אבל לא תמיד זה עובד ככה...

ישבנו ודיברנו, ולא תמיד הכל עובר חלק.. גם אם ממש רוצים, לפעמים לוקח זמן למוסס נתק ארוך.. 

אבל אני חושבת שזה באמת כי עברתי שנה לא פשוטה והיא לא הייתה כמעט בתוכה והפער היה דרמטי מידי.. 

זה ברצון ובדיבור של שתינו.. ימים יגידו מה יקרה(:

זו בדיוק התהיה שלי.. אם זה שחוויתי את זה, יגרום לי להיות אחרת או לפחות להיות מודעת לקושי שעובר על הצד השני...

מקווה מאוד שכן.

ושעדיין צריך חברות בחיים...

לגבי הבנים, מעניין.. שמעתי דברים אחרים דווקא.. 

אבל הגיוני לי שאצל בנות זה יותר כואב ודרמטי..

ולגבי הסיפא - זה נורא בעיני. 

מקווה ממש שלא אהיה כזו. נזכרת כמה כאבתי אז (ועכשיו נפרא יחסית/ שסתם התרגלתי?) ולא רוצה להיות ככה.

חיבוק לך אם את מזדהה.. כי זה חתיכת אווצ'..

מסכימה לגבי החברויות נוספות, עם זאת, חברה שהיא כמו אחות ממש , יש רק אחת.. זה לא מהווה תחליף...

ואת לגמרי צודקת, נלחמתי לא לוותר, ועדיין, אבל זה ככ קשה לפעמים ומייאש ודורש המווןן.

החוויה שלך מובנת וכואבת מאוד, 

אני חושבת שהקושי הכי גדול הוא בהבנה שהחברות משתנה. 

הרבה פעמים בחברות ברווקות כל צד ממלא באופן בלעדי את הצד השני נפשית ופיזית 

וכשצד אחד פתאום מתחתן ונכנס שותף שלישי למשוואה שמטבע הדברים לוקח את "הבלעדיות" 

ולמי שנשאר "בחוץ" מאוד קשה בנפש לשמר ולשחרר את החברות. 

לא תמיד חברויות נעלמות כשצד אחד / שני הצדדים מתחתנים (גם שם לפעמים יש קושי)

אבל החברויות תמיד משתנות, 

ועל השוני הזה מותר לכאוב, מותר להתאבל.. 

כתבת נקודה חשובה שאולי כתבת אותה בכאב שלמדת להיות עמוד שידרה של עצמך 
אבל חושבת שיש בה כיוון בריא להתבוננות על קשרים 

ולאפשר גמישות בחיים לדעת לשמור כשצריך ולשחרר כאפשר וללמוד להיפתח לדברים חדשים 

ללא קשר לחתונה, לא כל קשר מחזיק לנצח 

ולפעמים יש קשרים שהם נכונים לצורך מסוים / לתקופה מסוימת . 

ואחרי כל זה- 

הכאב שלך ברור. הגעגוע שלך למוכר והנעים מובן 

ואם החברה יקרה לך - שבי איתה בנחת ושקפי לה את הרגשות 

מאמינה שתצליחו לחדור חזרה אל הלב 

איזה תגובה רגישה וחמה..

ואת ממש צודקת.. באמת הקושי הכי גדול שהיה לי זה ההבנה שאני לא מספר אחד פתאום.. שהכל השתנה..

אני יודעת שהיא עדיין רצתה ורוצה בקשר איתי.. מאוד..

אבל לי היה נורא קשה שאני כבר לא מקום ראשון..  ולקח לי זמן להתגבר על זה.. המון זמן שנורא כאב לי בו.. 

במיוחד במיוחד שחוויתי תקופה כל כך מורכבת במקביל לאירוסין ולחתונה שלה, ויצא שאני כמעט כל הזמן במקום העוזר והמכיל .. כשאני בעצמי מאוד צריכה כתף ממנה ואין לי אותה..

זה היה שינוי פסיכי ומכאיב נורא. 

זה רק הדגיש לי את זה שאני כבר לא במקום של 'פעם', אפילו שאני חשובה לה עדיין, ושכרגע יש דברים שיותר חשובים (ומעולה ובריא שזה יותר חשוב לה) ואין לה זמן אליי.. 

כשאני חושבת על זה, אולי זה גם מה שגרם לשינוי להיות לי כ"כ קשה, (התקופה שעברתי) כי בדר"כ אני כן מכילה חברות שמתחתנות ונראה לי טבעי ובריא שיקחו להן זמן לבנות את הבית שלהן.

זה דורש כל כך הרבה כוחות נפש לבנות בית.. כל כך הרבה.

ועם כל השמחה שבדבר, זה לא תמיד פשוט.. ולא מדברת בכלל על היריון על ההתחלה..

באמת שזה מובן.. אבל אופ. זה מכאיב לצד השני בערימות, השוני הזה.

וברור לי שזה מכאיב גם לה ויש גם לה הקשיים שלה, אבל באלי בלי להיכנס לראש שלה רגע ולהתמקד רק בעצמי..

לגבי מה שכתבת על לשבת לדבר, ישבנו ודיברנו.. היא מותק אמיתית. באמת.

אבל אין אפס, כשמישהי מתחתנת זה באמת יוצר הרבה פעמים מן חומה כזו בגלל שכמו שאת אומרת - טיב הקשר משתנה..

זה מרגיש שיש לה מלא דברים 'סודיים' שהם רק שלה.. 

ואני מבינה שלא נכון לה לשתף אותי בהם, ושנכון שהם יהיו רק שלה..

אבל זה גרם לי פחות לרצות לשתף בחזרה כי זה הרגיש כאילו היא 'פסיכולוגית' שלי וזה לא היה לי נעים.. (וחלק מהפעמים זו הייתה פרשנות שלי שצריך לעבוד עליה.. )

זו הרגשה לא נעימה שפתאום רק צד אחד משתף ממש במה שעובר עליו.. ואמנם זה מובן, 

אבל למה שארצה לשתף ככה? אחרי כל כך הרבה זמן? וכשלא משתפים בחזרה?

לא ממש הייתה לי מטרה במה שכתבתי, סך הכל רציתי לומר שננסה אנחנו להיות יותר רגישים,

ותהיתי לעצמי, אם זה שחוויתי כאב כזה (לעומתה, שלא חוותה מה זה שפתאום החברה הכי טובה מתחתנת וגם לא תחווה את זה) יגרום לי להיות אחרת..

תוהה אם באמת יש דרך שלא תכאיב, או שזה תמיד יכאיב לצד השני...

לא יודעת מה אני מנסה לומר ונראה לי חוזרת על עצמי כבר.. 

אולי רק היגגתי לעצמי בקול, ומתפללת להצליח להיות רגישה.

מתפללת לא להכאיב מידי..

קשה לי המחשבה שאנשים ירגישו ככה בגללי.. אפילו שזה טבעי

ובאמת תוהה אם זה אפשרי אחרת.. 

דיברתי עם חברה, והיא טענה שזה תמיד יכאיב..

באסה.

והמסקנות שלי טובות ובריאות אבל הגיעו אחרי ומתוך הרבה כאב... 

מקווה שהן יגיעו אליהן ממקום שמח.. ולא ממקום שירגיש בודד כל כך ויאלץ פשוט להגדיל את עצמו כדי להוות לעצמן משענת.

נכון שזו תוצאה מהממת, אבל כידוע אני שונאת אידיאליזציה מקשיים ככה שאני מעדיפה לגדול בשמחה ולא מתוך כאבי גדילה...

באמת אלופים.. למרות שמניחה שגם לך יש חלק בדבר.

פשוט חבל שזה חייב לכאוב כל כך..

מעניין אותי אם כשאני אתחתן זה יצמצם את הפער או שהפער נולד כבר וזהו אין מה לעשות.. נוצר מרחק כזה...

אתה יכול להיות חבר לבנאדם מתי שהוא חסר לך. 

מתי שמערכות היחסים שלו משתנות ייתכן שסדר העדיפויות ישתנה וכל אחד ואחת מתמודד עם זה בצורה שונה.

ביום מן הימים שנצטרך גם להתמודד עם זה - אני מאחל לנו שהקשר הזוגי רק יגביר את האהבה שלנו החוצה ולא ימעט אותה.

כיף לי שאת מבינה אותי מלא פעמים

(מקווה שלא קיצי לך מידי)

למרות שבסוף, זה טוב ונכון שהבעל הוא זה שמעסיק... 

פשוט שוב, תלוי איך מתנהגים..

אתה צודק בעיקרון, אבל לא בהכרח.. 

לדוגמא, חברות שלי שנכנסו להיריון ממש על תחילת הנישואין והיו מדהימות ומקסימות לפני, פתאום נתקלו בסיטואציה שבקושי היה להן כוח לעצמן.. שלא לדבר לבעל שלהן, שלא לדבר למשפחה.. אז מה זה בכלל חברות?

למה זה מוזר? כי מבאס כשהחברות כבר לא חסרה.. שמתרגלים ללא לספר ולא לדבר כמעט..

ואתה צודק שהעמוד שידרה שנבנה הוא נהדר, אבל בסוף בנאדם צריך גם חברים בחיים..צריך לדעת לשתף ולא רק להיות הקיר תמך של כולם..

חבר נשוי שהוא ז"ל, כנראה שלא היה כ"כ חבר לפני.

אשריך על החברים האלה ואשריך שזה לא משגע אותך שהם כל הזמן עם האישה בטלפון....

נראה לי חלק מהמעצבן זה שכאילו פתאום אחרי כמה שנים טובות של חברות שגידלת אחד את השני בערך, פתאום לא מסוגלים להיות שעה בלי הטלפון וההיסטריה הזו לענות תמיד תמיד..

לא אוהבת את זה, לא מסכימה עם זה..

נראה לי שגם בעל ואישה אחרי שהם מתחתנים מסוגלים לא להיות אחד עם השני כמה שעות. (ואפילו ללכת לטייל עם חברים ולישון איתם)

אבל שוב, אולי אני לא מבינה כלום כלום ומה שרואים מכאן לא רואים משם.

באמת יכול להיות.

מניחה שזה גם תלוי בסוגי אנשים.. 

אישית נראה לי זה מעצבן התופעה הזו שפתאום נזכרים שצריך חברים...

אפשר להתגבר על זה, אבל זה באמת דורש המון בגרות משני הצדדים ורצון מאוד חזק ושהחברות תהיה שווה את זה

מזל שלא הכרתי אותו בתקופותיי הקשות יותר לגבי הנושא

מסכימה.. 

תמיד זה תלוי בשני הצדדים.. ובאמת לפעמים גם הרווקות נעלמות.. 

זכורה לי חברה שהתחתנה שאמרה שהרווקות הן אלו שמתנתקות..

אני חושבת שאין באמת נוסחא אחת נכונה.. 

בסוף אנחנו בני אדם..

אם את מסוגלת לקרוא את זה אז  לגבי המתפדאחות - 

באלי לשתף שלפעמים יש תחושה שאתה 'מפריע'..

יודעת על עצמי שהרגשתי את זה מול חברות, ויודעת מהצד השני גם עכשיו, שיש לי חבר אי אלו חודשים, שאני צריכה לפעמים להרגיע את חברות שלי שהן חשובות לי ושאני עדיין זוכרת אותן...

יכול להיות שזה מה שחברות שלך חוות, ושאם תאמרי להן שהקשר עדיין חשוב, ותתני להן תחושה שהן חשובות לך הגיוני שהן ירגעו

אבל לגמרי מבינה שזו הרגשה לא נעימה לרדוף אחריהן..

ממש לא נעימה..

באמת, צריך פה הרבה הרבה רגישות... משני הצדדים...

שהרווקות לא יתנו הרגשה לנשואות שהן 'אשימות' שהתחתנו.. ושהנשואות לא יתנו הרגשה לרווקות שהן כבר דרגה 2, על אף שזו האמת...

ועוד דבר קטן, כשהכל רגיש, אז כל פיפס יכול להקפיץ את התחושה ש"התחתנת ואני כבר לא חשובה לך" - כשאת עונה לבעל לשיחה באמצע, את מנתקת כי הוא פה, שוב - דברים לגיטימיים - אבל כשהכל רגיש זה דברים שעוקצים..

ומעולה שפרקת, 

אמת שגם לך יש התמודדות רצינית.. ומעצבן שחושבים שאם מתחתנים אז כל העולם תותים...

(זוכרת שמישהי פעם עמדה בתור לברכה לכלה, ואמרו לה כזה - הי את נשואה, חח למה את באה? והיא הייתה בהלם... כאילו אם התחתנתי לא צריך ברכות??)

ואם באלך תקראי מה כתבתי לברוקולי.. לא ניסיתי להאשים אף אחד.. מקווה שלא קיבלת תחושה כזו..

אוויש ברוקוליי כפרעלייך! - לקראת נישואין וזוגיות

חח אבל נראה לי שבזמן אמת זה יכול להרגיז את מי שזה קרה לה..

בציבור הזה אני חושבת שזה יהיה פחות מקובל ויתקבל פחות טוב אצל בנות שזה הסגנון שלהן.

בציבורים כאלו כנראה יעדיפו לשלוח התעניינות דרך צד שלישי.

אם היית מדבר על שמחת בית השואבה במחניים, זה כנראה היה הרבה יותר מקובל ולגיטימי (שמעתי, שיש בנים ממחניים שקובעים חברותא עם בנות ממגדל עוז, ואז בטח העניינים יכולים להתגלגל, למרות שזו לא המטרה המוצהרת...)

התביישתי מאוד וגם חשבתי למה שהוא יגיד לי כן?

זה היה שיעור תורה הוא היה נראה בחור טוב

נעלבתי שהוא בעצמו לא פנה אלי חח זהו.. נראלי היה לא שייך לפנות אליו

רק כדאי לקחת בחשבון שגם הגברים יכולים לפעמים לחשוש מדחייה(שלא לדבר על האווירה הרווחת בה נסיון חיזור תמים יכול בקלות להיחוות כ"הטרדה").

אני בעד שבחורה שבחור מוצא חן בעיניה, לא תחשוש לעשות את הצעד הראשון (אפשר גם דרך מישהו שלישי, אם חשוב לי שאת הדינמיקה בפועל, יוביל בהתחלה הבחור).

אבל באמת מעצבן. תנוח דעתך,גם בנות עושות את זה.

ועל פי רוב גם שוכחות לעדכן את הגיל בכרטיס.

"לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" גם כולל שליחת תמונה עדכנית

מה הרעיון לשלוח תמונה ישנה? שבדייט פתאום אתאהב באופי שלך?, אבל איך? אם ארגיש ששיקרת לי עוד לפני הדייט?

לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל אולי -

מקור התמונה הוא לא הוא, אלא מציע ההצעה?

הרי אם אפשר למצוא בגוגל בקלות תמונה עדכנית, לא סביר שהוא יתעקש לשלוח תמונה ישנה. יכול להיות שזה סתם מה שמסתובב עם הכרטיס שלו - וזה לא הגיע ישירות ממנו.

עוד כיוון של לדון לכף זכות -

יכול להיות שמבחינתו, איך שהוא רואה את הדברים, הוא נראה בול אותו דבר, אז למה לטרוח לשנות??

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

מופתע שזה חריג

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

שלמדתי מהם איך לא לנהל זוגיות והורות

היום אני יודעת שזה לא רק הזוגיות/ ההורות

אלא האדם באשר הוא

כי בסוף הזוגיות/ ההורות היא מראה של הבנאדם

גם אם לא רציתי להתנהל כמוהם (והצלחתי בהרבה מובנים)

יש חלקים שנשארו

השפעות מילדות

אפילו כאלה בתת מודע

תמיד יש ויהיה על מה לעבוד

לעשות נכון יותר

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

שנה,

האם המשהו הזה היה מציק לי?

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

אני לא בוחר את כל התמונות שמועברים לראשי אבל ספציפית זו בחרתי.

העיקר זה הגיל שלה, אולי לא מתאים לך מישהי בת 19 אבל אני חושב שהפרש הגילאים הוא משהו שלא תייחסו לו חשיבות כשתמשיכו בקשר.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

איפה מכירים בוגרת של אולפנת ראשית זה יותר הסגנון שאני מחפש

ששם כנראה יהיה יותר קל למצוא בנות עם טלפון טיפש.

ניסית לפנות לאולפנה? הפרטים קיימים ברשת, לשאול מי שם מתעסק בשידוכים.

אני אנסה לראות

לפנות לראשת אולפנה ולומר לה זה הסגנון שאני מחפש ואיך אני מכיר בוגרות שלכן? (או כל ניסוח כזה או אחר?)

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך