קישור לחלק א': נורמלית או לא נורמלית???! - נוער וגיל ההתבגרות
חלק ב': נורמלית או לא נורמלית????!? (חלק ב') - נוער וגיל ההתבגרות
חלק ג'
הדרך התפתלה בינות להרים ולמעיינות, בין צוקים גבוהים ולעמקים פורחים. הם צעדו יחדיו, ושתיקה סמיכה שררה בניהם.
היא, עוד הייתה אחוזת הלם, והרהרה בהשלכות של המפגש הזה על חייה.
והוא, עסק במציאת תוואי הדרך ובעט בנרגזות אבני חצץ קטנות. האבנים הידרדרו במורד המשעול והשמיעו קולות חריקה חרישים בעת מגעם בסלע.
"כחחככ... כחחככ..."
הקולות נשמעו, וליוו את דרכם במנגינה שקטה.
וכך הילכו להם השניים שעה... ושעתיים.... ושלוש, עד שנדמה היה לה כי לדרך אין סוף!
'תכלס' היא חשבה לעצמה 'הדרך הזו היא בדיוק כמו הקולות שלי. שניהם חורקים, מעצבנים, מתישים, וחסרי סוף'.
היא המשיכה להרהר והסתכלה סביבה על הדרך. מנסה לאטום את האוזניים לרעשים החורקים,
מנסה לאטום את הלב לקולות הרודפים. כמובן, הניסיונות נענו בחוסר הצלחה. ורק צבעו המשתנה של פסיכו העיד כי נעשתה פה עבודה.
היא הביטה עליו. שיניו הארוכות יצאו מפיו וסימנו את תוואי הדרך בשעת הילוכו. הן נעשו חומות בקצותיהן מהעפר, וענפי ירק קטנים נראו מנפנפים לשלום ממקום מושבם בין שיניו. עיניו מצמצו במהירות, ורגליו קיפצו קדימה במהירות. היא הביטה בו וראתה את צבעו שאט אט הלך והשתנה לוורוד עתיק.
"תגיד, פסיכו" היא שאלה אותו. "מה הצבע שלך מסמל עכשיו?"
הוא הרים לעברה עיניים טרוטות ואמר בשלווה: "את זה את אמורה לדעת. לא אני!"
"מההה???" היא שאלה אותו במעט כעס "אדם צריך להכיר את עצמו, לא?!"
"וכי אדם אני?!" שאלה פסיכו במבט מתריס, הוסיף צחקוק גרוני עמוק ושב לשתיקתו.
היא נעצה את מבטה בעפר והתקדמה בדממה, מופתעת לגלות שהשינוי לא הורג אותה, מופתעת לראות ששינוי אינו דבר כה נוראי. תמיד חששה כ"כ משינויים, תמיד נמנעה מהם, ועכשיו, זה ממש מרענן!
היא המשיכה בשתיקה עד שלפתע שמעה 'בום' חזק כאב חד צרב את מצחה. זה לא היה סתם כאב. זה היה כאב חד! חזק! משתק! כאילו... כאילו מישהו הלם בראשה בברזל.
היא הרימה את ראשה לראות מיהו האדם החצוף אך להפתעתה הוא לא היה קיים. כלומר, הוא היה קיים, אך אדם הוא לא היה. זו הייתה דלת ברזל גדולה. גדולה כך כך עד שאת סופה לא ראתה. מימיה לא דמיינה דלת כה גדולה.
היא הסתכלה בתמיהה על פסיכו אך הוא רק קיפץ קדימה בהתלהבות, כילד החוזר לביתו.
הוא פתח בפניה את הדלת, הצדיע קלות ואמר: "ברוכה הבאה למועדון הלא נורמלים- שהם הנורמלים!"
היא נכנסה בחשש ובמעט סקרנות. בכל זאת, לא כל יום יוצא לה לפגוש יצור מוזר כ"כ המביא אותה למקומות עוד יותר מוזרים. ותכלס, היא באמת רוצה להבין אחת ולתמיד האם היא באמת לא נורמלית או ש... זה סתם דמיונות.
היא נכנסה. בדמיונה כבר ראתה יצורים רבים הדומים לפסיכו השוכנים במקום. יצורים רבי גוונים המשנים את צבעם בהתאם לבעליהם. היא דמיינה אותם מתחככים ברגליה, מעטה של גועל שטף אותה, ומבלי משים היא צעדה צעד אחורה.
"הי ילדה" היא שמעה את קולו של פסיכו מבעד לערפל הסמיך שעטף אותה. "את נכנסת??"
היא התקדמה פנימה חוששת, לחוצה, ובעיקר מסוקרנת. אך מה שראתה הלם אותה. הוא היה שונה, ומעבר לכל דמיון.
!!