הקדמה קטנה: הקטע הזה הוא בעיניי תמצית כל הקטעים ביחד, הוא יקר לי ואפשר לומר שהוא היה הבסיס לכתיבה של הכל.
אשמח מאוד אם אפשר להתייחס לתוכן יותר מלכתיבה שיצאה קצת מסורבלת וארוכה.
מי שמצליח לקרוא הכל, חשוב לי לשמוע את דעתכם בנושא (אפשר בפרטי אם לא נוח כאן.)
תודה רבה❤️
---
צלצול טלפון.
מה כבר בוקר? רחלי שולחת יד עייפה אל הריצפה שליד המיטה. הנה הוא.
אמא.
מה הולך כאן לעזאזל. כמה טעויות ביום אחד.
היא עונה. בכל זאת.
אולי בכל זאת.
''רחלי?'' זה נתן נטע.
''מה.'' היא עונה בעצבים. אח מעצבן.
''רחלי אמ. תראי, אבא השתכר היום בסעודה ואז חזרנו הבייתה ואז הוא נרדם ישר ואז הוא קם להחליף בגדים ואז אמא התעוררה ואז הוא היה נראה מוזר ואז היא העירה אותי ו---''
''ואז?!'' לרחלי אין סבלנות והיא התעוררה הרגע והוא מספר לה סיפורים עם מלא 'ואז' וחוץ מזה שהוא לא נשמע צלול מי יודע מה.
''ואז אנחנו בבית חולים.'' נתן נטע אומר מבולבל והוא יודע שהוא לא יכול לקבל על זה את פרס מבשר הבשורות המוכשר והרגיש ביותר אבל גם הוא בעצמו עייף עייף ומפוחד.
הלב של רחלי נדרך. משהו מוזר זוחל בתוכה ומתיישב לה בקנה הנשימה. חונק חונק ולוחץ.
''ואז?'' היא שואלת ומרגישה הכי מטומטמת בעולם.
''אירוע מוחי'' נתן נטע נושם. ''לא פשוט''
''ואז'' רחלי לוחשת.
''תבואי, נראלי.'' נתן נטע לוחש גם.
רחלי שומעת את אמא בוכה ברקע ומישהו שנשמע כמו דוד אריה מתעצבן.
היא מנתקת. יושבת כמה דקות קפואה במיטה.
הכל מציף אותה. הזיכרונות, השנאה.
אבא.
היא מעירה את עדן לפני שהיא תשתגע ועדן מסיעה אותה לבית רפואה. לא לפני שהיא נותנת לה חיבוק חזק וארוך.
נתן נטע מחכה לה בכניסה.
''הדימום התפשט על חלק גדול מהמוח, אין טעם ומסוכן לנתח'' הוא אומר בשקט.
''ואז?'' שוב ה'ואז' המטופש הזה.
אבל היא לא מוצאת שום מילה אחרת.
''מחכים.''
רחלי לא שואלת למה מחכים. עדן מחבקת לה את הכתף ושולחת אותה לבפנים.
מיד כשהיא נכנסת לחדר אמא מחבקת אותה, בוכה.
רחלי נשארת קפואה והמוח שלה מנסה לעבד את מה שהוא רואה.
מיטה, חוטים. אנשים. הרבה אנשים יחסית לשעה המוקדמת. פנים מכווצות.
אבא.
היא רוצה להתקרב אליו, להגיד לו כל מה ש---
היא מרגישה פתאום שאוויר לא מצליח להיכנס לה לריאות. הכל בפנים נחנק לה.
והעיניים יבשות.
הכל יבש. וריק.
היא לא מצליחה לאבחן את מה שהיא מרגישה רק הלב שלה מאבד כיוון והיא רצה החוצה. בורחת בורחת.
עוקפת את עדן בכניסה.
יורדת במעלית.
החוצה החוצה.
היא נעצרת אחרי ריצה מהירה של כמה דקות ברחובות חצי חשוכים ליד גדר אבן.
היא מתכופפת לראות את צידה השני, בוחנת את המרחק בינו לקרקע, בהרגל של שנים.
שנים של שנאה ואיבוד עצמי ואיבוד הדעת.
מספיק גדול.
היא מניחה רגליים רועדות על הגדר.
הגובה מחריד אותה לרגע.
היא נושמת.
לא מסוגלת לעשות את הפסיעה קדימה.
אבל גם לא אחורה.
אז היא נשארת לעמוד ככה.
רוח קרירה נושבת לה בעצמות.
ובלב - מבול.
---
עדן רצה אחרי רחלי, לרגע היא מאבדת אותה ואז מוצאת.
שמלה מתנופפת ברוח. שיער פרוע.
עדן רוצה לרוץ אליה ולקטוף אותה משם, להחזיר אותה למקום הזה, היציב והשפוי שהיא הגיעה אליו בחודשים האחרונים.
קול בתוכה לוחש לה שלרחלי יש כבר עבר בנסיונות התאבדות ו---
לא הפעם.
היא יודעת את זה ומופתעת לרגע מכמה שזה ברור לה. רחלי כבר לא שם, היא עברה דרך.
וכמו שבטוח שתהיה נסיגה עכשיו ככה בטוח שהיא תצמח ממנה. הלב שלה נרגע.
היא נשארת לעמוד רחוק.
לא להבהיל אותה.
כן לשמור.
---
רחלי מרגישה משהו מאחוריה.
זאת עדן, היא יודעת.
''למה עכשיו?'' היא שואלת בשקט. בלי לסובב את הראש.
עדן לא עונה.
''למה עכשיו, אה?'' היא ממשיכה לדבר אל התהום שמתחתיה. ''למה בדיוק כשכבר הגעתי לאיזשהו מקום יציב שוב הכל מתפרק, למה." הגובה מסחרר אותה לרגע והיא עוצמת עיניים.
עדן ממשיכה לשתוק.
זה נוח לרחלי.
היא ממשיכה לדבר לעצמה. לעדן.
לתהום. שבלב.
''רציתי שהוא יראה את נחמן שלי'' היא לוחשת.
עדן לא יודעת על איזה נחמן היא מדברת אבל היא מניחה שזה משהו שקשור לנחמן של ליבי.
הוא כבש את רחלי והאמת שגם עדן חלמה לא פעם על ילד כזה. חכם וטהור ושובב.
''רציתי שנשלים מתישהו'' רחלי חושבת בקול. ''רציתי שיום אחד יהיה לי מספיק כוח ואני אעמוד מולו, ונתפייס ונתקרב ונאהב.'' היא מסתובבת לעדן, רק עם הראש. עוד לא יורדת מהגדר. ''את אמרת לי שכל דבר אפשר לתקן, שכל דבר אפשר להשלים!'' היא מטיחה בה. ''כשמישו מת אין לתקן. אין. הכל ישאר פתוח ומדמם.''
עדן לא מדברת אבל היא מתקרבת אליה ובאה לחבק אותה.
רחלי דוחפת אותה. ''אל תחבקי אותי, תעני.''
לעדן אין מילים לכאב הזה. לאובדן.
''מה ירפא את הפיספוס הזה'' רחלי מתעקשת. ''מי ישלים את החלק החסר הזה, אה?''
''משיח ישלים.'' סוף סוף עדן פותחת את הפה. ''משיח ישלים, רחלי. משיח יבוא והוא יאסוף את כל הפינות החסרות ויחבר אותן.''
''ועד אז?'' רחלי שואלת.
עדן נותנת לה יד. ''עד אז נכאב. נכאב ונתפתל ונתחרט.
ונחכה רחלי, נחכה ליום שבו משיח יבוא וינגב לנו את הדמעות והוא יביא איתו את כל החלקים האבודים של הגלות ויחבר אותם, באהבה אין קץ. בגאולה שלמה.''
עדן מושכת בעדינות את היד של רחלי, מסמנת לה לרדת. רחלי יורדת לאט.
שמש של זריחה מתחילה לעלות מלטפת את הלבבות החסרים, המחכים. להשלמה.
הגוונים בשמיים מתאחדים לתכלת זוהר.
והן הולכות לאט, יד ביד.
חזרה לאבא.
---
החדר מבחוץ נראה מפוצץ יותר ממקודם וקולות צעקה עולים ממנו, המחנק בגרון של רחלי מתגבר ואז מגיע לשיא ומתפרק. היא פורצת לחדר.
נתן נטע וכמה דודים ובחורים מהישיבה שהספיקו להגיע צועקים שמע ישראל ליד המיטה.
כל הבכי שהיה כלוא בתוכה מתנקז לרגע אחד.
מוות.
היא לא יודעת כמה זמן לוקח עד שהיא דוחפת שמה כמה אנשים בלי לחשוב אם זה בסדר. היא מתקרבת למיטה, תופסת את היד.
היד שליטפה לה את השערות בגיל שלוש. היד שהכינה לה במסירות תה עם שוקולד בגיל עשר כשכאב לה הגרון.
היא קרה.
הבכי שלה מתגבר והיא לוחשת לו סליחות והבטחות וכל מה שהיא כל כך רצתה לומר כבר כל כך הרבה זמן.
והיא רוצה שהוא יענה, שהם ידברו. שיצעק, שיכעס. רק לא ישתוק במוות.
והוא שותק.
בעיניים עצומות, בפנים שלוות.
היא לוחשת סליחה אחרונה. וכן, אני סולחת.
ובפנים היא יודעת שהכל הרבה יותר מורכב וחלקים מפורקים ימשיכו להתמוטט בתוכה והרבה פינות ישארו לא פתורות. מחכות למשיח.
שישלים את כל החלקים החסרים.
וירפא אותנו. בנחמה מתוקה.
וכעומק החור והחיסרון - כך גודל הנחמה.
תחפושות/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
