אחר כך טל באה, ויצאתי.
ושוב שפעת שערה. ונפשה עולה על גדותיה. והיא שותקת הרבה ומדברת מעט. ופוסעת ליידי ואני פוסע ליידה, ושנינו מתאימים את צעדינו.
ליד המעיין היא נעצרת פתאום, מרימה קצת את שולי השמלה הארוכה שלה ומתיישבת. אני מתיישב לצידה. והיא מרימה אלי עיניים ואומרת טרפון מת, אתה יודע.
אני יודע.
הבהונות שלה יוצרים עיגולים מתרחבים במים, אני מקפל את המכנסיים המאובקות שלי ויוצר עיגולים משלי.
ידיד.
כן.
הם קברו אותו שם.
היא מצביעה על תלולית עפר קטנה. והכל מחשיך קצת כשאני מתרכז בה.
שי שוקע. אני אומר לה.
היא יודעת.
זה הייאוש טלי.
טל עוצמת עיניים. אין ייאוש בעולם כלל. היא אומרת לאט. אין ייאוש ידיד. אבל אפילו הקדוש ברוך הוא התייאש ממנו פעם.
והיא אומרת הקדוש ברוך הוא בעלבון. בכאב גדול.
ואני כואב איתה, אני נוגע במים, ועיגול קטן הולך וגדל עד שהוא נוגע בה.
ואיך שי לא יתייאש , היא ממשיכה, אם אתה כבר מיואש.
וכשאני לא עונה , יורדת לה דמעה. כמו טיפה של טל על הלחי. מחליקה אל הסנטר ונושרת אל המעיין.
עיגול גדול.
וציפור לא מצייצת, וגדי לא פועה, רק מי המעיין מפכים.
ופתאום היא מרימה את הראש, לא התייאשת. טלי אומרת. לא התייאשת כי תראה. זה עוד כואב לך.
אני מסתכל בעיניים הירוקות שלה. אני אוהב אותה. מהגרון יוצא לי קול מרוסק . ואני שואל בחצי יבבה. מאיפה לקחת כוח?
וטלי מתרוממת, ותלתליה מרקדים כשהיא סוחטת את כנף השמלה שלה אל המעיין.
סוד יופיו של המדבר. היא אומרת. שהוא טומן בחובו מקור מים חיים.
ושוב מתרחקת לי. ואתה יודע שי. נדמה לי שמצאתי את מקור המים שלי.
אני פושט את המכנסיים , את החולצה הלבנה, אני מוריד את הכיפה הגדולה. אני מקלף את עצמי ונכנס לתוך המעיין. עיגול גדול חג סביבי. והשמיים משתקפים במים. ואני עוצם עיניים ונכנס. פנימה.
אחת.
והכל מתרענן. הכל כחול יותר. וצהוב יותר. וטרפון מת יותר. ואני חי יותר.
שתיים.
העיניים של שי עולות לי פתאום. לא הישנות, השחורות והצוחקות, העיניים החדשות שלו , המהורהרות. הכואבות. הקשות.
שלוש.
מתחת למים הכל מתבהר פתאום.
אוויר, אוויר קריר של תחילת האביב, אני משגר את עצמי החוצה, אני מתלבש במהירות ורץ אליה.
טלי.
המדבר ריק , החול נדבק לכפות הרגליים.
טלי!
איזו דמות שם במרחק. תלתלים פרועים.
טל שלי. טל.
ומי זאת עולה מן המדבר. וגם מרחוק מפעם בי זוהר עיניה.
תביני טלי, אני הבנתי פתאום.
שנינו מתנשפים.
הקדוש ברוך הוא לא התייאש. הוא היה קרוב ללהתייאש. הוא היה על סף ייאוש. וכל מה שהוא רצה זה שבריר תקווה. זה משה רבנו שיילחם עלינו בשיניים ויגיד עוד לא. לא וויתרתי. לפעמים רק כשעוזבים כל קצה של החבל הזה אפשר לראות שיש עוד במה להאחז.
וחיוך מצטייר ומאיר את פניה.
תודה. אומרות לי העיניים שלה.
וראשי נמלא טל.
