שכשתתחתנו תשתדלו להישאר חברים טובים.
לא אמרתי בסטים, לא אמרתי שהקשר ישאר כמו קודם, אבל פשוט עם דרך ארץ, אנושיים.
כמה שזה חשוב וכמה כאב תחסכו לאנשים סביבכם. וואו.
ואני יודעת שלא כל מי שמתחתן נעלם לו. לא התכוונתי להכליל את כולם אז לא לתת לי הרצאות על זה..
אני הבנאדם הראשון לומר כמה צריך להכיל כי כל כך הרבה משתנה ואין מושג מה עובר על כל זוג וכו וכו..
אבל לא יודעת, לפעמים זה ממש מכאיב שחברה מתחתנת,
ולפעמים אין כוח להכיל כל הזמן ולתת את המקום ולחשוב רק על הצד השני איפה הוא...
כי לפעמים גם אתה צריך שיחשבו עליך וזה קשה שהכתף שהייתה לך נעלמה בבום.
ולפעמים גם אחרי שמתרגלים לזה שקצת נעלם, אז פתאום נזכרים ומתגעגעים וזה חסר.
אבל הכי מוזר ומפחיד זה שזה כבר לא חסר. וכשהקשר חוזר - זה כבר חיצוני לך, כבר לא כזה בא לך לדבר אחרי התקופה ההיא.
אני לא שופטת אותה, לגמרי מבינה למה היא הייתה ככה, זה באמת הגיוני.
אבל גם מבינה אותי למה קשה לי לחזור לשדר עסקים כרגיל..
עבר עליי ככ הרבה והיא לא היתה שם בכלל, וזה היה כזה אווצ' במשך כל כך הרבה זמן
אבל עכשיו התרגלתי כבר להיות עמוד שידרה לעצמי וכשהיא שואלת אז זה מוזר לשתף אותה, היא לא חלק.
ופעם בכיתי ככ הרבה מזה שהיא לא חלק, היום זה פשוט ככה זה ודי התרגלתי לזה...
ואומרים שחתונה לא חייבת להרוס קשרים, ובכ'ז, היא הורסת כל כך הרבה פעמים, גם כאלה ממש טובים.
ותוהה לעצמי אם גם כשמתחתנים אפשר להצליח לתחזק חברויות אפילו אם קשה לך ואתה עובר מלא דברים מורכבים?
נכון שצריך להתכנס ונכון שצריך לבנות את הבית, אבל זה בהכרח פוגע בסביבה שלך?
קצת קשה לי לחשוב שאכאיב לחברות שלי כ"כ. מפחדת להיות במקום הזה.
מעניין אותי אם מה שחוויתי יגרום לי להיות אחרת ורגישה יותר בדברים מסויימים לכשאתחתן, ואם באמת אפשר אחרת,
או שזה באמת באמת כמו שאומרים שמה שרואים מפה לא רואים משם.
)