אחר כך טל באה, ויצאתי.

ושוב שפעת שערה. ונפשה עולה על גדותיה. והיא שותקת הרבה ומדברת מעט. ופוסעת ליידי ואני פוסע ליידה, ושנינו מתאימים את צעדינו.

ליד המעיין היא נעצרת פתאום, מרימה קצת את שולי השמלה הארוכה שלה ומתיישבת. אני מתיישב לצידה. והיא מרימה אלי עיניים ואומרת טרפון מת, אתה יודע.

אני יודע.

הבהונות שלה יוצרים עיגולים מתרחבים במים, אני מקפל את המכנסיים המאובקות שלי ויוצר עיגולים משלי.

ידיד.

כן.

הם קברו אותו שם.

היא מצביעה על תלולית עפר קטנה. והכל מחשיך קצת כשאני מתרכז בה.

שי שוקע. אני אומר לה.

היא יודעת.

זה הייאוש טלי.

טל עוצמת עיניים. אין ייאוש בעולם כלל. היא אומרת לאט. אין ייאוש ידיד. אבל אפילו הקדוש ברוך הוא התייאש ממנו פעם.

והיא אומרת הקדוש ברוך הוא בעלבון. בכאב גדול.

ואני כואב איתה, אני נוגע במים, ועיגול קטן הולך וגדל עד שהוא נוגע בה.

ואיך שי לא יתייאש , היא ממשיכה, אם אתה כבר מיואש.

וכשאני לא עונה , יורדת לה דמעה. כמו טיפה של טל על הלחי. מחליקה אל הסנטר ונושרת אל המעיין.

עיגול גדול.

וציפור לא מצייצת, וגדי לא פועה, רק מי המעיין מפכים.

ופתאום היא מרימה את הראש, לא התייאשת. טלי אומרת. לא התייאשת כי תראה. זה עוד כואב לך.

אני מסתכל בעיניים הירוקות שלה. אני אוהב אותה. מהגרון יוצא לי קול מרוסק . ואני שואל בחצי יבבה. מאיפה לקחת כוח?

וטלי מתרוממת, ותלתליה מרקדים כשהיא סוחטת את כנף השמלה שלה אל המעיין.

סוד יופיו של המדבר. היא אומרת. שהוא טומן בחובו מקור מים חיים.

ושוב מתרחקת לי. ואתה יודע שי. נדמה לי שמצאתי את מקור המים שלי.

אני פושט את המכנסיים , את החולצה הלבנה, אני מוריד את הכיפה הגדולה. אני מקלף את עצמי ונכנס לתוך המעיין. עיגול גדול חג סביבי. והשמיים משתקפים במים. ואני עוצם עיניים ונכנס. פנימה.

אחת.

והכל מתרענן. הכל כחול יותר. וצהוב יותר. וטרפון מת יותר. ואני חי יותר. 

שתיים.

העיניים של שי עולות לי פתאום. לא הישנות, השחורות והצוחקות, העיניים החדשות שלו , המהורהרות. הכואבות. הקשות. 

שלוש.

מתחת למים הכל מתבהר פתאום. 

אוויר, אוויר קריר של תחילת האביב, אני משגר את עצמי החוצה, אני מתלבש במהירות ורץ אליה.

טלי.

המדבר ריק , החול נדבק לכפות הרגליים.

טלי!

איזו דמות שם במרחק. תלתלים פרועים.

טל שלי. טל.

ומי זאת עולה מן המדבר. וגם מרחוק מפעם בי זוהר עיניה.

תביני טלי, אני הבנתי פתאום.

שנינו מתנשפים.

הקדוש ברוך הוא לא התייאש. הוא היה קרוב ללהתייאש. הוא היה על סף ייאוש. וכל מה שהוא רצה זה שבריר תקווה. זה משה רבנו שיילחם עלינו בשיניים ויגיד עוד לא.  לא וויתרתי. לפעמים רק כשעוזבים כל קצה של החבל הזה אפשר לראות שיש עוד במה להאחז.

וחיוך מצטייר ומאיר את פניה. 

תודה. אומרות לי העיניים שלה.

וראשי נמלא טל.

ירון - פרוזה וכתיבה חופשית

יש איש שחור מתחת לרצפה

שאומר פרקי תהלים שאף אחד לא מכיר

ובוכה בלילה ומפריע לישון

מקצה העולם ועד קצהו

(יש לו מתחת לסנטר מורסה כבדה הוא צובר שם את הגלות ומקנח)

הדמעות שלו מרטיבות לי את הכרית

אני חושב שהוא מטייל לי על הקירות

בלילות הוא מצפין בכתלים חטאים

בכייה לדורות

(יש לו נכדים באמריקה. הוא עדיין חולם על בירקנאו ושווייץ בסיוטים)

הוא מתפלל על קברי צדיקים

ומצא את מסתור העורלות

הוא מתגלח בבין המיצרים כשאסור

מגולל בעפרו תפוח בדבש

(יש לו שיניים שחורות ועיניים מזכוכית. הוא קורא בספרים אסורים)

מצאתי בכיס כרטיס לרופא

כתוב באותיות רועדות של מכונה גוש בצק

התהלים יוציאו אותי מדעתי

השאגות

(בלילות הוא כופה זדונות לזכויות)

תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים

תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק

מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת

בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה

אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן

תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ

נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ

זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ

אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה

עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?

אֵיךְ הָיִיתָ חַי

אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?

אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט

אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק

מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת

רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק

תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף

תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ

נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?

נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?

אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ

לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ

בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד

וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

חופש.

חופש מחיפוש. חופש מחשוף.

ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.

הערגה שהורגת.

הורגת את החופש.

הורגת את הערגה. לקודש.

קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.

קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.

נעלם. קודש זה היעלם.

לכן הקדושים נעלמים.

לכן קודש הקודשים איננו כאן.

כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות

בחופש.

שפורסם במקום אחר?

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

Ninjago the new generation

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.