יום חמישי.
הם יושבים בחוץ. מתפזרים על הערסלים ועל הדשא, מתכרבלים בשמיכות.
סתיו עומד על המנגל עם תומר ויודי ומנפנף במרץ. ברקע מתנגן 'י-ה אכסוף' שקט וסתיו מצטרף אליו בזימזום.
עדן יוצאת מהבית עטופה בשמיכה עם לבבות ובידיים שלה מגש עם שלוש קנקני מים וכוסות. במדרגה של הכניסה היא כמעט נופלת ומתייצבת בשניה האחרונה.
המים משפריצים לכל הכיוונים.
רעות מהר בודקת שהיא בסדר וסתיו מביא סמרטוט ואומר ש''הבעל שם טוב אמר שכשרואים מים צריך לומר שהבעל שם טוב אמר שמים זה סימן ברכה''.
רחלי אוהבת את האווירה במקום הזה. היא כאילו מנותקת מהדיבורים הרגילים והתגובות של האנשים פה למציאות היבשה אחרות מכל מה שהיא הכירה.
החבר'ה מבקשים מסתיו לדבר וסתיו משוכנע שהוא עושה את זה יותר טוב מאיך שהוא עושה על האש אז הוא מניח לתומר ויודי להמשיך לנפנף ונשען על הגדר.
''טווב.'' הוא פותח. ''רבי נחמן באחת מיצירותיו הקסומות ביותר מביא מעשה מבן מלך שנפל לשיגעון, הוא החל לחשוב שהוא תרנגול הודו מסוג שנקרא 'הינדיק'. וכיאה להינדיק, הוא פושט את בגדיו עוזב את השולחן המפואר של בני המלוכה ויורד מתחת לשולחן לנקר את השאריות כמו תרנגול.
הוא נשמע אידיוט ופראייר, נכון?'' הוא שואל ואז פורש ידיים לצדדים בהשלמה ''אז תדעו שהוא דיי דומה לנו.'' כמה עיניים נפתחות וסתיו מרים גבות בתנועה של 'אין מה לעשות זה האמת' וממשיך.
''בכל אופן, כל הרופאים לא מצליחים לרפא אותו עד שבא חכם אחד - וכאן התפנית בעלילה - כי החכם הזה לא מנסה להסביר לו או לרשום לו כדורים או לקשור אותו למיטה. החכם הזה מתפשט גם הוא, יורד מתחת לשולחן, עם בן המלך ומתחיל גם הוא לגרור פירורים ועצמות.
בנקודה הזאת רואים שבן המלך מופתע. הוא רגיל להיות לבד כאן, לספר לעצמו את אותם סיפורים והנה - שינוי מרענן.
'מה אתה עושה פה?' הוא שואל את החכם.
והחכם לא נבהל. 'ומה אתה עושה פה?'
'אני הינדיק'
והחכם לא פוחד להוריד מכבודו ולהגיד בפשטות 'אני גם כן הינדיק.'
וככה הוא יושב איתו עד שהם נהיים תרנגולים חברים ואז החכם רומז שישליכו להם כותנות.
ולפני שההינדיק יבהל הוא מסביר לו. '' אל תדאג חבריקו, מי אמר שאי אפשר להיות הינדיק עם כותונת, אה? תדע לך אני הייתי פעם במקום שראיתי הינדיק'ס לבושים! בחיי!'' סתיו נכנס לסיפור ושם יד על הלב. כאילו לשכנע. הם צוחקים.
גם סתיו.
הם צוחקים כי הוא מצחיק וסתיו צוחק כי מאיפה שהוא בא, לחשוב שהוא עומד ומספר סיפורי רבי נחמן לקהל מעריצים - זה באמת נשמע כמו בדיחה.
הוא מסלק את המחשבות ומסביר. ''החכם לא פוסל את המקום שלו, הוא לא שובר לו את המבט שלו על עצמו ובן המלך משתכנע.
ומתלבש.
אחרי עוד קצת זמן החכם מבקש שיכניסו להם ארוחות ממטבח המלך ושוב הוא טופח לבן המלך על הכתף. 'הכל בסדר, אפשר להיות הינדיק וגם להנות מאוכל טוב. תהיה רגוע, הכל כשר.'
ובן המלך? אוכל.
אתם יודעים למה? כי בן המלך לא רוצה לאכול עצמות, הוא רוצה להיות הינדיק.
ואם אפשר להיות הינדיק וגם להנות מאוכל טוב אז למה לא? הכל כשר.
וככה לאט לאט הוא מתנהג יותר ויותר כבן אדם עד שיום אחד החכם נותן לו יד ויוצא איתו מתחת לשולחן.
כי מי אמר שאי אפשר להיות הינדיק ולשבת אצל השולחן ולא מתחתיו?
וככה התנהג עימו עד שריפא אותו לגמרי''
סתיו מסיים את הסיפור ומתכופף להרים את הגיטרה שלו מהריצפה. הוא מתחיל לנגן את הניגון הקדוש של רבי לוי יצחק עם המילים ''כל העולם גשר צר..'' ואז הוא נעצר ולוחש את הנמשל לתוך הניגון.
''כל אחד מאיתנו נולד, כשהוא בן מלך.
רק שכל המכות שחטפנו כל החיים דפקו לנו משהו במוח עד שהשתגענו והתחלנו לחשוב את עצמנו ל'הינדיק'. הקולות שהורידו אותנו וריסקו לנו כל גרגר ביטחון עצמי, לוחשים לנו עכשיו שאין לנו מקום בשולחן המלך.
אז התפשטנו, הורדנו לבושים וגלינו מהשולחן של אבא לאסוף עצמות מהריצפה.''
הקול של סתיו מתגבר רק טיפונת.
''והיו רופאים. המון.
וכולם נתנו עצות ותרופות. ושוקים חשמליים שהממו אותנו ואפילו קצת מכות.
אבל כלום לא עזר עד שבא צדיק האמת ואמר 'אני מקבל על עצמי לרפאו.'
צדיק אמיתי לא עומד מבחוץ.'' הוא מסביר ''צדיק אמיתי יורד איתך מתחת לשולחן, למקום הזה המבוהל שבך. המקום ההינדיקי הזה. הרדוד. התרנגולי. המביש. והוא אומר לך ''היי. גם אני הינדיק.'' הכל טוב, אתה לא לבד בזה. כולנו הינדיקים.
ומשם הוא מרפא אותך.
הוא לא אומר לך 'תפסיק לדבר שטויות ותתחיל להתנהג כמו בן אדם!' - הוא מקבל אותך. והוא אומר לך זה בסדר שאתה הינדיק. אבל אפשר להיות הינדיק וגם להתלבש. וגם לאכול.
זה בסדר שאתה חושב שלעולם לא תהיה צדיק.
זה בסדר שאתה כל כך נחות ותרנגולי.
אפשר להיות כזה משוגע ועדיין לשבת אצל השולחן.''
סתיו מעביר את המבט מלב אחד לשני. מנשמה אבודה לאחת אחרת. וחוזר.
''כי בשולחן של המלך יש מקום גם להינדיקים.'' הוא אומר להם ''לא רק לנסיכים עם ראש נקי משטויות ולב שאוהב רק את ה' יתברך.
בשולחן של המלך יש מקום למבולבלים, לתועים. למשוגעים.
בשולחן של המלך יש מקום לך.
ויש את המלך.
והוא אוהב אותך.
וזה מה שמגלה לנו הדעת של הצדיקים האמיתיים, זה מה שהעולם כולו זועק ורק האוזניים ההינדיקיות שלנו לא שומעות.
יש את המלך.
והוא אוהב א ו ת ך!!''
הוא מסיים בצעקה. וכמה לבבות הינדיקים יוצאים מתחת לשולחן. נפתחים לחיבוק של הדעת הצדיקית הזאת. האמת לאמיתה.
''המלך א ו ה ב אותך'' סתיו מושך את ההברות. שישמעו כולם. שישמע הוא בעצמו. '''כלום לא ישנה את העובדה הזאת - אתה יכול להיות תרנגול, או פרה או היפופוטם מצידי - אבל יש לך מקום בשולחן שלו''.
סתיו מסיים לדבר ובורח לתוך הבית.
הוא שוטף פנים. פעם ופעמיים.
ואז מסתכל במראה.
''מי אמר שאי אפשר להיות הינדיק עם זקן ופאות ודרשות מפה עד לאוסטרליה, אה?'' הוא שואל את ההינדיק הזה שבמראה. ''אה??'' הוא תובע תשובה.
את אותה תשובה שהוא התחיל בגיל 12 וחיפש בכל העולם.
''אתה עדיין מחפש אותה.'' הוא לוחש לתרנגול המפוחד הזה. ''אתה עדיין מבקש אחר התשובה''
והוא שונה וחוזר בה, בתשובה. כל היום וכל הלילה.
עכשיו הוא צריך לחזור לבחוץ אבל קודם הוא ירגיע את ההינדיק הזה במראה.
''אני גם כן הינדיק.'' הוא לוחש לו. ''אבל אני ליד השולחן, כי כן אפשר להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן.''
הוא מחכה לתשובה אבל ההינדיק במראה שותק.
והוא יודע שהוא ימשיך לחכות לה.
לתשובה השלמה.
כמו שהוא חיכה לה בהודו ובמקסיקו ובתל אביב ובירושלים של מטה. הכי מטה.
אבל לפחות עכשיו הוא מחפש במקום הנכון.
אצל השולחן של המלך.
שאוהב אותו.
הכל הבל הבלים/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
הם יושבים בחוץ. מתפזרים על הערסלים ועל הדשא, מתכרבלים בשמיכות.
סתיו עומד על המנגל עם תומר ויודי ומנפנף במרץ. ברקע מתנגן 'י-ה אכסוף' שקט וסתיו מצטרף אליו בזימזום.
עדן יוצאת מהבית עטופה בשמיכה עם לבבות ובידיים שלה מגש עם שלוש קנקני מים וכוסות. במדרגה של הכניסה היא כמעט נופלת ומתייצבת בשניה האחרונה.
המים משפריצים לכל הכיוונים.
רעות מהר בודקת שהיא בסדר וסתיו מביא סמרטוט ואומר ש''הבעל שם טוב אמר שכשרואים מים צריך לומר שהבעל שם טוב אמר שמים זה סימן ברכה''.
רחלי אוהבת את האווירה במקום הזה. היא כאילו מנותקת מהדיבורים הרגילים והתגובות של האנשים פה למציאות היבשה אחרות מכל מה שהיא הכירה.
החבר'ה מבקשים מסתיו לדבר וסתיו משוכנע שהוא עושה את זה יותר טוב מאיך שהוא עושה על האש אז הוא מניח לתומר ויודי להמשיך לנפנף ונשען על הגדר.
''טווב.'' הוא פותח. ''רבי נחמן באחת מיצירותיו הקסומות ביותר מביא מעשה מבן מלך שנפל לשיגעון, הוא החל לחשוב שהוא תרנגול הודו מסוג שנקרא 'הינדיק'. וכיאה להינדיק, הוא פושט את בגדיו עוזב את השולחן המפואר של בני המלוכה ויורד מתחת לשולחן לנקר את השאריות כמו תרנגול.
הוא נשמע אידיוט ופראייר, נכון?'' הוא שואל ואז פורש ידיים לצדדים בהשלמה ''אז תדעו שהוא דיי דומה לנו.'' כמה עיניים נפתחות וסתיו מרים גבות בתנועה של 'אין מה לעשות זה האמת' וממשיך.
''בכל אופן, כל הרופאים לא מצליחים לרפא אותו עד שבא חכם אחד - וכאן התפנית בעלילה - כי החכם הזה לא מנסה להסביר לו או לרשום לו כדורים או לקשור אותו למיטה. החכם הזה מתפשט גם הוא, יורד מתחת לשולחן, עם בן המלך ומתחיל גם הוא לגרור פירורים ועצמות.
בנקודה הזאת רואים שבן המלך מופתע. הוא רגיל להיות לבד כאן, לספר לעצמו את אותם סיפורים והנה - שינוי מרענן.
'מה אתה עושה פה?' הוא שואל את החכם.
והחכם לא נבהל. 'ומה אתה עושה פה?'
'אני הינדיק'
והחכם לא פוחד להוריד מכבודו ולהגיד בפשטות 'אני גם כן הינדיק.'
וככה הוא יושב איתו עד שהם נהיים תרנגולים חברים ואז החכם רומז שישליכו להם כותנות.
ולפני שההינדיק יבהל הוא מסביר לו. '' אל תדאג חבריקו, מי אמר שאי אפשר להיות הינדיק עם כותונת, אה? תדע לך אני הייתי פעם במקום שראיתי הינדיק'ס לבושים! בחיי!'' סתיו נכנס לסיפור ושם יד על הלב. כאילו לשכנע. הם צוחקים.
גם סתיו.
הם צוחקים כי הוא מצחיק וסתיו צוחק כי מאיפה שהוא בא, לחשוב שהוא עומד ומספר סיפורי רבי נחמן לקהל מעריצים - זה באמת נשמע כמו בדיחה.
הוא מסלק את המחשבות ומסביר. ''החכם לא פוסל את המקום שלו, הוא לא שובר לו את המבט שלו על עצמו ובן המלך משתכנע.
ומתלבש.
אחרי עוד קצת זמן החכם מבקש שיכניסו להם ארוחות ממטבח המלך ושוב הוא טופח לבן המלך על הכתף. 'הכל בסדר, אפשר להיות הינדיק וגם להנות מאוכל טוב. תהיה רגוע, הכל כשר.'
ובן המלך? אוכל.
אתם יודעים למה? כי בן המלך לא רוצה לאכול עצמות, הוא רוצה להיות הינדיק.
ואם אפשר להיות הינדיק וגם להנות מאוכל טוב אז למה לא? הכל כשר.
וככה לאט לאט הוא מתנהג יותר ויותר כבן אדם עד שיום אחד החכם נותן לו יד ויוצא איתו מתחת לשולחן.
כי מי אמר שאי אפשר להיות הינדיק ולשבת אצל השולחן ולא מתחתיו?
וככה התנהג עימו עד שריפא אותו לגמרי''
סתיו מסיים את הסיפור ומתכופף להרים את הגיטרה שלו מהריצפה. הוא מתחיל לנגן את הניגון הקדוש של רבי לוי יצחק עם המילים ''כל העולם גשר צר..'' ואז הוא נעצר ולוחש את הנמשל לתוך הניגון.
''כל אחד מאיתנו נולד, כשהוא בן מלך.
רק שכל המכות שחטפנו כל החיים דפקו לנו משהו במוח עד שהשתגענו והתחלנו לחשוב את עצמנו ל'הינדיק'. הקולות שהורידו אותנו וריסקו לנו כל גרגר ביטחון עצמי, לוחשים לנו עכשיו שאין לנו מקום בשולחן המלך.
אז התפשטנו, הורדנו לבושים וגלינו מהשולחן של אבא לאסוף עצמות מהריצפה.''
הקול של סתיו מתגבר רק טיפונת.
''והיו רופאים. המון.
וכולם נתנו עצות ותרופות. ושוקים חשמליים שהממו אותנו ואפילו קצת מכות.
אבל כלום לא עזר עד שבא צדיק האמת ואמר 'אני מקבל על עצמי לרפאו.'
צדיק אמיתי לא עומד מבחוץ.'' הוא מסביר ''צדיק אמיתי יורד איתך מתחת לשולחן, למקום הזה המבוהל שבך. המקום ההינדיקי הזה. הרדוד. התרנגולי. המביש. והוא אומר לך ''היי. גם אני הינדיק.'' הכל טוב, אתה לא לבד בזה. כולנו הינדיקים.
ומשם הוא מרפא אותך.
הוא לא אומר לך 'תפסיק לדבר שטויות ותתחיל להתנהג כמו בן אדם!' - הוא מקבל אותך. והוא אומר לך זה בסדר שאתה הינדיק. אבל אפשר להיות הינדיק וגם להתלבש. וגם לאכול.
זה בסדר שאתה חושב שלעולם לא תהיה צדיק.
זה בסדר שאתה כל כך נחות ותרנגולי.
אפשר להיות כזה משוגע ועדיין לשבת אצל השולחן.''
סתיו מעביר את המבט מלב אחד לשני. מנשמה אבודה לאחת אחרת. וחוזר.
''כי בשולחן של המלך יש מקום גם להינדיקים.'' הוא אומר להם ''לא רק לנסיכים עם ראש נקי משטויות ולב שאוהב רק את ה' יתברך.
בשולחן של המלך יש מקום למבולבלים, לתועים. למשוגעים.
בשולחן של המלך יש מקום לך.
ויש את המלך.
והוא אוהב אותך.
וזה מה שמגלה לנו הדעת של הצדיקים האמיתיים, זה מה שהעולם כולו זועק ורק האוזניים ההינדיקיות שלנו לא שומעות.
יש את המלך.
והוא אוהב א ו ת ך!!''
הוא מסיים בצעקה. וכמה לבבות הינדיקים יוצאים מתחת לשולחן. נפתחים לחיבוק של הדעת הצדיקית הזאת. האמת לאמיתה.
''המלך א ו ה ב אותך'' סתיו מושך את ההברות. שישמעו כולם. שישמע הוא בעצמו. '''כלום לא ישנה את העובדה הזאת - אתה יכול להיות תרנגול, או פרה או היפופוטם מצידי - אבל יש לך מקום בשולחן שלו''.
סתיו מסיים לדבר ובורח לתוך הבית.
הוא שוטף פנים. פעם ופעמיים.
ואז מסתכל במראה.
''מי אמר שאי אפשר להיות הינדיק עם זקן ופאות ודרשות מפה עד לאוסטרליה, אה?'' הוא שואל את ההינדיק הזה שבמראה. ''אה??'' הוא תובע תשובה.
את אותה תשובה שהוא התחיל בגיל 12 וחיפש בכל העולם.
''אתה עדיין מחפש אותה.'' הוא לוחש לתרנגול המפוחד הזה. ''אתה עדיין מבקש אחר התשובה''
והוא שונה וחוזר בה, בתשובה. כל היום וכל הלילה.
עכשיו הוא צריך לחזור לבחוץ אבל קודם הוא ירגיע את ההינדיק הזה במראה.
''אני גם כן הינדיק.'' הוא לוחש לו. ''אבל אני ליד השולחן, כי כן אפשר להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן.''
הוא מחכה לתשובה אבל ההינדיק במראה שותק.
והוא יודע שהוא ימשיך לחכות לה.
לתשובה השלמה.
כמו שהוא חיכה לה בהודו ובמקסיקו ובתל אביב ובירושלים של מטה. הכי מטה.
אבל לפחות עכשיו הוא מחפש במקום הנכון.
אצל השולחן של המלך.
שאוהב אותו.
הכל הבל הבלים/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
