היי קוראים לי עילאי דוד אני בן 13, אני גר בניו יורק ולומד בתיכון יוניון הייסקול. אין לי כל כך חברים יש לי חבר אחד טוב שקוראים לו ג'ונתן, עברנו אני ומשפחתי לפני חצי שנה לניו יורק מתל אביב. אני לבנתיים מנסה להסתדר בניו יורק כמה שאני יכול, מאז שאני ומשפחתי עברנו לניו יורק התחושה של הבדידות והלבד רק מחלחלת בי יותר ויותר כל יום שעובר, אני עושה את כל המאמצים להשתלב בחברה שיש פה ולמצוא חברים חדשים כל הניסיונות והחיפושים נכשלים בסופו של דבר, פתאום ברגע אחד קרה משהו! אם אתם קוראים עכשיו את מה שאני כותב ומרגישים טוב אז הכל בסדר, אבל אם אתם קוראים את מה שאני כותב עכשיו ומתחילים להרגיש שונה או מוזר בקיצור מרגישים כמוני אז תתחילו לדאוג!

המצב הכלכלי בבית שלי לא מזהיר יש לנו רק כסף לקנות אוכל, זה מה שיש לנו אנחנו לא יכולים לבזבז סתם כסף, בגלל המצב הכלכלי בבית ההורים שלי עובדים כל יום כל היום! ומכיוון שההורים שלי לא נמצאים כל היום בבית אני נשאר לבד בבית, אני ילד יחד אין לי עוד אחים ואין לי גם כל כך חברים אז המצב מאוד קשה אני רוב היום עם עצמי ובדיכאון. יש להורים שלי הרבה מריבות על דברים שטותיים, בפעמים שהם כן נמצאים בבית וכמו תמיד רבים חלק מהכעס שלהם יוצא עליי ואני מרגיש לא טוב עם עצמי אז יוצא שאין לי עם מי לדבר חוץ מג'ונתן. כשאני והמשפחה שלי עברנו לניו יורק זה היה באמצע שנת הלימודים, לפני שעברנו לניו יורק הייתי צריך לעשות המון הכנות, קודם כל הייתי צריך להיפרד מהחברים בארץ (ולא שהיו הרבה) ואז התחלתי תהליך, הייתי צריך ללמוד אנגלית כל יום! הייתי חורש בלמידה לפחות 5 שעות ביום! הסיבה הייתה קודם כל כי זאת ארץ שזאת השפה המדוברת אצלה, אבל גם בגלל שההורים שלי דאגו שאני לא אסתדר שם אם אני לא אדע את השפה המקומית. ביום הראשון שהגענו לניו יורק ההורים שלי רצו שאני אלך ללימודים בתיכון, אני חשבתי לעצמי שאולי יהיו לי כמה ימים של חופש לפני שאני אלך לתיכון מסתבר שטעיתי, ממש לא חיכיתי שהיום הזה יגיע ואני אכיר ילדים חדשים שאני לא מכיר ולא מדברים את אותה שפת אם שלי תחושת הלחץ והפחד הרעידו לי את כל הגוף. אני עכשיו אספר לכם על היום הראשון בלימודים ואיך הכרתי את ג'ונתן, אני ואמא שלי הלכנו לתיכון הגענו לתיכון והלכנו למשרד של המנהל הצגנו את עצמנו "כן בטח שאני יודע מי אתם" אמר לנו המנהל הוא לקח אותנו לכיתה שלי נכנסנו לכיתה "מגיע עכשיו תלמיד חדש תקבלו אותו יפה בבקשה" אמר המנהל לכיתה "בוא עילאי יש מקום פנוי ליד ג'ונתן שב בבקשה לידו" אמר לי המורה ומשם רק התחיל להתפתח הקשר שלי ושל ג'ונתן לאט לאט, "נעים להכיר אני ג'ונתן ואתה?" שאל אותי ג'ונתן "אני עילאי נעים להכיר" עניתי לו, ג'ונתן העביר לי פתק שהיה כתוב בו- "נדבר אחרי השיעור כדי שלא נפריע עכשיו למורה" השיעור המשיך כל דבר שהתקשיתי בו ביקשתי מג'ונתן עזרה הגיע הצלצול שמבשר על סוף השיעור, יצאנו אני וג'ונתן לבחוץ כדי לדבר לפתע הרגשתי שעף לעבר הפרצוף שלי דלי מלא מים כולי נרטבתי מכף רגל עד ראש, התעצבנתי קצת ואז גיליתי שמי ששפך עליי את הדלי הוא לא אחר מאשר מלך הכיתה ששמו הוא דניאל שכולם כולל כולם מקשיבים לו ועושים מה שהוא אומר! "בוא נלך למקום אחר" ג'ונתן אמר הלכנו משם והמשכנו לדבר במקום אחר אני שאלתי אותו שאלות, הוא שאל אותי שאלות וכשהתחיל השיעור חזרנו לכיתה עד אז אני כבר התייבשתי מהדלי מים שדניאל שפך עליי. היום המשיך הגיע סוף היום הצלצול שמבשר על סוף היום ג'ונתן ואני התחלנו ללכת לכיוון הבית בדרך המשכנו עוד קצת לדבר, הגענו לבית שלי "הבית שלי במרחק כמה בתים מפה" ג'ונתן אמר לי "איזה מגניב" אמרתי לו, נפרדנו וכל אחד הלך לביתו, נכנסתי לבית שלנו עליתי לחדר שלי נשכבתי על המיטה והתחילו לעלות לי מחשבות בראש- "מה אם אני לא אמצא חברים" "האם זה ישאר ככה תמיד" בלי ששמתי לב נרדמתי עם כל המחשבות האלה. לקראת ערב התעוררתי ואמרתי לעצמי "אולי אלך לבקר את ג'ונתן" הלכתי לכיוון הבית של ג'ונתן כשהגעתי לפתח הבית שלו גיליתי שלג'ונתן יש כלב, דפקתי על הדלת של הבית שלו וביקשתי את ג'ונתן כשההורים שלו פתחו את הדלת הם לא כל כך הבינו מי אני הם נזכרו שג'ונתן חזר היום מהלימודים הוא סיפר שהגיע לכיתה שלהם ילד חדש והוא התחבר אליו, עליתי לחדר של ג'ונתן בקומה השנייה בבית שלהם, דיברנו עוד קצת ושיחקנו גמרנו לעשות את כל הדברים לקחתי מג'ונתן את המספר פלאפון שלו כדי שנהיה בקשר תמיד וחזרתי לבית שלי. אני אספר לכם עוד משהו על האישיות שלי- הביטחון העצמי שלי שואף ל0, זה מתבטא שאני לא אוהב לפגוש אנשים חדשים שאני לא מכיר, הנושא הזה מאוד מפריע לי באופי שלי! עם הזמן אני רוצה שהנושא הזה בי ישתנה. הגיע היום השני ללימודים ג'ונתן ואני קבענו שנלך ביחד לתיכון, נפגשנו לפני הבית שלי "בוקר טוב מה שלומך?" שאלתי את ג'ונתן "בוקר טוב אני מעולה מה איתך?" ג'ונתן שאל אותי "אני בסדר" החזרתי לג'ונתן והמשכנו ללכת לתיכון, כשהגענו לתיכון חיכתה לי קבלת פנים, לא נעים זאת מילה קטנה לעומת מה שהיה לי דניאל והחבורה שלו חיכו לי בכניסה לתיכון עם דלי מלא בבלוני מים כשהגעתי הם התחילו לזרוק עליי אותם אני וג'ונתן המשכנו ללכת ולא התייחסנו. היום עבר מהר וכבר נגמר והגיע הצלצול שמבשר על סוף היום "בוא אליי נשחק קצת" ג'ונתן הציע לי, הלכנו לבית של ג'ונתן ושיחקנו קצת חזרתי לבית שלי וההורים שלי עדיין לא היו בבית אז לא היה לי עם מי לדבר בבית עליתי לחדר שלי שיחקתי קצת במחשב אכלתי והלכתי לישון. כל יום שאני חוזר מהלימודים או מאיזו פעילות אני נכנס לבית ואין לי עם מי לדבר ההורים שלי רוב הזמן בעבודה וחוזרים מאוחר הביתה וגם כשההורים שלי נמצאים בבית הם רוב הזמן רבים אז גם אם אני רוצה לדבר עם מישהו אין לי עם מי, אני כל היום לבד עם עצמי בבית וגם את שאר הדברים עושה לבד אם זה להכין אוכל או לעשות שיעורי בית לבד אני צריך להסתדר לבד! המצב הזה ממש מעצבן אותי ואני רוצה ממש שהמצב ישתנה אני לא אשרוד עוד הרבה זמן עם המצב הזה זה מצב מעצבן שלא טוב שהוא ימשיך!

 @הרמוניה הבטחתי שאני אעלה סיפור אז הנה ההתחלה.

יש שני סיפורי אגדות

שממוחי לא יוצאים –

אחד אהוב, ואחד משונה.

כל אחד ומה שרצה –

בל או פיונה.

מי פה יהיה זה שישתנה?

האם אהפוך למפלצת ירוקה,

או שאתה תהפוך להיות בן אצולה?

לשניהם היה לב זהב

מתחת למעטה החספוס.

שניהן היו נסיכות,

אבל הסוףףףף,

אוי, הסוף.

אצל פיונה הוא כואב,

אצל בל הוא מהדהד.

וסופי, מה עליו?

אני???

אני נסיכה.

השאלה –

מה אתה.....

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."

"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.

אז את רוצה לכתוב

אוקי

אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם

או להקריא למישהו

לבעל לחבר לחברה

עזבי

אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם

בלי קהל הם כלום

תעמדי מאחורי זה

תביאי את עצמך

אל תהיי צפויה אל תכתבי

אל תשעממי

תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך

ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך

ותפרשי אותה

הספריות מלאות כבר בשיממון

בואי נמנע מהן עוד אחת

כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך

אחרת אל תוציאי את זה

אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה

עד שהבהונות יכאבו

היד תדמם על הנייר

בלי אהבה עצמית

חמלה

קבלה והכלה

תכתבי כי את לא יכולה אחרת

כי אין אפשרות נוספת

כי כואב ובלתי נסבל

הוא בוכה.

והם לא רואים.

הוא נעלם.

הוא בוכה.

והם רואים. 

אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר. 

וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו

אבל הוא הרג את עצמו קודם.

...
 

אל תיגע בי בחיים שלך!!!

צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.

ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.

ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.

הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.

הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.

הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!

ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!

ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.

****

איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.

הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.

יוצאים לשאוף רוח

השמש שוקעת בים

הים לא מלא

הדגים ניצודים

והים לא ריק

מחשופים כמו פצעים פתוחים

התענוג חריף מדי

וחריף זה לא טעם

העצים עומדים כמו חיילים

60 אלף גיבורים עומדים סביבה

וזה כואב

החרב על הירך

הוא מציע שק כסף

מחפש להתארח

ואין יותר מקום

והנה הכל פרוש לפני

הסטריאוטיפ

והסטיגמה

ההגדרה והכלוב

והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה

לא מבינה למה

מבינה אבל לא רוצה

לשאול

לענות

לחפש

שם השיר איפה אני בכל העסק הזה

שם השיר אין שם

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!