוצה להדביק אותם, להשלים אותם. אבל היא יודעת שאת השבר הזה - גדול כמו הים ועמוק יותר ממנו - אין מי שירפא.
רק ה' יתברך שיבוא יום אחד ויגיד לכל המתגעגעים, השבורים. ראיתי את דמעתך, הנני רופא לך.
ופתאום היא יודעת שלפחות את זה היא חייבת להבטיח לעיניים האלה, המחכות כל כך.
שזה עוד יבוא.
''ולכן המסע של כל יהודי הוא יקר להשם יתברך לפרטי פרטיו.'' עדן מושכת על הבד קווים ארוכים, לאט לאט. ''כי כל בור כזה שיהודי יורד אליו הוא הזדמנות לעוד טיפת גאולה. ואת האור הזה שזורח מהעבודה הקדושה הזאת, של ההקשבה, של הגעגוע - השם אוסף באהבה ובחמלה עד שכל חתיכות הגאולה האלה יצטרפו לגאולה שלמה, וכל האורות יתלכדו לאורו של משיח.
וכשהוא יבוא, הוא יעמוד על גג בית המקדש ויצעק 'ענווים, הגיע זמן גאולתכם!' אנחנו נסובב את הראש באי אמון ונגיד מה המשוגע הזה חושב לעצמו, איך משיח יכול לבוא לכאן? לכל הלכלוך הזה, לכל השקר הזה. איך משיח יכול להתגלות למישהו שהוא כמוני? פפף. זה לא הגיוני, עזבו בואו נמשיך לפצח גרעינים.
ומשיח ימשיך לעמוד שם, מחבק את הטירוף שעבר עלינו, מזדהה עם אי האמון והוא יגיד 'ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזרח עליכם' - תסתכלו עלי, תראו את האור שלי - הוא שלכם..! הוא נולד מתוך הבדידות, מתוך השקר והטירוף. הזוהר הזה שמסביבי, אתם מזהים אותו? זה אותו אור שהעליתם איתכם בדרך, מכל הבורות החשוכים שנפלתם בהם'.''
עדן כמעט מסיימת את הציור, היא מניחה לו לרגע ומלטפת את רחלי, את רחלי ואת הרסיסים.
''ואז נאמין, נאמין שמשיח בא אלינו.
אפילו שאנחנו כאלה פיכסה.
כי האור של משיח לא עשוי ממלאכים, הוא עשוי מגעגוע של יהודי שנמצא בתחתית של התחתית והוא נזכר בשמיים והוא בועט. והוא צועק 'אבאלה!' אני לא רוצה להיות כאן.''
העיניים השבורות מוסיפות להיות שבורות, אבל משהו נוצץ בהן, כמו טל. כמו טיפת הרגשה.
כמעט כמו הגשם שהן חיכו לו יותר מידי זמן.
רחלי מנגבת במבוכה את הדמעה החצופה הזאת שמטשטשת את הראיה שלה ומפריעה לה לראות את הציור של עדן.
זוג ידיים, מחזיקות בפיסת אדמה ששתיל ירקרק ועדין נובט ממנה. מחכות לגשם שיצמיח מהשתיל הזה, פרדס.
''הציור הזה לא מושלם'' עדן מגלה לה. ''והוא יחכה ככה, כמוני וכמוך וכמו כולנו''.
הן מניחות אותו להתייבש בפינה, מאחורי ווילון ורגע לפני שהן עוזבות את המחסן הזה, כשעדן כבר במדריגות למעלה ורחלי עוד מרותקת לקסם המקום הזה. היא נצמדת לקיר. והיא נותנת לכל המילים שבאוויר לחלחל אליה לאט.
את הדמעה הבאה היא כבר לא מנגבת, היא נותנת לה לרדת, להתגלש לאט על הפנים שלה עד לשפתיים שאומרות פתאום בלי קול.
'אבאלה'.
אבאלה כמה כאב יש פה. ואבאלה כמה נחמה.
ובשביל ה'אבאלה' הזה - היה כדאי לברוא עולם.
אנשים נופלים, בלי אדמה/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
הפנים שלהן דומות באופן מבהיל אבל חוץ מהן עדן נראית בדיוק ההפך של ליבי.
אם ליבי לובשת בדרך כלל בגדים בגוונים כהים עד שחורים אז האישה שבדלת נראית יותר כמו קשת מהלכת. החל מהנעליים הוורודות שלה ועד למטפחת הירוקה הענקית ששונה בתכלית מהמטפחת ההדוקה של ליבי.
עדן רואה את ההפתעה בעיינים של רחלי אבל נראה שהיא לא מתפעלת מזה. ''היי אני עדן ואיזה כיף להכיר אותך, בואי, נרד לארמון שלי'' המטפחת שלה זזה בקצב של הדיבורים שלה ורחלי חושבת שרק לראות את זה עושה כאב ראש אז מעניין איך זה כשזה באמת על הראש שלך.
הן יורדות בזהירות במדרגות מאבנים לא מרוצפות.
''טא-דם, ברוכה הבאה לארמון של עדן!''
הארמון מתגלה כמרתף חשוך בריח חזק של טרפנטין שמפוזרים בו צבעים ומברשות בלי סוף.
''את מוזמנת לשבת רחלי'' עדן פורשת את היד בדרמטיות לכיוון דלי עם מברשות ורחלי שאף פעם לא ניסתה לשבת על מברשות ממשיכה לעמוד בהלם קל.
עדן צוחקת ואז היא נאנחת בכאילו, מוציאה את המברשות והופכת את הדלי. ''עכשיו טוב?''
רחלי מתיישבת והיא חושבת לעצמה שבאמת טוב וזה מפתיע. כי מה כבר יכול להיות טוב במרתף בריח טרפנטין ואישה מוזרה.
אבל טוב. ורגוע לה פתאום בתוך הכמעט חושך הזה והמחנק.
עדן מתחיל לצייר על קנווס בגודל בינוני. ''את לא מתלוננת.'' היא מציינת.
רחלי מהנהנת.
''בדרך כלל אנשים אוהבים מקומות שאפשר לנשום בהם'' היא מציינת שוב.
גם רחלי מהנהנת שוב ואז היא שואלת ''יש מקומות כאלה בכלל?''
''יש, בטח שיש''
רחלי מתופפת על הרצפה עם מכחול. ''אני לא מוצאת אותם''.
עדן מוסיפה עוד קצת צבע לבן. ''אולי את לא מחפשת במקומות הנכונים.'' היא אומרת בזהירות.
רחלי ממשיכה לתופף באותו קצב. ''חשבתי שחנקו אותי כל החיים, חיפשתי את האוויר הזה שגנבו לי אבל---'' היא נושמת נשימה קטועה. ''זה עדיין נתקע, אפילו שברחתי מהכלא הזה שקוראים לו 'צריך לעשות כך ואסור לעשות אחרת'.'' את המילים האחרונות היא יורה בתיעוב וכשהיא מסיימת היא מטיחה את המכחול בריצפה.
עדן מפסיקה לצייר ומסתכלת עליה ''כל הזמן אמרו לך מה צריך, נכון?'' היא לא מחכה לתשובה וממשיכה. ''אבל בטח שכחו להגיד לך שיהודי צריך גם לדבר עם עצמו''.
רחלי כבר לא מופתעת והיא יכולה בקלות לדמיין את עדן הזאת מנהלת שיחה עם עצמה אבל היא בטוחה שהם לא שכחו. אולי הם פשוט לא חשבו שצריך.
צריך להתפלל, צריך ללמוד, צריך לברור אורז.
לא צריך לדבר עם עצמך. היא יכולה לשמוע את הקול של אבא אומר לה את זה באנחה. 'חבל על הזמן רחלי, זמן זה דבר יקר מאוד. מי שמשעמם לו יכול להגיד קצת תהילים'.
עדן נותנת לרחלי להקשיב לקולות בראש ואז כשרחלי מרימה אליה עיניים שואלות היא מסבירה.
''יהודי צריך לדבר עם עצמו, כן. הדיבור הזה עם עצמנו הוא דיבור קדוש, הפניה הזאת לבנופוכו והשאלה ''מה קורה, מה כואב'' - היא קדושה.
כי העולם הזה לא נברא בשביל בית כנסת ענק ומלא אנשים מתנדנדים ליד סטנדר - זה יש מספיק למעלה תאמיני לי.'' היא מנופפת במכחול כאילו לשכנע ואז חוזרת לציור וממשיכה בשקט ''העולם הזה, נברא בשביל הלמטה. בשביל המקומות העמוקים והמלוכלכים שיהודי יורד אליהם כשנמאס לו כבר לשחק ב'צדיקים ומלאכים' והוא נצמד לקירות שעוד שניה נופלים עליו ומחבק את עצמו חזק, בחיבוק של דוב. והוא שואל את עצמו מה קורה, פעם ועוד פעם. עד שהדוב הזה, השכול. המרוקן. נוהם את עצמו החוצה, שואג את כל אבדותיו.
וזה מבהיל, כל כך מבהיל ומחריד להתוודע לעוצמת הגעגוע הזה, להרגיש פתאום לשניה את האהבה האינסופית שנולדנו איתה ולהיזרק בחזרה למציאות המחוספסת. להבין שאיבדנו, בדרך המסוכנת הזאת כשאנחנו מנסים להיבלע כמה שאפשר בנוף - להיות כמו כולם, להתלבש כמו כולם, לחשוב כמו כולם - איבדנו את החירות.
ומרוב שזה מבהיל, האובדן הזה, אנחנו נרתעים אחורה ואנחנו אומרים 'אבאלה.' - ובשביל האבאלה הזה כדאי לברוא עולם.''
רחלי חושבת על הריצה המשוגעת שלה, על כל הרגעים שקירות סגרו עליה והיא רצתה לברוח מתוכם אז היא רצה רצה. בלי לעצור, בלי להקשיב.
היא נזכרת ביובש הזה ששרט לה בגרון מכל הריצות, שגמר לה את הנשימה. ואיך היא חיכתה, כמה שהיא חיכתה ללחלוחיות, לטיפת הרגשה. לאיזה גשם, או לפחות טל.
''חיכיתי להרגיש'' היא אומרת לעדן. ''ברחתי מהחומות האלה כי חשבתי שבחוץ מרגישים ו.. מרגישים אבל---'' היא נתקעת. ''לא לזה חיכיתי''.
עדן מניחה את המכחול ומסתכלת על רחלי, היא רואה את העיניים שלה שהיו סגורות, נפתחות לאט. וכשהיא מסתכלת לתוכן חזק, היא יכולה לראות את השברים שהן מורכבות מהם. רסיסים רסיסים של געגוע.
בעדינות היא מנסה לגעת בשברים האלה, בלי להכאיב.
''לכל אחד מאיתנו יש פינה כזאת שהיא כוספת לעבר, לחירות הזאת. והפינה הזאת דוחקת בנו לחפש, לא להישאר במקום. לא לשבת עם כולם וללמוד בעל פה כללים יבשים. הפינה הזאת דוחקת בנו להרגיש, שוב. להרגיש בעוצמה, כמו שפעם.''
רחלי קוטעת אותה. ''אבל לא נמצא. בחיים לא נמצא כי.. כי כל המקומות האלה רק מרוקנים אותנו יותר אנחנו מחפשים ומחפשים ורק טובעים יותר ומתלכלכים יותר.''
''כי אנחנו לא עוצרים'' עדן לוחשת. ''אנחנו לא עוצרים ושואלים את השאלה הזאת. אנחנו לא נוגעים לעצמנו דקה בלב ושואלים 'מה קורה' - אנחנו לא נותנים מקום לצעקה הזאת ול'אבאלה' שבא אחריה.
ברגע שנעצור ונרגיש אותו, את האבאלה הזה - הוא יפתח לנו פתח ויזריח עלינו אור מתוק כזה, טעימה מהגאולה הזאת. מעין עולם הבא.
ונבין פתאום איך הירידה היא תכלית העליה, כי כל סיבת הירידה הזאת וההתרחקות היא העליה שבאה מתוכה.''
עדן עוצרת לרגע, מסתכלת שוב על רסיסי העיניים של רחלי והיא רוצה להדביק אותם, להשלים אותם. אבל היא יודעת שאת השבר הזה - גדול כמו הים ועמוק יותר ממנו - אין מי שירפא.
רק ה' יתברך שיבוא יום אחד ויגיד לכל המתגעגעים, השבורים. ראיתי את דמעתך, הנני רופא לך.
ופתאום היא יודעת שלפחות את זה היא חייבת להבטיח לעיניים האלה, המחכות כל כך.
שזה עוד יבוא.
''ולכן המסע של כל יהודי הוא יקר להשם יתברך לפרטי פרטיו.'' עדן מושכת על הבד קווים ארוכים, לאט לאט. ''כי כל בור כזה שיהודי יורד אליו הוא הזדמנות לעוד טיפת גאולה. ואת האור הזה שזורח מהעבודה הקדושה הזאת, של ההקשבה, של הגעגוע - השם אוסף באהבה ובחמלה עד שכל חתיכות הגאולה האלה יצטרפו לגאולה שלמה, וכל האורות יתלכדו לאורו של משיח.
וכשהוא יבוא, הוא יעמוד על גג בית המקדש ויצעק 'ענווים, הגיע זמן גאולתכם!' אנחנו נסובב את הראש באי אמון ונגיד מה המשוגע הזה חושב לעצמו, איך משיח יכול לבוא לכאן? לכל הלכלוך הזה, לכל השקר הזה. איך משיח יכול להתגלות למישהו שהוא כמוני? פפף. זה לא הגיוני, עזבו בואו נמשיך לפצח גרעינים.
ומשיח ימשיך לעמוד שם, מחבק את הטירוף שעבר עלינו, מזדהה עם אי האמון והוא יגיד 'ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזרח עליכם' - תסתכלו עלי, תראו את האור שלי - הוא שלכם..! הוא נולד מתוך הבדידות, מתוך השקר והטירוף. הזוהר הזה שמסביבי, אתם מזהים אותו? זה אותו אור שהעליתם איתכם בדרך, מכל הבורות החשוכים שנפלתם בהם'.''
עדן כמעט מסיימת את הציור, היא מניחה לו לרגע ומלטפת את רחלי, את רחלי ואת הרסיסים.
''ואז נאמין, נאמין שמשיח בא אלינו.
אפילו שאנחנו כאלה פיכסה.
כי האור של משיח לא עשוי ממלאכים, הוא עשוי מגעגוע של יהודי שנמצא בתחתית של התחתית והוא נזכר בשמיים והוא בועט. והוא צועק 'אבאלה!' אני לא רוצה להיות כאן.''
העיניים השבורות מוסיפות להיות שבורות, אבל משהו נוצץ בהן, כמו טל. כמו טיפת הרגשה.
כמעט כמו הגשם שהן חיכו לו יותר מידי זמן.
רחלי מנגבת במבוכה את הדמעה החצופה הזאת שמטשטשת את הראיה שלה ומפריעה לה לראות את הציור של עדן.
זוג ידיים, מחזיקות בפיסת אדמה ששתיל ירקרק ועדין נובט ממנה. מחכות לגשם שיצמיח מהשתיל הזה, פרדס.
''הציור הזה לא מושלם'' עדן מגלה לה. ''והוא יחכה ככה, כמוני וכמוך וכמו כולנו''.
הן מניחות אותו להתייבש בפינה, מאחורי ווילון ורגע לפני שהן עוזבות את המחסן הזה, כשעדן כבר במדריגות למעלה ורחלי עוד מרותקת לקסם המקום הזה. היא נצמדת לקיר. והיא נותנת לכל המילים שבאוויר לחלחל אליה לאט.
את הדמעה הבאה היא כבר לא מנגבת, היא נותנת לה לרדת, להתגלש לאט על הפנים שלה עד לשפתיים שאומרות פתאום בלי קול.
'אבאלה'.
אבאלה כמה כאב יש פה. ואבאלה כמה נחמה.
ובשביל ה'אבאלה' הזה - היה כדאי לברוא עולם.
אנשים נופלים, בלי אדמה/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
