היי קוראים לי עילאי דוד אני בן 13, אני גר בניו יורק ולומד בתיכון יוניון הייסקול. אין לי כל כך חברים יש לי חבר אחד טוב שקוראים לו ג'ונתן, עברנו אני ומשפחתי לפני חצי שנה לניו יורק מתל אביב. אני לבנתיים מנסה להסתדר בניו יורק כמה שאני יכול, מאז שאני ומשפחתי עברנו לניו יורק התחושה של הבדידות והלבד רק מחלחלת בי יותר ויותר כל יום שעובר, אני עושה את כל המאמצים להשתלב בחברה שיש פה ולמצוא חברים חדשים כל הניסיונות והחיפושים נכשלים בסופו של דבר, פתאום ברגע אחד קרה משהו! אם אתם קוראים עכשיו את מה שאני כותב ומרגישים טוב אז הכל בסדר, אבל אם אתם קוראים את מה שאני כותב עכשיו ומתחילים להרגיש שונה או מוזר בקיצור מרגישים כמוני אז תתחילו לדאוג!

המצב הכלכלי בבית שלי לא מזהיר יש לנו רק כסף לקנות אוכל, זה מה שיש לנו אנחנו לא יכולים לבזבז סתם כסף, בגלל המצב הכלכלי בבית ההורים שלי עובדים כל יום כל היום! ומכיוון שההורים שלי לא נמצאים כל היום בבית אני נשאר לבד בבית, אני ילד יחד אין לי עוד אחים ואין לי גם כל כך חברים אז המצב מאוד קשה אני רוב היום עם עצמי ובדיכאון. יש להורים שלי הרבה מריבות על דברים שטותיים, בפעמים שהם כן נמצאים בבית וכמו תמיד רבים חלק מהכעס שלהם יוצא עליי ואני מרגיש לא טוב עם עצמי אז יוצא שאין לי עם מי לדבר חוץ מג'ונתן. כשאני והמשפחה שלי עברנו לניו יורק זה היה באמצע שנת הלימודים, לפני שעברנו לניו יורק הייתי צריך לעשות המון הכנות, קודם כל הייתי צריך להיפרד מהחברים בארץ (ולא שהיו הרבה) ואז התחלתי תהליך, הייתי צריך ללמוד אנגלית כל יום! הייתי חורש בלמידה לפחות 5 שעות ביום! הסיבה הייתה קודם כל כי זאת ארץ שזאת השפה המדוברת אצלה, אבל גם בגלל שההורים שלי דאגו שאני לא אסתדר שם אם אני לא אדע את השפה המקומית. ביום הראשון שהגענו לניו יורק ההורים שלי רצו שאני אלך ללימודים בתיכון, אני חשבתי לעצמי שאולי יהיו לי כמה ימים של חופש לפני שאני אלך לתיכון מסתבר שטעיתי, ממש לא חיכיתי שהיום הזה יגיע ואני אכיר ילדים חדשים שאני לא מכיר ולא מדברים את אותה שפת אם שלי תחושת הלחץ והפחד הרעידו לי את כל הגוף. אני עכשיו אספר לכם על היום הראשון בלימודים ואיך הכרתי את ג'ונתן, אני ואמא שלי הלכנו לתיכון הגענו לתיכון והלכנו למשרד של המנהל הצגנו את עצמנו "כן בטח שאני יודע מי אתם" אמר לנו המנהל הוא לקח אותנו לכיתה שלי נכנסנו לכיתה "מגיע עכשיו תלמיד חדש תקבלו אותו יפה בבקשה" אמר המנהל לכיתה "בוא עילאי יש מקום פנוי ליד ג'ונתן שב בבקשה לידו" אמר לי המורה ומשם רק התחיל להתפתח הקשר שלי ושל ג'ונתן לאט לאט, "נעים להכיר אני ג'ונתן ואתה?" שאל אותי ג'ונתן "אני עילאי נעים להכיר" עניתי לו, ג'ונתן העביר לי פתק שהיה כתוב בו- "נדבר אחרי השיעור כדי שלא נפריע עכשיו למורה" השיעור המשיך כל דבר שהתקשיתי בו ביקשתי מג'ונתן עזרה הגיע הצלצול שמבשר על סוף השיעור, יצאנו אני וג'ונתן לבחוץ כדי לדבר לפתע הרגשתי שעף לעבר הפרצוף שלי דלי מלא מים כולי נרטבתי מכף רגל עד ראש, התעצבנתי קצת ואז גיליתי שמי ששפך עליי את הדלי הוא לא אחר מאשר מלך הכיתה ששמו הוא דניאל שכולם כולל כולם מקשיבים לו ועושים מה שהוא אומר! "בוא נלך למקום אחר" ג'ונתן אמר הלכנו משם והמשכנו לדבר במקום אחר אני שאלתי אותו שאלות, הוא שאל אותי שאלות וכשהתחיל השיעור חזרנו לכיתה עד אז אני כבר התייבשתי מהדלי מים שדניאל שפך עליי. היום המשיך הגיע סוף היום הצלצול שמבשר על סוף היום ג'ונתן ואני התחלנו ללכת לכיוון הבית בדרך המשכנו עוד קצת לדבר, הגענו לבית שלי "הבית שלי במרחק כמה בתים מפה" ג'ונתן אמר לי "איזה מגניב" אמרתי לו, נפרדנו וכל אחד הלך לביתו, נכנסתי לבית שלנו עליתי לחדר שלי נשכבתי על המיטה והתחילו לעלות לי מחשבות בראש- "מה אם אני לא אמצא חברים" "האם זה ישאר ככה תמיד" בלי ששמתי לב נרדמתי עם כל המחשבות האלה. לקראת ערב התעוררתי ואמרתי לעצמי "אולי אלך לבקר את ג'ונתן" הלכתי לכיוון הבית של ג'ונתן כשהגעתי לפתח הבית שלו גיליתי שלג'ונתן יש כלב, דפקתי על הדלת של הבית שלו וביקשתי את ג'ונתן כשההורים שלו פתחו את הדלת הם לא כל כך הבינו מי אני הם נזכרו שג'ונתן חזר היום מהלימודים הוא סיפר שהגיע לכיתה שלהם ילד חדש והוא התחבר אליו, עליתי לחדר של ג'ונתן בקומה השנייה בבית שלהם, דיברנו עוד קצת ושיחקנו גמרנו לעשות את כל הדברים לקחתי מג'ונתן את המספר פלאפון שלו כדי שנהיה בקשר תמיד וחזרתי לבית שלי. אני אספר לכם עוד משהו על האישיות שלי- הביטחון העצמי שלי שואף ל0, זה מתבטא שאני לא אוהב לפגוש אנשים חדשים שאני לא מכיר, הנושא הזה מאוד מפריע לי באופי שלי! עם הזמן אני רוצה שהנושא הזה בי ישתנה. הגיע היום השני ללימודים ג'ונתן ואני קבענו שנלך ביחד לתיכון, נפגשנו לפני הבית שלי "בוקר טוב מה שלומך?" שאלתי את ג'ונתן "בוקר טוב אני מעולה מה איתך?" ג'ונתן שאל אותי "אני בסדר" החזרתי לג'ונתן והמשכנו ללכת לתיכון, כשהגענו לתיכון חיכתה לי קבלת פנים, לא נעים זאת מילה קטנה לעומת מה שהיה לי דניאל והחבורה שלו חיכו לי בכניסה לתיכון עם דלי מלא בבלוני מים כשהגעתי הם התחילו לזרוק עליי אותם אני וג'ונתן המשכנו ללכת ולא התייחסנו. היום עבר מהר וכבר נגמר והגיע הצלצול שמבשר על סוף היום "בוא אליי נשחק קצת" ג'ונתן הציע לי, הלכנו לבית של ג'ונתן ושיחקנו קצת חזרתי לבית שלי וההורים שלי עדיין לא היו בבית אז לא היה לי עם מי לדבר בבית עליתי לחדר שלי שיחקתי קצת במחשב אכלתי והלכתי לישון. כל יום שאני חוזר מהלימודים או מאיזו פעילות אני נכנס לבית ואין לי עם מי לדבר ההורים שלי רוב הזמן בעבודה וחוזרים מאוחר הביתה וגם כשההורים שלי נמצאים בבית הם רוב הזמן רבים אז גם אם אני רוצה לדבר עם מישהו אין לי עם מי, אני כל היום לבד עם עצמי בבית וגם את שאר הדברים עושה לבד אם זה להכין אוכל או לעשות שיעורי בית לבד אני צריך להסתדר לבד! המצב הזה ממש מעצבן אותי ואני רוצה ממש שהמצב ישתנה אני לא אשרוד עוד הרבה זמן עם המצב הזה זה מצב מעצבן שלא טוב שהוא ימשיך!

 @הרמוניה הבטחתי שאני אעלה סיפור אז הנה ההתחלה.

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.