ראו באורי/מחכים לגשםגעגוע~
ליבי אמרה לה שהיא צריכה להכיר את אחותה אבל האישה שפותחת לה את הדלת לא מזכירה את ליבי בשום צורה. כמעט.
הפנים שלהן דומות באופן מבהיל אבל חוץ מהן עדן נראית בדיוק ההפך של ליבי.
אם ליבי לובשת בדרך כלל בגדים בגוונים כהים עד שחורים אז האישה שבדלת נראית יותר כמו קשת מהלכת. החל מהנעליים הוורודות שלה ועד למטפחת הירוקה הענקית ששונה בתכלית מהמטפחת ההדוקה של ליבי.
עדן רואה את ההפתעה בעיינים של רחלי אבל נראה שהיא לא מתפעלת מזה. ''היי אני עדן ואיזה כיף להכיר אותך, בואי, נרד לארמון שלי'' המטפחת שלה זזה בקצב של הדיבורים שלה ורחלי חושבת שרק לראות את זה עושה כאב ראש אז מעניין איך זה כשזה באמת על הראש שלך.
הן יורדות בזהירות במדרגות מאבנים לא מרוצפות.
''טא-דם, ברוכה הבאה לארמון של עדן!''
הארמון מתגלה כמרתף חשוך בריח חזק של טרפנטין שמפוזרים בו צבעים ומברשות בלי סוף.
''את מוזמנת לשבת רחלי'' עדן פורשת את היד בדרמטיות לכיוון דלי עם מברשות ורחלי שאף פעם לא ניסתה לשבת על מברשות ממשיכה לעמוד בהלם קל.
עדן צוחקת ואז היא נאנחת בכאילו, מוציאה את המברשות והופכת את הדלי. ''עכשיו טוב?''
רחלי מתיישבת והיא חושבת לעצמה שבאמת טוב וזה מפתיע. כי מה כבר יכול להיות טוב במרתף בריח טרפנטין ואישה מוזרה.
אבל טוב. ורגוע לה פתאום בתוך הכמעט חושך הזה והמחנק.
עדן מתחיל לצייר על קנווס בגודל בינוני. ''את לא מתלוננת.'' היא מציינת.
רחלי מהנהנת.
''בדרך כלל אנשים אוהבים מקומות שאפשר לנשום בהם'' היא מציינת שוב.
גם רחלי מהנהנת שוב ואז היא שואלת ''יש מקומות כאלה בכלל?''
''יש, בטח שיש''
רחלי מתופפת על הרצפה עם מכחול. ''אני לא מוצאת אותם''.
עדן מוסיפה עוד קצת צבע לבן. ''אולי את לא מחפשת במקומות הנכונים.'' היא אומרת בזהירות.
רחלי ממשיכה לתופף באותו קצב. ''חשבתי שחנקו אותי כל החיים, חיפשתי את האוויר הזה שגנבו לי אבל---'' היא נושמת נשימה קטועה. ''זה עדיין נתקע, אפילו שברחתי מהכלא הזה שקוראים לו 'צריך לעשות כך ואסור לעשות אחרת'.'' את המילים האחרונות היא יורה בתיעוב וכשהיא מסיימת היא מטיחה את המכחול בריצפה.
עדן מפסיקה לצייר ומסתכלת עליה ''כל הזמן אמרו לך מה צריך, נכון?'' היא לא מחכה לתשובה וממשיכה. ''אבל בטח שכחו להגיד לך שיהודי צריך גם לדבר עם עצמו''.
רחלי כבר לא מופתעת והיא יכולה בקלות לדמיין את עדן הזאת מנהלת שיחה עם עצמה אבל היא בטוחה שהם לא שכחו. אולי הם פשוט לא חשבו שצריך.
צריך להתפלל, צריך ללמוד, צריך לברור אורז.
לא צריך לדבר עם עצמך. היא יכולה לשמוע את הקול של אבא אומר לה את זה באנחה. 'חבל על הזמן רחלי, זמן זה דבר יקר מאוד. מי שמשעמם לו יכול להגיד קצת תהילים'.
עדן נותנת לרחלי להקשיב לקולות בראש ואז כשרחלי מרימה אליה עיניים שואלות היא מסבירה.
''יהודי צריך לדבר עם עצמו, כן. הדיבור הזה עם עצמנו הוא דיבור קדוש, הפניה הזאת לבנופוכו והשאלה ''מה קורה, מה כואב'' - היא קדושה.
כי העולם הזה לא נברא בשביל בית כנסת ענק ומלא אנשים מתנדנדים ליד סטנדר - זה יש מספיק למעלה תאמיני לי.'' היא מנופפת במכחול כאילו לשכנע ואז חוזרת לציור וממשיכה בשקט ''העולם הזה, נברא בשביל הלמטה. בשביל המקומות העמוקים והמלוכלכים שיהודי יורד אליהם כשנמאס לו כבר לשחק ב'צדיקים ומלאכים' והוא נצמד לקירות שעוד שניה נופלים עליו ומחבק את עצמו חזק, בחיבוק של דוב. והוא שואל את עצמו מה קורה, פעם ועוד פעם. עד שהדוב הזה, השכול. המרוקן. נוהם את עצמו החוצה, שואג את כל אבדותיו.
וזה מבהיל, כל כך מבהיל ומחריד להתוודע לעוצמת הגעגוע הזה, להרגיש פתאום לשניה את האהבה האינסופית שנולדנו איתה ולהיזרק בחזרה למציאות המחוספסת. להבין שאיבדנו, בדרך המסוכנת הזאת כשאנחנו מנסים להיבלע כמה שאפשר בנוף - להיות כמו כולם, להתלבש כמו כולם, לחשוב כמו כולם - איבדנו את החירות.
ומרוב שזה מבהיל, האובדן הזה, אנחנו נרתעים אחורה ואנחנו אומרים 'אבאלה.' - ובשביל האבאלה הזה כדאי לברוא עולם.''
רחלי חושבת על הריצה המשוגעת שלה, על כל הרגעים שקירות סגרו עליה והיא רצתה לברוח מתוכם אז היא רצה רצה. בלי לעצור, בלי להקשיב.
היא נזכרת ביובש הזה ששרט לה בגרון מכל הריצות, שגמר לה את הנשימה. ואיך היא חיכתה, כמה שהיא חיכתה ללחלוחיות, לטיפת הרגשה. לאיזה גשם, או לפחות טל.
''חיכיתי להרגיש'' היא אומרת לעדן. ''ברחתי מהחומות האלה כי חשבתי שבחוץ מרגישים ו.. מרגישים אבל---'' היא נתקעת. ''לא לזה חיכיתי''.
עדן מניחה את המכחול ומסתכלת על רחלי, היא רואה את העיניים שלה שהיו סגורות, נפתחות לאט. וכשהיא מסתכלת לתוכן חזק, היא יכולה לראות את השברים שהן מורכבות מהם. רסיסים רסיסים של געגוע.
בעדינות היא מנסה לגעת בשברים האלה, בלי להכאיב.
''לכל אחד מאיתנו יש פינה כזאת שהיא כוספת לעבר, לחירות הזאת. והפינה הזאת דוחקת בנו לחפש, לא להישאר במקום. לא לשבת עם כולם וללמוד בעל פה כללים יבשים. הפינה הזאת דוחקת בנו להרגיש, שוב. להרגיש בעוצמה, כמו שפעם.''
רחלי קוטעת אותה. ''אבל לא נמצא. בחיים לא נמצא כי.. כי כל המקומות האלה רק מרוקנים אותנו יותר אנחנו מחפשים ומחפשים ורק טובעים יותר ומתלכלכים יותר.''
''כי אנחנו לא עוצרים'' עדן לוחשת. ''אנחנו לא עוצרים ושואלים את השאלה הזאת. אנחנו לא נוגעים לעצמנו דקה בלב ושואלים 'מה קורה' - אנחנו לא נותנים מקום לצעקה הזאת ול'אבאלה' שבא אחריה.
ברגע שנעצור ונרגיש אותו, את האבאלה הזה - הוא יפתח לנו פתח ויזריח עלינו אור מתוק כזה, טעימה מהגאולה הזאת. מעין עולם הבא.
ונבין פתאום איך הירידה היא תכלית העליה, כי כל סיבת הירידה הזאת וההתרחקות היא העליה שבאה מתוכה.''
עדן עוצרת לרגע, מסתכלת שוב על רסיסי העיניים של רחלי והיא רוצה להדביק אותם, להשלים אותם. אבל היא יודעת שאת השבר הזה - גדול כמו הים ועמוק יותר ממנו - אין מי שירפא.
רק ה' יתברך שיבוא יום אחד ויגיד לכל המתגעגעים, השבורים. ראיתי את דמעתך, הנני רופא לך.
ופתאום היא יודעת שלפחות את זה היא חייבת להבטיח לעיניים האלה, המחכות כל כך.
שזה עוד יבוא.
''ולכן המסע של כל יהודי הוא יקר להשם יתברך לפרטי פרטיו.'' עדן מושכת על הבד קווים ארוכים, לאט לאט. ''כי כל בור כזה שיהודי יורד אליו הוא הזדמנות לעוד טיפת גאולה. ואת האור הזה שזורח מהעבודה הקדושה הזאת, של ההקשבה, של הגעגוע - השם אוסף באהבה ובחמלה עד שכל חתיכות הגאולה האלה יצטרפו לגאולה שלמה, וכל האורות יתלכדו לאורו של משיח.
וכשהוא יבוא, הוא יעמוד על גג בית המקדש ויצעק 'ענווים, הגיע זמן גאולתכם!' אנחנו נסובב את הראש באי אמון ונגיד מה המשוגע הזה חושב לעצמו, איך משיח יכול לבוא לכאן? לכל הלכלוך הזה, לכל השקר הזה. איך משיח יכול להתגלות למישהו שהוא כמוני? פפף. זה לא הגיוני, עזבו בואו נמשיך לפצח גרעינים.
ומשיח ימשיך לעמוד שם, מחבק את הטירוף שעבר עלינו, מזדהה עם אי האמון והוא יגיד 'ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזרח עליכם' - תסתכלו עלי, תראו את האור שלי - הוא שלכם..! הוא נולד מתוך הבדידות, מתוך השקר והטירוף. הזוהר הזה שמסביבי, אתם מזהים אותו? זה אותו אור שהעליתם איתכם בדרך, מכל הבורות החשוכים שנפלתם בהם'.''
עדן כמעט מסיימת את הציור, היא מניחה לו לרגע ומלטפת את רחלי, את רחלי ואת הרסיסים.
''ואז נאמין, נאמין שמשיח בא אלינו.
אפילו שאנחנו כאלה פיכסה.
כי האור של משיח לא עשוי ממלאכים, הוא עשוי מגעגוע של יהודי שנמצא בתחתית של התחתית והוא נזכר בשמיים והוא בועט. והוא צועק 'אבאלה!' אני לא רוצה להיות כאן.''
העיניים השבורות מוסיפות להיות שבורות, אבל משהו נוצץ בהן, כמו טל. כמו טיפת הרגשה.
כמעט כמו הגשם שהן חיכו לו יותר מידי זמן.
רחלי מנגבת במבוכה את הדמעה החצופה הזאת שמטשטשת את הראיה שלה ומפריעה לה לראות את הציור של עדן.
זוג ידיים, מחזיקות בפיסת אדמה ששתיל ירקרק ועדין נובט ממנה. מחכות לגשם שיצמיח מהשתיל הזה, פרדס.
''הציור הזה לא מושלם'' עדן מגלה לה. ''והוא יחכה ככה, כמוני וכמוך וכמו כולנו''.
הן מניחות אותו להתייבש בפינה, מאחורי ווילון ורגע לפני שהן עוזבות את המחסן הזה, כשעדן כבר במדריגות למעלה ורחלי עוד מרותקת לקסם המקום הזה. היא נצמדת לקיר. והיא נותנת לכל המילים שבאוויר לחלחל אליה לאט.
את הדמעה הבאה היא כבר לא מנגבת, היא נותנת לה לרדת, להתגלש לאט על הפנים שלה עד לשפתיים שאומרות פתאום בלי קול.
'אבאלה'.
אבאלה כמה כאב יש פה. ואבאלה כמה נחמה.
ובשביל ה'אבאלה' הזה - היה כדאי לברוא עולם.


אנשים נופלים, בלי אדמה/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
...רחל יהודייה בדם
זה נוגע ויפה.

בכתיבה שלך יש קסם
תודהגעגוע~
ואו.(:

פשוט  ואו. 

אין לי מילים להעביר את התחושה הזו שזה נתן. 

פשוט מדהים, נוגע, מטלטל.

כ"כ תודה על זה.

תודה לךגעגוע~
...געגוע~
בשביל האבאלה הזה היה כדאי לכתוב את זה.

⁦❤️
..אהבה.
מה זה. ואוו, איזה כתיבה!! הצטמררתי על הבוקר, זה מדהים, התוכן ואוו. כמה תקווה ושבר ואהבה. מדהים ממש.
תודה⁦❤️⁩געגוע~אחרונה
חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאביאחרונה

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משהאחרונה

כתבת יפה.

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה

לשחררlittle prince
עבר עריכה על ידי little prince בתאריך כ"ח בחשוון תשפ"ז 21:26

עבר עריכה על ידי little prince בתאריך כ"ח בחשוון תשפ"ז 21:25

נשימות מתגברות

מתנשפות

מבשרות את הדבר ההוא שעוד מעט יגיע

הדבר שממנו אני מפחד

מנסה לעצור כדור שכבר נורה

להסדיר נשימה

כמה פשוט זה נשמע

רק להירגע

לשחרר

תשחרר אמר לי פעם פסיכולוג בתהליך קבלה לאיזו משרה נחשבת

אתה 10 מ10 אמר בשפה לא כל כך טיפולית

אתה צריך פשוט לשחרר

פשוט לשחרר

לעגתי לו בקרבי

פסיכולוג עאלק

אם היה פשוט לשחרר

פשוט לא הייתה לך פרנסה

ודווקא הנשימה

זאת שנכנסת ויוצאת מאיליה

מכניסה ומוציאה אוויר

דווקא היא מבשרת לי בדרכה

ששוב זה מגיע

שוב, הגב אל הקיר

תהומות

תהומות שבי עולים מעלה

פורצים שוב נתיב חשוך ואין דרך שאוכל לעוצרם

רק להתכנס אל עצמי

ולמנוע פגיעה באהובי

אין לי מנוחה

שעםליפא העגלון

כָּל מוֹדָעָה שֶׁתָּלִית

עַל לוּחַ לִבִּי

וְחָלְפָה לָהּ,

הוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ נָעַץ

וְחוֹר

חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת