אבל לא תמיד זה עובד ככה...

ישבנו ודיברנו, ולא תמיד הכל עובר חלק.. גם אם ממש רוצים, לפעמים לוקח זמן למוסס נתק ארוך.. 

אבל אני חושבת שזה באמת כי עברתי שנה לא פשוטה והיא לא הייתה כמעט בתוכה והפער היה דרמטי מידי.. 

זה ברצון ובדיבור של שתינו.. ימים יגידו מה יקרה(:

זו בדיוק התהיה שלי.. אם זה שחוויתי את זה, יגרום לי להיות אחרת או לפחות להיות מודעת לקושי שעובר על הצד השני...

מקווה מאוד שכן.

ושעדיין צריך חברות בחיים...

לגבי הבנים, מעניין.. שמעתי דברים אחרים דווקא.. 

אבל הגיוני לי שאצל בנות זה יותר כואב ודרמטי..

ולגבי הסיפא - זה נורא בעיני. 

מקווה ממש שלא אהיה כזו. נזכרת כמה כאבתי אז (ועכשיו נפרא יחסית/ שסתם התרגלתי?) ולא רוצה להיות ככה.

חיבוק לך אם את מזדהה.. כי זה חתיכת אווצ'..

מסכימה לגבי החברויות נוספות, עם זאת, חברה שהיא כמו אחות ממש , יש רק אחת.. זה לא מהווה תחליף...

ואת לגמרי צודקת, נלחמתי לא לוותר, ועדיין, אבל זה ככ קשה לפעמים ומייאש ודורש המווןן.

החוויה שלך מובנת וכואבת מאוד, 

אני חושבת שהקושי הכי גדול הוא בהבנה שהחברות משתנה. 

הרבה פעמים בחברות ברווקות כל צד ממלא באופן בלעדי את הצד השני נפשית ופיזית 

וכשצד אחד פתאום מתחתן ונכנס שותף שלישי למשוואה שמטבע הדברים לוקח את "הבלעדיות" 

ולמי שנשאר "בחוץ" מאוד קשה בנפש לשמר ולשחרר את החברות. 

לא תמיד חברויות נעלמות כשצד אחד / שני הצדדים מתחתנים (גם שם לפעמים יש קושי)

אבל החברויות תמיד משתנות, 

ועל השוני הזה מותר לכאוב, מותר להתאבל.. 

כתבת נקודה חשובה שאולי כתבת אותה בכאב שלמדת להיות עמוד שידרה של עצמך 
אבל חושבת שיש בה כיוון בריא להתבוננות על קשרים 

ולאפשר גמישות בחיים לדעת לשמור כשצריך ולשחרר כאפשר וללמוד להיפתח לדברים חדשים 

ללא קשר לחתונה, לא כל קשר מחזיק לנצח 

ולפעמים יש קשרים שהם נכונים לצורך מסוים / לתקופה מסוימת . 

ואחרי כל זה- 

הכאב שלך ברור. הגעגוע שלך למוכר והנעים מובן 

ואם החברה יקרה לך - שבי איתה בנחת ושקפי לה את הרגשות 

מאמינה שתצליחו לחדור חזרה אל הלב 

איזה תגובה רגישה וחמה..

ואת ממש צודקת.. באמת הקושי הכי גדול שהיה לי זה ההבנה שאני לא מספר אחד פתאום.. שהכל השתנה..

אני יודעת שהיא עדיין רצתה ורוצה בקשר איתי.. מאוד..

אבל לי היה נורא קשה שאני כבר לא מקום ראשון..  ולקח לי זמן להתגבר על זה.. המון זמן שנורא כאב לי בו.. 

במיוחד במיוחד שחוויתי תקופה כל כך מורכבת במקביל לאירוסין ולחתונה שלה, ויצא שאני כמעט כל הזמן במקום העוזר והמכיל .. כשאני בעצמי מאוד צריכה כתף ממנה ואין לי אותה..

זה היה שינוי פסיכי ומכאיב נורא. 

זה רק הדגיש לי את זה שאני כבר לא במקום של 'פעם', אפילו שאני חשובה לה עדיין, ושכרגע יש דברים שיותר חשובים (ומעולה ובריא שזה יותר חשוב לה) ואין לה זמן אליי.. 

כשאני חושבת על זה, אולי זה גם מה שגרם לשינוי להיות לי כ"כ קשה, (התקופה שעברתי) כי בדר"כ אני כן מכילה חברות שמתחתנות ונראה לי טבעי ובריא שיקחו להן זמן לבנות את הבית שלהן.

זה דורש כל כך הרבה כוחות נפש לבנות בית.. כל כך הרבה.

ועם כל השמחה שבדבר, זה לא תמיד פשוט.. ולא מדברת בכלל על היריון על ההתחלה..

באמת שזה מובן.. אבל אופ. זה מכאיב לצד השני בערימות, השוני הזה.

וברור לי שזה מכאיב גם לה ויש גם לה הקשיים שלה, אבל באלי בלי להיכנס לראש שלה רגע ולהתמקד רק בעצמי..

לגבי מה שכתבת על לשבת לדבר, ישבנו ודיברנו.. היא מותק אמיתית. באמת.

אבל אין אפס, כשמישהי מתחתנת זה באמת יוצר הרבה פעמים מן חומה כזו בגלל שכמו שאת אומרת - טיב הקשר משתנה..

זה מרגיש שיש לה מלא דברים 'סודיים' שהם רק שלה.. 

ואני מבינה שלא נכון לה לשתף אותי בהם, ושנכון שהם יהיו רק שלה..

אבל זה גרם לי פחות לרצות לשתף בחזרה כי זה הרגיש כאילו היא 'פסיכולוגית' שלי וזה לא היה לי נעים.. (וחלק מהפעמים זו הייתה פרשנות שלי שצריך לעבוד עליה.. )

זו הרגשה לא נעימה שפתאום רק צד אחד משתף ממש במה שעובר עליו.. ואמנם זה מובן, 

אבל למה שארצה לשתף ככה? אחרי כל כך הרבה זמן? וכשלא משתפים בחזרה?

לא ממש הייתה לי מטרה במה שכתבתי, סך הכל רציתי לומר שננסה אנחנו להיות יותר רגישים,

ותהיתי לעצמי, אם זה שחוויתי כאב כזה (לעומתה, שלא חוותה מה זה שפתאום החברה הכי טובה מתחתנת וגם לא תחווה את זה) יגרום לי להיות אחרת..

תוהה אם באמת יש דרך שלא תכאיב, או שזה תמיד יכאיב לצד השני...

לא יודעת מה אני מנסה לומר ונראה לי חוזרת על עצמי כבר.. 

אולי רק היגגתי לעצמי בקול, ומתפללת להצליח להיות רגישה.

מתפללת לא להכאיב מידי..

קשה לי המחשבה שאנשים ירגישו ככה בגללי.. אפילו שזה טבעי

ובאמת תוהה אם זה אפשרי אחרת.. 

דיברתי עם חברה, והיא טענה שזה תמיד יכאיב..

באסה.

והמסקנות שלי טובות ובריאות אבל הגיעו אחרי ומתוך הרבה כאב... 

מקווה שהן יגיעו אליהן ממקום שמח.. ולא ממקום שירגיש בודד כל כך ויאלץ פשוט להגדיל את עצמו כדי להוות לעצמן משענת.

נכון שזו תוצאה מהממת, אבל כידוע אני שונאת אידיאליזציה מקשיים ככה שאני מעדיפה לגדול בשמחה ולא מתוך כאבי גדילה...

באמת אלופים.. למרות שמניחה שגם לך יש חלק בדבר.

פשוט חבל שזה חייב לכאוב כל כך..

מעניין אותי אם כשאני אתחתן זה יצמצם את הפער או שהפער נולד כבר וזהו אין מה לעשות.. נוצר מרחק כזה...

אתה יכול להיות חבר לבנאדם מתי שהוא חסר לך. 

מתי שמערכות היחסים שלו משתנות ייתכן שסדר העדיפויות ישתנה וכל אחד ואחת מתמודד עם זה בצורה שונה.

ביום מן הימים שנצטרך גם להתמודד עם זה - אני מאחל לנו שהקשר הזוגי רק יגביר את האהבה שלנו החוצה ולא ימעט אותה.

כיף לי שאת מבינה אותי מלא פעמים

(מקווה שלא קיצי לך מידי)

למרות שבסוף, זה טוב ונכון שהבעל הוא זה שמעסיק... 

פשוט שוב, תלוי איך מתנהגים..

אתה צודק בעיקרון, אבל לא בהכרח.. 

לדוגמא, חברות שלי שנכנסו להיריון ממש על תחילת הנישואין והיו מדהימות ומקסימות לפני, פתאום נתקלו בסיטואציה שבקושי היה להן כוח לעצמן.. שלא לדבר לבעל שלהן, שלא לדבר למשפחה.. אז מה זה בכלל חברות?

למה זה מוזר? כי מבאס כשהחברות כבר לא חסרה.. שמתרגלים ללא לספר ולא לדבר כמעט..

ואתה צודק שהעמוד שידרה שנבנה הוא נהדר, אבל בסוף בנאדם צריך גם חברים בחיים..צריך לדעת לשתף ולא רק להיות הקיר תמך של כולם..

חבר נשוי שהוא ז"ל, כנראה שלא היה כ"כ חבר לפני.

אשריך על החברים האלה ואשריך שזה לא משגע אותך שהם כל הזמן עם האישה בטלפון....

נראה לי חלק מהמעצבן זה שכאילו פתאום אחרי כמה שנים טובות של חברות שגידלת אחד את השני בערך, פתאום לא מסוגלים להיות שעה בלי הטלפון וההיסטריה הזו לענות תמיד תמיד..

לא אוהבת את זה, לא מסכימה עם זה..

נראה לי שגם בעל ואישה אחרי שהם מתחתנים מסוגלים לא להיות אחד עם השני כמה שעות. (ואפילו ללכת לטייל עם חברים ולישון איתם)

אבל שוב, אולי אני לא מבינה כלום כלום ומה שרואים מכאן לא רואים משם.

באמת יכול להיות.

מניחה שזה גם תלוי בסוגי אנשים.. 

אישית נראה לי זה מעצבן התופעה הזו שפתאום נזכרים שצריך חברים...

אפשר להתגבר על זה, אבל זה באמת דורש המון בגרות משני הצדדים ורצון מאוד חזק ושהחברות תהיה שווה את זה

מזל שלא הכרתי אותו בתקופותיי הקשות יותר לגבי הנושא

מסכימה.. 

תמיד זה תלוי בשני הצדדים.. ובאמת לפעמים גם הרווקות נעלמות.. 

זכורה לי חברה שהתחתנה שאמרה שהרווקות הן אלו שמתנתקות..

אני חושבת שאין באמת נוסחא אחת נכונה.. 

בסוף אנחנו בני אדם..

אם את מסוגלת לקרוא את זה אז  לגבי המתפדאחות - 

באלי לשתף שלפעמים יש תחושה שאתה 'מפריע'..

יודעת על עצמי שהרגשתי את זה מול חברות, ויודעת מהצד השני גם עכשיו, שיש לי חבר אי אלו חודשים, שאני צריכה לפעמים להרגיע את חברות שלי שהן חשובות לי ושאני עדיין זוכרת אותן...

יכול להיות שזה מה שחברות שלך חוות, ושאם תאמרי להן שהקשר עדיין חשוב, ותתני להן תחושה שהן חשובות לך הגיוני שהן ירגעו

אבל לגמרי מבינה שזו הרגשה לא נעימה לרדוף אחריהן..

ממש לא נעימה..

באמת, צריך פה הרבה הרבה רגישות... משני הצדדים...

שהרווקות לא יתנו הרגשה לנשואות שהן 'אשימות' שהתחתנו.. ושהנשואות לא יתנו הרגשה לרווקות שהן כבר דרגה 2, על אף שזו האמת...

ועוד דבר קטן, כשהכל רגיש, אז כל פיפס יכול להקפיץ את התחושה ש"התחתנת ואני כבר לא חשובה לך" - כשאת עונה לבעל לשיחה באמצע, את מנתקת כי הוא פה, שוב - דברים לגיטימיים - אבל כשהכל רגיש זה דברים שעוקצים..

ומעולה שפרקת, 

אמת שגם לך יש התמודדות רצינית.. ומעצבן שחושבים שאם מתחתנים אז כל העולם תותים...

(זוכרת שמישהי פעם עמדה בתור לברכה לכלה, ואמרו לה כזה - הי את נשואה, חח למה את באה? והיא הייתה בהלם... כאילו אם התחתנתי לא צריך ברכות??)

ואם באלך תקראי מה כתבתי לברוקולי.. לא ניסיתי להאשים אף אחד.. מקווה שלא קיבלת תחושה כזו..

אוויש ברוקוליי כפרעלייך! - לקראת נישואין וזוגיות

חח אבל נראה לי שבזמן אמת זה יכול להרגיז את מי שזה קרה לה..

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

"בשלות מלאה". אם מישהי התחתנה בגיל 19 והקימה בית יציב עם קשר פתוח אוהב, זו בשלות מלאה? מה המדד בעצם?

לגבי ההבדל בין גיל 22 ל27 מסכימה איתך, יש איזו תחושה של סיר לחץ סביב גיל 21-22 ש"כולן מתחתנות"

בשלות ..היכולת לקבל החלטות מתוך היכרות עם עצמך אחריות תקשורת טובה ובחירה מודעת

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..