שיתפתי פה בעבר, מעתיקה שוב.

הריון תקין ב"ה. חודש תשיעי מגיע, אני רוצה ללדת בתחילת תשיעי. די נמאס לי כבר לסחוב. הייתי ענקיתתת!! מכינה את עצמי נפשית שתחילת תשיעי אני יולדת וזהו. ישר בתחילת תשיעי גיסתי התחתנה, היינו צריכים לחכות קצת עם הלידה;) מתכננת שבשבת חתן שלה(ספרדים, השבת שאחרי החתונה) אעשה מלא הליכות ועליית מדרגות בתקווה שזה יזרז. שבת נכנסת, עושה סיבוב בלילה אחרי הסעודה, זה רק גורם לי לבחילה והקאתי כל מה שאכלתי. עולה מדרגות, מחכה להרגיש משהו, תחילת צירים, אבל לא. אין כלום.
שבוע אחכ זה פורים. נורא רציתי ללדת בפורים. זה כבר שבוע 38, אחלה של זמן ללדת ואחלה של תאריך. לכולם אמרתי שאני אלד בפורים. חמותי כל ההריון אמרה שאני אלד בר"ח ניסן שזה כמה ימים אחרי התאריך. ממש רציתי פורים. נסענו להורים בפורים, חילקנו את הזמן בין ההורים שלי להורים שלו(גרים באותה עיר), ואין כלום. עוברות השעות ושום דבר לא קורה. אני פשוט בהלם, איך זה שכ"כ האמנתי בלב שלי שאלד בפורים וזה לא קרה??
טוב נו זה לא תלוי בי...
חוזרים הביתה, מתחילה הקורונה. הולכת לעבודה עוד כמה ימים עד יום חמישי שהודיעו על סגירת בתי הספר.
מוציאה אישורי מחלה כדי לא להגיע לעבודה. כל הקורונה היתה ממש ממש בהתחלה ולא ידעו להגיד כלום על נזק לעובר, החלטנו שלא לקחת סיכון ושאשאר בבית עד הלידה.
מנצלים את השבוע לנקיונות הבית לפסח. בית קטנטן אבל היה מלא עבודה.. מקווה שהנקיונות והמאמץ יובילו ללידה. עובר יום ועוד יום. כל יום מתקדמים עוד קצת. החלטנו ליסוע להורים לשבת ואז להשאר עד הלידה, מכיוון שהתחילו דיבורים על סגר ולא ראינו את עצמנו מסתדרים לבד אחרי לידה ראשונה רחוקים מאד מההורים, בלי שום עזרה.
יום רביעי, נשאר לנקות דברים אחרונים ואפשר ליסוע. מפה לשם, בעלי ניקה הכל לבד. לא היה לי כח כבר.. גיסתי מגיעה עם אוטו ומסיעה אותנו להורים עם כל הכמויות בגדים שהבאנו לעצמנו. זה היה גם סוף עונת מעבר והיה צריך להביא גם בגדי מעבר וגם בגדי קיץ להמשך..
נמצאים שבוע אצל ההורים של בעלי.
מגיעה לתאריך. זה היה יום שהייתי שבורה ברמות. לא האמנתי שהגעתי לתאריך ועדיין לא ילדתי. אחרי ששכנעתי את עצמי כל הזמן שאני יולדת בתחילת תשיעי. בכיתי הרבה, הייתי סגורה בחדר, לא היה לי כח לכלום.
40+1 הולכת לקופח למעקב הריון עודף. הקופח ריקה ריקה! לא ראיתי אותה ככה בחיים. אף אחד לא העיז לצאת למקום 'עם הרבה סכנות להדבקה'. מחכה למוניטור אצל האחות. אחרי כמה זמן המזכירה אומרת לי שבגלל שאחת הגיעה לפני והיא במוניטור, אני אלך קודם לרופאת נשים ואז למוניטור. נכנסת לרופאה, מתשאלת, מסתכלת במסמכים כי לא הייתי אצלה. עושה לי אולטרסאונד, די הרבה זמן. אני לא מבינה למה זה הרבה זמן ומניחה שאולי אצל כל רופא זה אחרת. כל ההריון עשיתי אצל טכנאית ואולי רופאה עושה יותר מעמיק ויותר זמן. הרופאה יוצאת מהבית והולכת להביא ג'ל חדש. שמה כמות נכבדה, מסתכלת שוב ואומרת- "רצית ללדת? יאלה לבי"ח, אני רואה מיעוט מים גבולי, יכול להיות שעוד כמה שעות יתאזן אבל צריך מעקב". מוציאה לי הפנייה. חוזרת לבית של ההורים של בעלי, מעדכנת את ההורים שלי, מארגנים מהר תיק ללידה, אוכלים צהרים וגיס שלי מקפיץ אותנו לבי"ח.
מיון יולדות. בדיקת שתן, מוניטור, אולטרסאונד, פותחים לי וריד ולוקחים בדיקת דם. הרופאה מחליטה לאשפז בהייריסק להמשך מעקב והתחלת זירוז למחרת אם עדיין יש מיעוט מים.
מתאשפזת. צוות מעולה. יחס טוב. מקבלת חדר עם עוד אחת. זה כבר היה סביבות שעה 21.
אחרי חצי שעה בערך- הפתעה!! ההורים שלי הצליחו להכנס ולהגיע לבקר. זה ממש לא ברור מאליו כי כבר נכנסו הכללים של אסור יותר ממבקר אחד, אסור מבקרים במחלקות וכו'.. הביאו לנו אוכל, היינו מורעבים. היו איתנו כמה דק' והלכו...
(אנקדוטה קטנה- אמא שלי גם היתה מאושפזת באותה מחלקה ואולי גם באותו חדר כשהיתה במעקב בסוף הריון של אח שלי שכיום בן 9. היא היתה מאושפזת תקופה של 3-4 שבועות עד הלידה, בורחת הביתה מידי פעם בין מוניטור למוניטור לעשות כביסות. היינו באים לבקר אותה הרבה אז מכירה את המחלקה מעולה, יודעת איפה כל דבר נמצא, איך נראים החדרים והכל.)
ממשיכה בסיפור-
בעלי הולך ואני נשארת לבד. מדברת קצת עם השותפה לחדר. מנסה להרדם ב00 בלילה ולוקח לי הרבה זמן. ב01 בלילה אחות מגיעה ועוברת במחלקה לחבר את כולן למוניטור. עוד חצי שעה מתבזבזת ואפשר סוף סוף ללכת לישון.
מתעוררת ביום רביעי ב6 בבוקר מהרעש של המכסחה של הדשא. מי עושה בשעה כזאת על הבוקר?!🤦
מנסה לחזור להרדם ולא מצליחה. שגרת בוקר במחלקה. מוניטור ואחריו ביקור רופאים. מגיעים אלי והרופאה מסתכלת על הנתונים ואומרת שיכניסו לי בלון לזירוז אחרי שיסיימו את הביקור רופאים.
בעלי מגיע. מספרת לו שאני אמורה להתחיל זירוז בשעה-שעתיים הקרובות. מחכים מחכים. בינתיים סתם מעבירים את הזמן. מדברים, אוכלים, שותים, שותקים, מסתכלים בפלאפון, ממשיכה סדרה שראינו אצל ההורים של בעלי. עוברות השעות ואנחנו כבר חושבים ששכחו אותנו
בסופו של דבר הכניסו לי בלון בשעה 13 בצהרים, אמרו שתוך 8 שעות הבלון צריך לצאת ותהיה פתיחה. חוזרים לחדר, החוט שבחוץ מציק לי ברגליים, ומטפטף ממנו שאריות מים. נכנסת להתקלח. הולכת כל כמה זמן לשירותים. מעבירים את הזמן. עוד מוניטור. עוד ביקור רופאים מהיר שלא היה להם מה לחדש לי. בשעה 19 הבלון יוצא. אחרי 6 שעות. בינתיים אין כאבים. לא מרגישה כלום. לוחצת על הכפתור שקורא לאחיות. האחות קוראת לרופאה והיא בודקת פתיחה. אומרת פתיחה 3-3.5 ס''מ, וקוראת לרופא שיבדוק גם להיות בטוחים שזה הפתיחה.
מארגנים אותי לירידה לחדר לידה. שמים אותי על כסא גלגלים 'כי זה הנוהל', אני ללא שום כאבים, הולכת ומתפקדת כרגיל. שמחה שסוף סוף משהו מתקדם.
מגיעים שוב למיון יולדות, 24 שעות אחרי שהיינו שם ביום לפניו. רק אולטרסאונד לבדוק שהראש עדיין למטה ומכניסים לחדר לידה. מביאים לי חלוק ומשאירים אותנו לבד. רק אחרי שעה מיילדת נכנסת, מסתכלת בתיק הרפואי, מציעה לעשות מוניטור חצי שעה ולבדוק אם יש צירים אפקטיביים. עושה מוניטור, אין כלום, מתחילה פיטוצין.
המיילדת מחברת את כל החוטים, מתחילה במינון נמוך ואומרת שתכנס כל שעה להגביר את המינון. מעבירים את הזמן. מגיע הלילה. לא מצליחים לישון. פעם ראשונה בסיטואציה. באחת בלילה אנחנו פותחים את הטלוויזיה בחדר לידה, רואים תוכנית על קוסם מטוורף שעובד על אנשים ועושה דברים קורעים. צוחקים וצוחקים עד שכבר נמאס. מתכתבת קצת בווצאפ עם אמא של בעלי. הולכים לישון. אני במיטה והוא בכורסא. אגב היא כורסא שווה ממש. מתעוררת ב5 וחצי בבוקר מכאבים לא נורמליים. מתחילה להרגיש וזה כואב בטירוףף. אחרי חצי שעה מחליטה לקום מהמיטה על דעת עצמי, המיילדת אמרה שלא לקום, אבל כבר לא יכולתי, ווידאתי שכל החוטים מסודרים, שהמוניטור ממשיך לעבוד ונענעתי את עצמי קצת בעמידה. הייתי חייבת לעמוד אחרי שכל יום האתמול הייתי במיטה באישפוז, כל הערב והלילה בחדר לידה. וקצת צריך לקום לשחרר את הרגליים. אחרי כמה זמן המיילדת(בת דודה) נכנסת וכועסת שקמתי. אומרת לי לחזור למיטה ולא לקום. אחרי כמה דק' נכנסת מיילדת אחרת, אני שואלת אותה אם מותר לי לקום לכמה דקות והיא אומרת לי שכן. מנצלת את ההזדמנות, מסדרת שוב את כל החוטים ונעמדת ברצפה. שוב נכנסת המיילדת שלי, הפעם אני מקדימה אותה ואומרת שמיילדת אחרת אמרה לי שמותר לכמה דקות. חוזרת למיטה אחרי כמה דק' והכאבים מתחילים להיות נוראיים. מעירה את בעלי, הוא בקושי מצליח לקום בשעה ככ מוקדמת, הולך לשירותים. אני מתחילה לבכות וכועסת עליו- מה אתה הולך לשירותים כשאני סובלת פה כבר יותר משעה ומחכה לא להעיר אותך עד שיהיה ממש סיוט?! חחח הגיון של אישה בלידה.
קוראת למיילדת, מבקשת גז צחוק. מנסה. הוא לא עוזר לי. רק מעצבן אותי יותר ומקשה עלי. מנסה שוב בעזרת המיילדת, גם לא עוזר ועושה לי רע הריח הזה.
כבר כואב לי עוד יותר, קוראת שוב למיילדת ומבקשת אפידורל. היא אומרת שבשעה 7 יעשו ביקור רופאים ואם תהיה פתיחה 4 ומעלה יקראו למרדים אלי ראשונה. מעבירה את הקצת זמן עד לביקור רופאים. כבר צועקת הרבה שקשה לי וכואב לי ודי כבר אני לא יכולה. הרופאים מגיעים, בודקים, פתיחה 4. נאסרים. יופי ישר קוראים למרדים.
מגיעה מרדימה(גם בת דודה), מתחילה להסביר לי איך לשבת בקצה המיטה, להיות גם הגב באופן שצריך. אני בקושי מצליחה שלא להזיז את עצמי בין ציר לציר בזמן של האפידורל. היא מנסה ומשהו שם לא הולך. היא מוציאה ומתחילה מההתחלה. שוב חיטוי, שוב הכל מההתחלה. הפעם היא מצליחה תוך כדי שאני צועקת עליה(איזה פדיחות חחח) ותוך 2-3 דקות כבר מרגישה את ההשפעה. מתחילה לדבר עם המרדימה. היא מספרת שיש להם חג הקורבן, ואני מספרת לה שיש לנו חג פסח. מדברות עוד כמה דקות, היא הולכת ואני הולכת לישון.
11:00 מתעוררת מכניסה של רופא לעשות בדיקת פתיחה. פתיחה 7. בעלי יוצא מהחדר לידה ואמא שלו נכנסת. מותר כל פעם רק מלווה אחד. מדברות קצת, בעלי מעדכן את ההורים שלי והם יוצאים לדרך לכיוון הבית חולים. מרחק הליכה. אחרי חצי שעה, החלפת משמרת, מגיעה אלי מיילדת חדשה, נראית לי חמודה, קוראים לה מיאל. בודקת פתיחה, פתיחה 9.
12:00 פתיחה 10.
פה אני מסתכלת על עצמי וקולטת שיש לי חמצן באף(לא מסכת חמצן הגדולה הזאת, ממש קטן שנכנס לתחילת הנחיריים), ומד לחץ דם ביד ימין שפועל כל כמה דקות. עד היום אני לא זוכרת מתי הכניסו לי אותם ולמה. כנראה בשעות שישנתי עם האפידורל.
ההורים שלי מגיעים, בעלי מתחלף עם אמא שלי. לא דמיינתי שהלידה תראה ככה. חשבתי ששניהם יהיו. מתחילים לחיצות. כל פעם שיש ציר אני לוחצת. אחרי חצי שעה המיילדת נותנת לי לנוח מהלחיצות. היא בודקת ורואה שהראש ממש ממש גבוה. הוא בספינה 3 וצריך להגיע למינוס 2. ממשיכים לחיצות, אני כבר מתעייפת, חוזרת להרגיש את הצירים. כנראה האפידורל כבר לא ממש השפיע. רוצה להעלות מינון אבל כבר אין עניין. כואבת בטירוף. מתחילה לצעוק שם על כולם. שוב לחיצות, קשה לי וכואב לי ממש ממש. אני כבר לא יכולה. אמא שלי עוזרת, מחזיקה רגל אחת, מחזיקה יד, מביאה קצת מים שיתנו לי כח. ממשיכים בלחיצות, מתאמצת את חיי ועדיין הוא למעלה.
עוברות 3 שעות של צירי לחץ, שם אני כבר מאבדת את זה. מתישהו אומרת שבא לי ניתוח וזהו. העיקר שיהיה בחוץ ואני אפסיק לסבול. המיילדת אומרת שהחדר ניתוח תפוס כרגע ויקח זמן ובזמן הזה כדאי לי כבר ללדת כי עוברות השעות וזה יכול לגרום להאטות בדופק העובר.
עוד לחיצות, עוד צעקות, עוד לחיצות. אני כבר נשברת. לא מסוגלת יותר. היה ציר ואמרתי למיילדת- עכשיו יש לי ציר ואני לא לוחצת כי כבר כואב לי ואני לא יכולה. היו פעמים שכבר נלחץ מעצמו מרוב כאבים..
עובר הזמן והעובר יורד לאט לאט ואני סובלת את חיי.
15:00 מגיעה מיילדת רוסיה מפחידה, שאומרת לי בקול גבוה וברור עם מבטא רוסי כבד: "את לוחצת עכשיו". אני נורא נבהלתי ממנה ולא היתה לי ברירה אלא ללחוץ. מגיעה רופא שלוחץ לי על הבטן חזק להזיז את העובר ללמטה.
15:35 יום חמישי, א' בניסן, התינוק המתוק שלנו נולד. 3.480 ק"ג משקל מכובד. אני כבר חסרת כוחות לגמרי. מרימה אותו, נשיקה, והמיילדת לוקחת לנקות אותו, לשקול, וכל מה שהם בודקים.
מחזירה אותו אלי. אני מלטפת אותו. הוא חמוד ממש. דומה לי מאד. יצא לבן יותר ממני(ואני לבנה ממש). הרבה פעמים תינוקות יוצאים אדומים מרוב מאמץ והוא התאמץ מאד, 4 שעות של צירי לחץ, ויצא לבן וחמוד. בעלי ספרדי חום וחשבנו שהוא יצא בצבע מוקה חח
הבנים(בעלי ואבא שלי) נכנסים. מתרגשים כולם. מתחילים טלפונים והודעות וכל המשפחה והחברים. מוציאים את כולם חוץ מאמא שלי כדי להוציא את השיליה. היא יוצאת שלמה ב"ה. בודקים אם צריך תפרים, ולא היה צריך ב"ה.
כולם חוזרים לחדר לידה כולל אמא של בעלי, סבתא שלי, וגיסתי שנורא מתרגשים לנכד והנין הראשון. אחרי כמה זמן מגיעה האחות הראשית, רואה את כל האנשים ומעיפה את כולם-חוקי קורונה. נשארים רק בעלי וההורים שלי.
מביאים לי אוכל, אני טורפת הייתי רעבה ברמות. מלא שעות על נוזלים בלי אוכל אמיתי.
נשארים קצת בחדר לידה, מנקים אותי, כולם מחזיקים את התינוק ומצטלמים איתו. מעבירים אותי למחלקת יולדות.
וואו. מחלקה חדשה. מהממת. אני ככ אוהבת שהכל נקי וחדש. קיבלתי חדר לבד- קורונה. באיזשהו מקום הרגשתי שזה כמו מלון. מיטה נוחה ומתכווננת, הכל מביאים עד אלי, כל מה שארצה. תנאים טובים, שירותים ומקלחת פרטיים.
במשך האשפוז אכלתי רק ארוחת בוקר במחלקה, צהרים וערב הביאו לי, כולל שבת שלמה שהביאו הכל. אנחנו לא סומכים על הכשרות שם.
אמורה להשתחרר במוצש. יש לתינוק צהבת. מתחילים טיפול בפוטו. משתחררת בראשון בערב. התינוק משתחרר בשני בערב. עוברים לבית של ההורים שלי.
ברית קורונה בזום. כולל אותי. היו רק 10 גברים כולל מוהל וסנדק. משהו הזוי.. שבוע לפני פסח, כל אחד אוכל בביתו.
יש גם סיפור עם איך החלטנו את השם שלו, אבל זה סיפור לפעם אחרת;)
זכינו גם לפדיון, שהיה כבר יותר מורחב, 20 אנשים! וואו! זה כבר מוערך בקורונה. בלי סעודה. כל אחד בביתו.
זהו.. מודה לה' על כל הניסים הגדולים. כל ההריון התפללתי שלא יהיו לי קרעים, חתכים, בלי ניתוח, תינוק בריא ושלם. והכל התגשם ב"ה.

היום הוא ב"ה בן שנה וכמעט חודשיים. מתוק ונסיך🥰
תובנות:
1. חובה אפידורל. לא מבינה איך יש נשים ששורדות בלעדיו.
2. לא מבינה איך נשים רוצות ללדת שוב.

1. חד משמעית
2. גם אני לא מבינה (כרגע) בעלי אמר שיעבור לי מתישהו חחח

לא יודעת, כבר יותר משנה מאחורי ואין שום שינוי.
אולי אצלך יהיה!

יש לו ניסיון רב איתי, זה מספיק?


הוא אמר שיעבור לי, רק לא אמר מתי...

1. מצטרפת
2. גם בעלי אומר לי את זה תמיד. איך הם יודעים??
למרות שאצלי הוא צודק, כי ילדתי פעמיים, פעם אחרונה לפני ארבעה חודשים, וכבר הספקתי לשכוח

הרסת אותי עם המיילדת הרוסיה שנבהלת ממנה קורעת
איזה מרגש חמותך צדקה בתאריך!!
מהמם ממש

מנסיון של לידה אחת עם פיטוצין והשאר רגגיל
צירי פיטוצין כואבים פי כמה וגם אין הפרשת הורמונים כמו בטבעי

באמת ממש קשה בלי אפידורל

למרות שדוקא בסיפור שלך האפידורל בעיני היה המקור לקושי בלחיצות ובהורדת הראש
כי אם יכולת לקום,להתנועע לזוז לשנות תנוחות הוא היה יורד מהר יותר ..מנסיון גם של ראש גבוה בלידה ראשונה...

כשהגעתי לפתיחה מלאה המיילדת אמרה לי שלא כדאי להוסיף חומר לאפידורל כי אני כבר עוד מעט יולדת וכדאי להרגיש את הצירים כדי ללחוץ טוב.
גם בהכנה ללידה למדתי שלא כדאי אפידורל בצירי לחץ.

ובאמת לא הוספתי.
מפה לשם עברו 3 וחצי שעות של צירי לחץ..
אם הייתי יודעת, הייתי מוסיפה עוד חומר לאפידורל ולוחצת כשהיו אומרים לי שיש ציר. גם אם לא הכי אפקטיבי, לפחות לא הייתי סובלת כל-כך.

ולגבי התזוזות, אין לי עניין. הפיטוצין והאפידורל עשו עבודה יפה. למה אני צריכה להתאמץ מעבר?

כל הסבל שלי היה הכאבים הלא שפויים בצירי לחץ שלקחו 3 וחצי שעות. בוודאות לא הייתי יכולה לעשות תזוזות בפתיחה מלאה כשלוחצים כבר..

לק"י

לי היו רק שעה, וזה היה לי ארוך.....

אז העובר יכל לרדת למטה יותר מהר ולהתמקם. זה מוריד אותו למטה
וגם יותר קל להתנודד בתנועה מאשר בשכיבה מצד הכאב


ואני מבינה אותך מאוד
וה גם באמת לא מחייב כלום..
אני בלידה ראשונה גם היתי 3 וחצי שעות ויותר עם צירי לחץ ולחיצות וראש גבוה🤭
ובלי אפידורל בכלל..אז לחלוטין יודעת על עצמי כמה זה לא קל
פשוט לי עזר שיכלתי לזוז ותהרגיש טפילו פסיכולוגית שאני מקדמת משהו ..

היום אני חושבת שהיתי לביאה שבכלל שרדתי כזה דבר
היום אין לי אפילו 5 דקות של צירי לחץ כמעט וזהו
ב''ה
אז לחשוב להיות שם כל כך הרבה זמן

תפרגני לעצמך לגמרי

מפרגנת לעצמי בכך שלא אצטרך לעבור את הסבל הזה שוב.

(בלנד אבל כן)

לגבי 2... גם אני יותר משנה לא הבנתי. עכשיו מתחילה להבין

יש לך שעובדות בבית חולים... VIP

תתפלאי לשמוע, מכירה הרבה מאד נשים שלא יולדות עם אפידורל ושורדות יופי.

כל אחת וכח הסיבולת שלה.

בשורות טובות

 

יש כאלה שבקושי מרגישות וכאלה שהכאבים קורעים אותן. אני ילדתי בזירוז ממש מסיבי, וזה צירים בלתי נסבלים ללא זמן לנשום. ואני ממש עם כוח סיבולת בדרך כלל..

רק דודה של בעלי. ולא בבית חולים שילדתי ולא בחדרי לידה או יולדות.

איזו לידה ארוכהה ומייגעת! הצירי לחץ... אבל'ה! איזה קשה... נשמע תינוק שמנמן וחמוד

התינוק ממש לא שמנמני
הוא בדיוק ההפך
אחוזון 3.

וטוב שכך, מספיק אין לי כח להרים אותו, אז להרים תינוק ששוקל הרבה יותר ממנו בטוח אין לי כח

הטפשת שלי 🙈

מוצ"ש. מתקשרים לבי"ח ואומרים לנו שהתור לזירוזים פנוי ושנגיע.. מסיימים להתארגן ויוצאים.. מגיעים למיון יולדות, מקבלות אותי האחיות שכבר זוכרות שאני נכנסת לזירוז.. האחות אומרת לי שזהו עושים מוניטור חצי שעה ואני נכנסת לחדר לידה. מגיעה רופאה צעירה, עוברת על הדברים ואומרת בהתנשאות לא נעימה- "לדעתי בכלל צריך לנתח אותה". למרות ההמלצה לזירוז היא מחליטה לעכב אותי לחוות דעת של מומחה ומאשפזים אותי בינתיים בנשים. עובר עלי לילה סיוט. לא עוצמת עין ולא מפסיקה לבכות מלחץ. ראשון בבוקר. הרופאה המומחית מגיעה בבוקר עם הפמליה, מתלבטים מתלבטים, ואז היא אומרת שאני יכולה לנסות ללדת רגיל. נושמת לרווחה. בינתיים אמא שלי מגיעה גם, נותנים לי פרוסטין ומחכים 6 שעות.. מתחילים צירים סדירים ואני נכנסת לחדר לידה. יש לי 1.5 מחיקה 70 והרופאה אמרה שאפשר להתחיל עם פיטוצין לקדם. בהתחלה הפיטוצין עושה צירים יפים וכואבים, אני שורדת יפה על כדור פיזיו ונושמת, הצירים מתחילים להתרחק ובמשך הלילה ממשיכים להעלות את המינון, מגיעים למינון הכי גבוה ואני בקושי מרגישה צירים, מבינים שהפיטוצין כנראה לא ממש עובד עלי... מגיעה לפתיחה 2 מחיקה 80 ונתקעת שם. או שנתנו מוקדם מדי. מפסיקים לתת לי בשני בבוקר. בערך בשמונה וחצי מגיעה עוד פמליה של מומחים שבודקים אותי. הרופא הבכיר אומר שהוא רוצה לשלוח אותי לעוד הערכה של מומחה אולטרסאונד ובהתאם יחליטו אם שוב לנסות לזרז או לנתח. אני נכנסת בשארית כוחותי להתקלח ומחליפה חלוק, איכשהו מדדה מחדר הלידה לפרופסור מזעקי שבודק אותי והמסקנות היו לתת לי לנסות לזרז שוב אם אני ממש רוצה, ושהאחריות עלי בלבד. בשעה 12:30 נותנים לי שוב מנה כפולה של פרוסטין, ואחרי שעה וחצי מתחילים צירים סדירים שהולכים ומתחזקים.. אחרי 6 שעות בודקים אותי, פתיחה 2.5 מחיקה 90%. רופאה חמודה ועדינה עושה לי סטריפינג כואבבבב ופוקעת לי את המים. המים זורמים וזורמים, והצירים מתחילים לכאוב מאוד, שורדת שעה על הכדור ועוד שעה במקלחת עד שאני מרגישה שהכאב קורע אותי מבפנים. בחיים לא הרגשתי כל כך חסרת אונים. אני צורחת לאמא שלי שיזמינו מרדים. עכשיוווו. המיילדת המדהימה והרביעית במספר (היו לי 7, כן כן..) מרגיעה אותי ממש והמרדים מגיע. אני תוך כדי כאב צורחת, בעלי לא מוצא את עצמו ומשתגע והוצאתי על אמא שלי את כל הכאב.. המיילדת רוצה להכניס לי עירוי נוזלים בשביל האפידורל, אבל אז מגלים שהוריד הפתוח יצא (וריד שהיה פתוח ממוצ"ש) ותוך כדי שאני צורחת מצירים היא מנסה לפתוח חדש ביד השניה. לא מצליחה. איכשהו היא מצליחה לסדר את הוריד שכבר פתוח והמרדים מגיע. הוא מכניס לי אפידורל ולאט לאט מתחילה להירגע. בודקים לי פתיחה. 3 ומחיקה 90%. בהתחלה נרדם רק צד ימין ורק רגל שמאל מתפקדת וזזה כמו שצריך. רגל ימין נהייתה כמו בלון מים ואני לא מצליחה להזיז אותה לבד. מתחלפות משמרות ב11 ואני כבר אופטימית, שזהו, עד 7 בבוקר בסוף המשמרת הזאת אני יולדת. בודקים אותי כל שעתיים ומתקדם יפה בהתחלה. אחרי שעתיים פתיחה 4, אחרי עוד שעתיים פתיחה 5 והמחיקה מלאה כבר. אחרי עוד שעתיים- 5 וחצי ושם זה נתקע. אני בוכה לקב"ה, לא יכולה יותר. מן המיצר קראתי יה.. ממש ככה. כל השעות האלה הרגלים רדומות. האפידורל ממשיך לזרום. לא אכלתי כלום כבר מעל יומיים, לא מצליחה גם לשתות ובערך כל שעה מקיאה. מנסים להכניס לי קצת קרטיבים שיהיה לי כח.. מקיאה הכל. גם מיצי קיבה.. רפלקס ההקאה ממשיך גם כשעוד לא יוצא כבר כלום.. בשש בבוקר בערך מחליטים להוסיף פיטוצין שיתקדם. בשבע מתחלפות שוב משמרות. שלישי בבוקר כבר. לא ישנתי בקושי.. בעלי ואמא גם כבר גמורים מהזמן הממושך בחדר לידה. בבוקר בעלי יוצא להתפלל ואני אומרת לאמא שאני מקיאה. היא לא מספיקה להביא לי שקית וכבר כולי מלאה בקיא.. כשאני מחוברת לאפידורל, עירוי נוזלים, פיטוצין, ולא ממש יכולה לזוז. רופא מגיע לבדוק אותי ומבקשים שיצא ויחזור. איכשהו אמא והמיילדת מרימות אותי ומחליפות לי חלוק.. ושמו לי עוד סדין מתחת לראש איפה שמלוכלך. הרופא נכנס שוב עם מתלמדים. פתיחה 7 כבר.. הרופא מסביר להם את המקרה שלי.. בחורה כבת 20, סכרת הריון, מקרוזומיה ובלה בלה. מרגישה כמו ממצא בתוכנית של ד"ר קרסו. הוא אומר לי בלי להתייפייף שסיכויים גבוהים שאני הולכת לקיסרי בפתיחה 10 כי הראש עדיין גבוה והוא חושב שצריך נס כדי שהתינוק יעבור את הספינות אצלי.. אני מתפללת לנס. איכשהו מצליחה להירדם ועוברות עלי שעתיים מטושטשות. ב10 מגיעה המיילדת ואומרת שאני כבר פתיחה 9.5. וכשאני מרגישה לחץ אני חייבת ללחוץ כדי שהראש ירד עד פתיחה מלאה. אני לוחצת והלחץ מתגבר. הרופא נכנס, אמרתי לו שאני יולדת רגיל. שוב הוא אומר שלא בטוח שהראש ירד, המיילדת לא אופטימית גם כן, הוא אומר לי בלי להסתיר כלום. לדעתי 80% את הולכת לקיסרי. אני לוחצת בטירוף בכל ציר ומתפללת. מקבלת על עצמי להיות יותר שמחה, ולחשוב טוב. אני מרגישה כבר לחץ גדול ואמא שלי לוחצת למיילדת שתגיע. המיילדת שלי נכנסה בדיוק לקיסרי חירום ונכנסת מיילדת אחרת שמתארגנת ומתלבשת ללידה. בודקת אותי- פתיחה מלאה והצלחתי להוריד את הראש!! מתחילים לחיצות בכל ציר.. הוא יורד כבר ל+1 והמיילדת אומרת שהוא במצג עורפי.. היא פשוט אלופה, תוך כדי צירים היא מסובבת לו את הראש, הוא חוזר ומסתובב אבל לא מוותרים. בסוף היא מצליחה.. אני לוחצת ולוחצת, לחיצות מעולות. מרגישה שעוד רגע והנשמה עוזבת את הגוף. המיילדת המדהימה מכניסה לי המון כוח ואמונה ומתפללת איתי, היא מסבירה לי שצריך לחתוך אותי חתך לא קטן כי אחרת הוא לא יצא, אמרתי לה תעשי הכל רק שכבר יצא, הראש כבר ביצבץ מהפתח והיא ביקשה מאמא לא להסתכל. והיא גזרה. עד הציר הבא הסתכלתי על בעלי והוא נהיה חיוור יותר מהקיר. הרגשתי שאני לא מצליחה לשאת את הכאב והלחץ יותר, אמרתי לה' שעכשיו יעזור לי ודיי, נתתי לחיצה ארוכה והרגשתי איך הוא יוצא. אחרי שעה של צירי לחץ ולחיצות.. 10 דקות אחר כך בערך כבר ילדתי את השיליה. הוא נולד מתוק מתוק במשקל 4.055. בעלי התרגש בטירוף וגם אמא... תפרו אותי משהו כמו שעה וחצי והעבירו אותי באלונקה לביות מלא. כל המיילדות ניסו להוריד אותי מזה ואמרו לי שאני משוגעת ובמצב שלי אסור לי ביות מלא. התעקשתי.. בעלי פה ועוזר לי מאוד. למרות שקשה וכואב זה אושר שאין לתאר!! ה' ריחם עלי והשגיח כל רגע ורגע. הביא לי מיילדת מדוייקת בול בזמן שהצילה אותי, פשוט ככה. הודו לה' כי טוב, ממש ככה❤ ותודה למי שקראה הכל!!

וואו התרגשתי

בפועל ה' נותן כוחות כאלה שאת לא יודעת מאיפה. זה לא שלי. פלא

איזה גבורה את

גם הראשון אצלי היה לא משהו ואמרתי שלא חושבת בכלל על עוד אחד והוא הגיע די מהר למען האמת...

הריון שביעי
המון חששות לפני הלידה
האם אצליח לסחוב?
לידה קודמת ילדתי ב 36 משקל נמוך
האם אצליח להניק?
לידה קודמת היתה קטנה וחלשה
שאבתי לה ופיתחה העדפת בקבוק
ומה יהיה עם הקורונה?
איך בכלל יולדים עם מסיכה
קשה לי מאוד אני עם בטן קטנה
אבל בקושי נושמת
(ככה אני בכל הריון, חסרת נשימה)
כל תנועה כל יום שעובר, הכל כבד ככ
עובדת קשה בעבודה,הילדים בבית, זומים ברקע
וכל בוקר גורבת גרביים אלסטיות עד האגן
ומתפללת לסחוב עוד יום, עוד שבוע.

שבוע 37
נושמת לרווחה שאני כבר שבוע בתשיעי
מתחילה לסגור קצוות בעבודה, בבית
מרגישה שאני לא מסוגלת יותר לשבת מול מחשב
מנסה לעשות הליכות מידי פעם
אבל כל רגע צץ עוד משהו בעבודה ואני מנסה לסיים "רק את זה"
יום ראשון קמה עם תחושה שמשהו מתבשל
צירים, כאבי גב, פעילות מעיים מוגברת, בחילה
לחץ לחץ
אני נושמת לתוך זה ומנסה לסיים משימות
ולהתאפק בסבלנות עוד קצת
כל יום ברחם זה עוד קצת במשקל אני מזכירה לעצמי
הפעם היא תהיה מעל 3 קג? הלוואי
קונה דברים אחרונים שצריכה לתיק לידה
מתנות לילדים
יש לי דולה, חברה טובה
אנחנו עושות תיאום ציפיות
הצירים קצת נעלמים, אבל הלחץ כל הזמן,
ובחילה וחוסר תאבון
ביום שני אני קמה עם לחץ בגב
יש לי הרושם שעד שבת היא כבר תופיע
אני משתפת את אמא והיא מתרגשת ממש
פתאום מתחשק לי לבקש ממנה להיות איתי בלידה
אולי אצליח ליסוע אליה?
נשמע חלום
אבל איך אשרוד נסיעה 50 דק?
ומה יהיה עם הדולה?
אני ממשיכה לכבס בגדים קטנטנים
ולסיים פגישות בעבודה
בשלישי אמא מתקשרת- מה קורה?
זה בא והולך אני עונה לה
בינתיים אני עוד שמנה
טוב, תעדכני
ברביעי ראיתי קצת דימום
אוסר? לא אוסר?
ואם יקח ללידה מלא זמן להגיע
בינתיים צירים באים והולכים
מקרינים לגב
בחילות, חוסר תאבון
תחושה שהמערכת מתכוננת
בעלי חושב שזה לא יילך ליסוע לאמא
"את תלדי לי בדרך השתגעת?"
ובינתיים עובדת כל בוקר בטירוף
ואחהצ לבד עם הילדים כי בעלי במשמרות
והכוחות אוזלים
ברביעי בלילה אני נפגשת שוב עם החברה הדולה
ומכינה אותה שיש מצב שארצה ליסוע לאמא
היא זורמת, אם אני רוצה אותה לקרוא לה
ואם אני רוצה את אמא הכל בסדר
המרחב בחירה הזה מרגיע אותי
אין לדעת אם אספיק ליסוע רחוק
לידות אצלי מהירות
ברביעי בקושי הולדת
מדדה
בחמישי יום חופשי
תוקעים לי ישיבה דחופה מהעבודה
ואני כבר משץגעת
ועוד טלפון מהעבודה
ודיייי
תוך כדי צירים צירים
אני מכינה שבת
הפרשת חלה
מתפללת
הנני בידך
שמור עליי אבא
מעמידה שבת ומרגישה
אני לא אהיה פה, שיהיה להם אוכל
מכינה הכל באהבה וזה מרגיע אותי
בצהריים
מזינה עוד ציונים במחשב במיטה עם צירים
ואז בעלי יוצא למשמרת
אני קורסת בתוכי
זה מה שמגיע לי?
להיות עכשיו לבד עם הילדים?
מרגישה שאני לא נפשית לא יכולה להיות יותר לבד
פותחת פה בפורום פריקה
ואז אני מתקשרת לבעלי,
תחזור אני לא מרגישה טוב
ומשחררת
פשוט מרגישה שאני לא יכולה לאחוז יותר הכל לבד
נכנסת למקלחת ומרגישה שזהו
הצירים נעשים כואבים
אמיתיים
לא מרפים
אני בקושי נושמת
בעלי דופק בדלת
אני יוצאת מהמקלחת
מבקשת תה חם
הוא מסתכל עליי
"לא ללדת לי פה בבית בבקשה"
לא אני בסדר, צריכה תה
מכין לי תה
משכיב את הילדים
"אני רוצה ליסוע לאמא"
"את בטוחה?"
"כן כן אני אתקשר אליה"
מתקשרת
אמא מאושרת
"איזה יופי אפילו ישנתי צהריים!" היא אומרת
בעלי לחוץ לצאת
ואני עוד לא בטוחה
הוא מזכיר לי שיש לנו דרך
אנחנו אורזים דברים אחרונים ויוצאים
הגדולים מלווים אותנו לדלת במבט חשדן
הם מתרגשים ממש
אני מנשקת אותם ויוצאת
כל הדרך אנחנו שרים ביחד
אני בוכה
מתרגשת ככ
מקווה
מתפללת
לידיים טובות
לידיים מלאות
לשמירה
לחיים
בדרך יש לי רק 6-7 צירים כואבים כואבים
אני מפחדת אולי נסעתי מוקדם מידי
אבל כל ציר מגיע בעוצמה כזו...
אנחנו מגיעים, אמא בדיוק מגיעה גם
ומרגע שאני יוצאת מהאוטו ואני רואה אותה
מתחיל ציר
ועוד ציר
ועוד ציר
ואין הפסקה
אין
אין
לא מצליחה לנשום, לא יכולה לזוז
לא יודעת איך לעלות למחלקה
הם מנסים לשכנע אותי לשבת בכסא גלגלים
ואני לא מסוגלת
נכנסים למחלקה
מיון אני לבד,. אסור מלווים
בקושי מדברת
פתיחה 7
הצוות מרוצה
שואל מיליון שאלות שוב ושוב
ואין לי מושג איך אני הולכת ללדת
איך
זה ככ ככ כואב
ורק מזכירה לעצמי שתכף ממש תכף
היא כבר תהיה בידיים שלי והכל יגמר
נכנסת מיילדת
ושואלת אויתי את רוצה ללדת?
ברור
אז תתהפכי על הצד
תאחזי בראש המיטה חזק
אמאלה
לא יודעת מה היא עשתה לי כמעט מתתי מכאבים
לא לא, לא רוצה
את לא רוצה?
לא, לא רוצה זה כואב
רוצה ללדת אבל לא רוצה כואב
הגיון זה כאן
בודקים אותי
אני פתיחה מלאה
המיילדת מעמעמם אורות
מפעילה מוזיקה מרגיעה
טוב לי אני יודעת שתכף היא תופיע
"כשאת מרגישה צורך תלחצי"
לא מרגישה שום צורך
רק רוצה שיגמר כבררר
לא זכרתי שזה ככ כואב
לא מאמינה שככה זה כאב לי גם בפעמים הקודמות?!?
אנחנו מנסות תנוחה על שש
אני מנסה ללחוץ
צירי אימה
צירי לחץ מטורפים
אני רוצה ללדת כברררר
יואו לא יכולה להיזכר בזה אפילו
המיילדת מעסה לי את הגב התחתון עם שמן
ואני רועדת רועדת
אחרי 20 דק של לחיצות בערך
אני נגמרת
המיטה גם נשברה באמצע
טוב שלא נפלתי
אני יורדת
נושמת לרווחה, על הרגליים טוב לי יותר
המיילדת מהממת, מציעה לי ללכת להתפנות
אמא שלי כמעט מתעלפת מהרעיון
אבל היא בפתיחה מלאה!
זה בסדר, המיילדת מרגיעה אותה
אני נושמת לרווחה מתאים לי לטייל
מתיישבת בשירותים
ותוהה אם אצליח לקום משם אי פעם
כשאני קמה בכלל לא בא לי לחזור למיטה
להיכבל שוב למוניטור
אני מטיילת בחדר לעיניהם המודאגות של כולם
אוחזת בשיש , נשענת
מעבירה שם עוד ציר
עולה למיטה
ניסנו עוד איזו תנוחה
כבר לא זוכרת מה
40 דק כבר בצירי לחץ כן?!
ואז המיילדת אומרת טוב די
תתהפכי על הגב
הן עוזרות לי עם הרגליים
ציר אחד ואני מרגישה שזהו אני עומדת למות סופית
הראש בחוץ, אני מתהההה
המיילדת מסתובבת לראות מה השעה
23:41
מה. הקשר. עכשיו. מה. השעה???
תוציאי אותה כבר לפני שאני יוצאת מהעולם הזה!!!
(הייתי עדינה, צרחתי תעזרי לי!!)
הגוף החמים מחליק ממני
בכי קטן
היא עליי
ברוכה הבאה לעולם
יפה שלי
כמה חיכיתי לך
2.900 גר של אהבהה

אהבתי!! העברת לי את החוויה😌

כמה שזה מרגש!
ואיזה כיף שהקשבת לעצמך ולרצונות שלך

גם אני עם דמעות
איזו אמא מדהימה שאת

כל כך כאב הסוף.....
בכיתי וצחקתי לסירוגין... כתבת ממש חי.
''תוציאי אותה לפני שאני יוצאת מהעולם הזה! ''
כל כךךך....
וואו 40 דק' צירי לחץ ללא אפידורל?! אמל'ה!

מרגש, וכ"כ מזכיר לי את הלידות שלי (למה אני בהריון שוב תזכירו לי?!?!)

ולידה שביעית??? לא ידעתי....

תודה לכל תגובה ❤️❤️

לעיבוד חוויה.. כי היה לי ממש טראומטי...

באמת מדהים ששרדת לספר

עד היום אני נדהמת. מסתכלת במראה בבוקר- 'אני בחיים? חחח מגניב'

אני שבועיים אחרי כבר לא הצלחתי לרשום 🤷‍♀️

ליל חמישי, שבוע 38+6. מבחינתי אני יולדת לא לפני 41+5...
יושבת לי בכורסה, אחרי חודש שלם של ברקסטונים, ואחרי ערב של בישולים לשבת (ארטישוק ממולא, יאמי. שירת אותנו נאמנה אח''כ כל השבת...).
בשתיים בלילה אני מרגישה ברקסטון ואומרת לעצמי, ''הי, זה היה ציר, לא ברקסטון''. מחכה בסבלנות...
שישי בבוקר כבר ברור שיש צירים אבל עדיין רחוקים ולא סדירים. בעלי עם הילדים מארגן לשבת ואני מנסה לנוח בחדר ולתזמן צירים. בערך ב12 אנחנו מתחילים לחשוב מה נעשה עם הילדים אם נצטרך לצאת בשבת...
הצירים כבר נהיים סדירים אבל רחוקים זה מזה.
ב3 וחצי אני מודיעה לאחותי שגרה עשר דקות נסיעה ממני שאני מביאה לה לשבת חמישה ילדים, ארבעה סירים, מלא סלטים, חלות ועוגות...
בעלי לוקח אותם, חוזר, מתארגנים מהר לשבת.
בהדלקת נרות אני תוהה למה רק עכשיו חשבנו על הרעיון הגאוני הזה- שבת בלי הילדים! איזה שקט רוגע...
בעלי קצת לחוץ, ואחרי סעודה זריזה אין לנו מה לעשות, אז מזמינים אמבולנס לתל השומר.
מגיעים, קבלה, מרגישים מוזר עם בגדי שבת כשמסביבינו כולם בבגדי חול מדברים בניידים ואוכלים פיצה...בסוף ראינו אחת בגופיה ושורטס מוציאה ספר תהלים ומתחילה להגיד...אין על עם ישראל. גם כל הצוות במחלקה כיבד לגמרי.
בקבלה אני אומרת לבעלי ''-מטורף לחשוב שעוד כמה זמן הוא בחוץ...'' והרופאה אומרת ''מרגש לשמוע את זה ממכם- שכבר עברתם חמש לידות...'' אני שותקת אבל חושבת לי שהיא לא מבינה שזה רק הופך להיות יותר מדהים ומרגש מלידה ללידה.
בערך בחצות הכניסו אותנו לחדר לידה. המרדים מתעכב, ואני עם אפס כוח להתמודד עם צירים. מראש החלטתי שאני הפעם עם אפידורל. אחרי שנת קורונה אין לי שמץ כוח נפשי.
בא לי לצרוח כל ציר, ובסוף המרדימה מגיעה. והמיילדת רואה כמה אנחנו עייפים, ומשכיבה אותנו לישון 🙂.
בעלי גמור מעייפות, ישן חופשי איזה ארבע שעות, כולל נחירות מידי פעם
אני ישנה פה ושם, לא נוח לשכב ככה על הגב כל הזמן...אבל מודה לה' על האפשרות לקחת אפידורל.
בערך ברבע לשש המיילדת החמודה באה לבדוק, ומסתבר שאני כמעט בפתיחה מלאה.
מתארגנת בזריזות. אני מעירה את בעלי. לוקח לו זמן לקלוט איפה הוא..ומה קורה פה...
מרגישה לחץ, לוחצת שלוש פעמים והחמודיק בחוץ. ישתבח שמו, אני אחרי. תשעה חודשים מעייפים פיזית ונפשית הסתיימו בשעה 6:08 בשבת בבוקר.
דבר ראשון אני שמה לב לפנים שלו- בול כמו שאר הילדים במשפחה, א''א להתבלבל...
דבר שני אני שמה לב לפולקעס שלו!! מה זה הדבר הזה!! נולד שמנצ'יק!!
אוך, המתיקות הזאת. נשמה שלי. ברוך הבא לעולם הזה. נשתדל להנעים פה את זמנך. 🙂.
המיילדת שוקלת ומבשרת לי שהוא נולד 4.300. מה???? מה זה הגודל הזה? ב''ה שלא עשיתי הערכת משקל שבוע לפני...היו מלחיצים אותי...
עכשיו אני מבינה למה היה לי כ''כ כבד וכואב בסוף.
הקטני יונק ואני מתענגת עליו.
בעלי מחזיק אותו ושר לו ''בר יוחאי'' לכבוד שבת, והרופא תופר אותי תפר אחד מפעם שנפתח.
כל השבת עוברת עלינו בכיף ובשקט. הוא לא צריך למהר לילדים...ולא צריך להתקשר לכולם....רק אנחנו והתינוק, אפס הפרדה. ארטישוק ממולא. תענוג.
במוצ''ש כל הדתיות מתכנסות בחדר אוכל להבדלה, ואז אנחנו נוחתים לעומס של השבוע. טלפונים, עניינים, ברית בשבת 🙂.
ב''ה. ילד בריא, לידה רגילה, חסדי ה'.
שום דבר לא מובן מאליו.

איך זה שכל הסיפורים כ"כ מרגשים אותי🥺

וגם את כותבת בכישרון רב

אחד אלוקינו
כתבת מהמם איזה מרגש

"אפס הפרדה. ארטישוק ממולא. תענוג!!" גמרת עלי!!

ואיזה משקל מכובד! שבוע לפני התלמ עוד

רק שעדיף ללדת בת בשבת...ברית בשבת זה סרט...

שהלידה היתה לפני מעל 3 שנים. (עוד לפני הקורונה). הכל התחיל כשבעלי נסע למקומות הקדושים באוקראינה, הנסיעה היתה כשהייתי בשבוע 34+כמה ימים. הוא נסע ולא חשבתי בכלל שיש סיכוי שאלד ב6 שבועות הקרובים, בזמן שבעלי היה במסע שלו, אני הייתי בבית של ההורים שלי ביחד עם הבכור שלנו. באותו זמן אחותי הקטנה(בת שנתיים) היתה עם דלקת ריאות.
חזרתי הביתה אחרי שהות של מספר ימים בבית הורי, אבל הגעתי הביתה עם שיעול שכבר לא עזב אותי עד הלידה. בעלי חזר יומיים אחר כך, מצונן עם כאבי שרירים, הוא היה באוקראינה והיה שם שלג כבד....
השיעול שלי היה נוראי, הצלעות כאבו בטירוף, ואני בוכה לבעלי כל הזמן, והוא נאנח גם הוא, ושתינו צריכים לטפל בבן השנתיים שלנו. אחרי כמה ימים מטורפים כאלו, הייתי אצל חמותי לשבת, אבל הייתי בחדר אחר, בוכה מרוב שיעול וכאב צלעות (לא יודעת למה לא הלכתי למיון).
חמי אומר לבעלי שזה בטוח דלקת ריאות, וצריך ללכת לטרם. אחרי שבת שנינו הולכים לטרם, ואני בכלל לא חשבתי בשבוע הנוראי אם יש תנועות או לא, הייתי שקועה בשיעול הכבד... אומרים לי בטרם, שחבל שהגעתי כל כך מאוחר, כבר אין מוניטור היום. ואני אומרת שלא צריכה מוניטור, רק צילום לריאות. יש לי חום, הסטאז'ר שהיה בודק לי את הריאות ואומר שזה לא דלקת ריאות, ולא כדאי לעשות צילום רנטגן בהריון, הוא עשה לי אינהלציה שלא עזרה בכלל. ואמר שאם ביומיים הקרובים אין שיפור עם אינהלציה, יעשו לי רנטגן.
למחרת החלטתי לנסוע לאמא שלי לקחת את המכשיר אינהלציה ולקפוץ להגיד מזל טוב בחתונה של חברה מאוד טובה, ואני כל הזמן משתעלת ובוכה. שום אינהלציה לא עזרה לחתונה הגעתי במסירות נפש, ויצאתי מיד לנשום אויר...
הביתה כבר לא יכולתי ללכת, היה לי קוצר נשימה בדרך חזור מהחתונה, בכיתי כל הדרך, והיו לי דליפות שתן, וכאמור הגעתי רק עם בגד שבתי (לא תכננתי להישאר לישון אצל אמא שלי). אני עד עכשיו לא מבינה איפה היתה האחריות שלי שלא הלכתי למיון.
כמובן שנשארתי לישון אצל אמא שלי, לא הייתי במצב שאפשר לנסוע הביתה, (אנחנו היינו גרים בעיר אחרת, מרחק שעה נסיעה). עבר עלי לילה נוראי עם שיעולים עמוקים, ניסיתי אינהלציות שלא עזרו. למחרת בערב הלכתי לרופאת משפחה שהיא גם רופאה פנימית, היא בודקת לי סיטורציה שהיתה 92, ואומרת שבמצב כזה אסור לי לעבוד ומוציאה לי אישור מחלה לשבועיים+שבוע אחורה שכבר לא הייתי מסוגלת לעבוד. ולטענתה מדובר בברוכיט והיא רושמת לי אנטיביוטיקה וכדורים להקלה על השיעול. היא אומרת שאם אני יולדת ב24 שעות אחרי לקיחת הכדור, אז צריכים לעדכן בחדר לידה שהתינוק זקוק להשגחה מיוחדת, כי לכדור יש השפעה על העובר. ואז לפני שאני הולכת חזרה לבית של אמא שלי, הרופאה פתאום שואלת אם אני לא מרגישה שהשיעול דוחף את התינוק למטה? ואז היא פשוט נתנה לי חומר למחשבה....
חזרתי לאמא שלי, עדיין אין לי בגדים להחלפה, לקחתי קצת בגדים מאחותי וביקשתי מבעלי שיקנה לי הלבשה תחתונה...(לא הכי נעים, אבל לפעמים אין ברירה, במיוחד עם הדליפות שתן שהיו).
כל אותו הלילה לא ישנתי, הרגשתי לחץ למטה, והמשכתי להשתעל. ב8 בבוקר אני אומרת לבעלי שהולכים עכשיו לבית חולים- ביקור חולים. אנחנו מגיעים לשם אני בשבוע 36., ואומרים שאני עם חשש לדלקת ריאות ויש קצת צירים. בודקים לי פתיחה ואומרים לי שזה פתיחה 2,אבל לא בלידה ושהולכים לשלוח אותי למיון שערי צדק שיטפלו בדלקת ריאות, הצות בביקור חולים נכנס קצת לפאניקה, הביאו לי מכשיר רנטגן לקבלה, הוציאו את הנשים שהיו בקבלה, חלק הכניסו לחדרי לידה.. ושמו לי 2 סינורים ועשו לי צילום, כמה רופאים בדקו אותי ואמרו שזה נראה דלקת בצד השמאלי, הזמינו לי אמבולנס כדי לפנות אותי לשערי צדק. והצירים שלי מתגברים, אני מבקשת שיבדקו לי שוב פתיחה, אבל הם לא רוצים... האמבולנס מגיע, מכניסים אותי באלונקה, ובמשך הנסיעה אני עם צירים כואבים של משך קרוב לדקה עם מרווחים של 2 דקות. אני מגיעה לשערי צדק, הפרמדיק מכניס אותי למיון הרגיל, כי זה ההנחיה שקיבל, הם רואים אותי, אז צועקים לו שיעלה אותי למחלקת יולדות. אני מגיעה לקבלה, מקבלים אותי מיד, אני בפתיחה 4.5, חשבתי שיותר, אבל אחרי כמה צירים כואבים, ושיעולים שגם עושים את העבודה.. המיילדת בודקת אותי , יוצאת מהחדר וצועקת 9.5, ישר תופסת עוד מיילדת את המיטה ומטיסה אותי לחדר לידה, 2 דקות אחר כך החזקתי את הבן המתוק שלי, ששקל בלידה 2.750, משקל יפה יחסית לתחילת שבוע 36.
לא היה עומס בשערי צדק ונתנו לי להיות בחדר לבד, כל הזמן אני משתעלת ונותנים לי אנטיביוטיקה בוריד. כמה פעמים הגעתי בוכיה שיביאו לי כבר משככי כאבים לכאבים שהשיעולים גרמו בצלעות, והאחות שואלת אותי אם אני לא מרגישה התכווצויות, אמרתי לה שאני רק מרגישה שכואב לי להשתעל...
לתינוק המתוק היה סוכר נמוך והיה בהשגחה עם ניטור לסוכר, הייתי אמורה להשתחרר בחמישי, אבל לא שיחררו לא אותי ולא את הילד. בשישי בבוקר אני שואלת את האחיות אם משחררים אותי, ואומרים לי שכנראה כן רק מחכים לרופא פנימאי שיבדוק לי את הריאות ויתן הנחיות להמשך טיפול בבית.. בנתיים קוראים לי מהתינוקיה, התינוק משוחרר, אני לוקחת אותו בשמחה, שולחים לי בגדים להלביש לו והוא כבר מוכן לצאת.. רק אני עדיין מחכה לשחרור, כבר שעתיים לפני שבת אני לוחצת על הרופא שאני רוצה שעכשיו ישלחו לי פנימאי שיבדוק אותי, כי עוד מעט שבת. מגיע פנימאי בודק לי סיטורציה שעומדת על 95, בודק את הריאות ואומר שממליץ לי להשאר, אני מתחילה לבכות,, אז הוא אומר שאם זה כל כך חשוב הוא ישחרר אותי. אני מקבלת מרשם לטיפול בבית, ומכתב שחרור, בשעה טובה, השעה כבר שעה וחצי לשבת. אנחנו ישר מזמינים מונית ויוצאים... ורק לפני שנכנסתי למונית אני קולטת שעדיין יש לי וריד פתוח לעירוי, אני חוזרת ומבקשת מהאחות שתוציא לי את המחט. וסוף סוף נוסעים לאמא שלי.... היה שלום זכר, כולם הגיעו, והיה מדהים ברוך השם, אני הייתי חלשה מאנטיביוטיקה ומהלידה ומהכל.. אבל ברוך השם הברית היה בזמן וכבר הייתי מאוששת, רק תכלס מיד כשהתחזקתי, חודש אחרי הלידה כבר חלמתי על עוד הריון...

את יודעת זה ממש מזכיר לי מה שקרה לי בלידה הקודמת
קצת אחרי החיסון שעלת פיתחתי קצת חום ושיעול
השיעול לא עזב אותי עד הלידה
כמה השתעלתי שה' יעזור
לא היה לי יום ולא לילה
לקחתי מלא דברים טבעיים ושום דבר לא עזר
כאב לי כבר כל הגוף
וגם אני פיתחתי לידה בשבוע 36!
אחרי חודש של שיעולים
לדעתי זה ממש הסיבה ללידה המוקדמת
וגם אצלי היה בעיה של סוכר לתינוקת אחרי הלידה
והיא נולדה קטנה יותר 2450...
איזה סיוט מה שעברת!!

אצלי לא היה דרמטי באף אחת מהלידות...

ראשונה בערך 20 שעות, בשלב כלשהו לקחתי אפידורל כי נגמר לי הכוח. מתחרטת על זה עד היום ולא מוכנה לקחת שוב...
סבלתי מכאבי גב רציניים באותה נקודה מלא זמן אח"כ, ואסור לעשות טיפולים בגב אחרי אפידורל במשך כמה חודשים. היה נורא!

בלידה שאחריה שב"ה לקחה כ5 שעות לא לקחתי ומהר מאוד אחרי הלידה כבר יכלתי לקום ולתפקד, הרגשתי ממש אחרת!!

ללידה השלישית הגעתי מותשת אחרי תקופה משוגעת, הילד הרגיש את זה כנראה ופשוט יילד את עצמו.
בקבלה היתה פתיחה 6 וחצי, לא זוכרת איך הצלחתי להחליף בגדים. אחרי כחצי שעה בחדר לידה המיילדת אומרת לי- הנה, אני רואה את הראש! תלחצי! הייתי בטוחה שהיא עובדת עלי. לחצתי כמה שהיה לי כוח וזה לא היה הרבה והילד פשוט החליק החוצה 😁.

לידה רביעית לקחתי גז צחוק, היה סביר.
אמא שלי לא יכלה לבוא והייתי חייבת משהו...

גם לי יש כאבים בנקודה בין החוליות בגב למטה. יש מצב שזה זה??

אולי כדאי שתבדקי

איך לא חשבתי על זה עד עכשיו!!!

חח סתם, היו לי גם כאבים כאלו ולקח לי מלא זמן לחשוב אם אולי זה קשור לאפידורל😅
לא מתחרטת שלקחתי, למרות שכנראה לא ממש השפיע עליי לגמרי..

ובצירי לחץ לדעתי לא השפיע בכלל. בדיוק בגלל זה לא באלי לנסות בלי. אבל הייתי עם מלאן פיטוצין וזירוזים מזירוזים שונים כיד המלך

לק"י

ככה כתבו פה פעם נראה לי.
לי בלידה הקודמת היה טוב עם האפידוראל (לא כאב לי. רק הרגשתי לחצים שלא הציקו לי), אבל את צירי הלחץ הרגשתי גם הרגשתי......

כי כל שניה לחצתי שיבוא מרדים להעלות את המינימום..
אבל נראלי עד שהוא הגיע זה כבר לא עזר..

אבל גם לא לגמרי עזר.
אבל עכשיו אני רק זוכרת שהיו כאבי תופת, לא זוכרת את הכאבים עצמם, איזה חסד ה' השכחה הזאת של הכאבים...

עד אז ממש כאב לי להיזכר בצירי לחץ ובתפרים.

בצירי לחץ לא השפיע בכלל, ב"ה הייתה לידה מהירה מאוד..😅

למרות שנוח לחשוב ככה. גם אני חשבתי ככה אבל אמרו לי אחרת.
בלידה עצמות האגן זזות ומתרחבות.
וזה הכאבים שמרגישים אחכ.
אבריה מתפרקין. רק אחרי שנתיים חוזרים למקומם.
הגיוני שיכאב הגב גם בלי קשר אם לקחתי או לא לקחתי.

אגב, האפידורל לא מוזרק למטה בעצם הזנב. אלא דיי באמצע הגב.

זה היה בלידה עם אפידורל

הפער בהתאוששות בין לידה עם ללידה בלי היה כל כך משמעותי!
מעדיפה לסבול צירים כמה שעות ולהתאושש מהר מאשר לסבול כמה חודשים.

2 הלידות שלי היו עם זירוזים. זה כאבי תופת.

הבנתי שזה הרבה יותר כואב מלידה רגילה ושחייב לקחת אפידורל.

בע"ה בהיריון הבא תהיה לי אמן ואני אעדכן אם זה שונה או סתם אין לי כוח סבל

חח סתם. יש לי כוח סבל ברמה מסוימת.

רק עם עזרים חיצוניים תודה לאל.
בלידה הראשונה תכננו לשים פיטוצין. ופתאום ירדו המים בפתיחה די מוקדמת. וראו שאני ממש ממש בסבל אז ויתרו על פיטוצין כדי לא לגמור אותי.
וברוך השם מרגע שירדו המים זה התקדם יותר מהר.

עשו לי סטריפינג ובלון.

לק"י

ובראשונה פיטוצין.
לא זכור לי כנורא יותר מאשר בלידה בלי הזירוזים..... אולי צפוף יותר.
אבל זרזו עם פתיחה כבר, לא מאפס.

היתה ךתיחה 1.5 מחיקה 70
בשני כלום. צרצרים אולי פתיחה 0.5

עם אפידורל כאב לי כל האגן יום שלם אח''כ. בלי אפידורל תמיד הרגשתי עייפות ואולי מעט חוסר נוחות באגן אבל לא כזה כאב שא''א לקום וללכת.
בסדר...בחירה שלי מתי לסבול...

אני קיבלתי ב2 הלידות אפידורל.
בלידה ה2 קיבלתי ממש ברגע האחרון, בפתיחה 9.5. ואחרי הלידה הזו כואב לי בגב הרבה יותר מאשר הלידה הראשונה🤷‍♀️ נגיד אני מתכופפת לקלח את הילד קשה לי להתיישר.

לנצח? 😅🤦‍♀️

בערך עשרים שנה.
אח''כ האיברים חוזרים למקומם ובגיל 50 את כמו חדשה

מקווה שכל האיברים זוכרים איפה הם היו במקור

היום גם בגיל 80 לא כולם מתפרקים, ב''ה. יש מבוגרים בריאים וחזקים!!

אבל אח"כ עובר ב"ה

כל פעם אומרת שלא אקח אפידורל ומשתפנת ברגע האחרון...

זה פסול? אין מצווה שיכאב בלידה.. כולן אימהות גיבורות וח"ו מי שלוקחת אפידורל ממש לא משתפנת! תהיי גאה בעצמך

ומאוד רוצה בזה...

שבוע 36 הבעל ברגילה✌️
החלטנו לעשות את כל הקניות אז למרות שזה מוקדם, הרי כמו אמא שלי אני אלד שבועיים אחרי התאריך.
עדיין שבוע 36, אני מגיעה להערכת משקל והעוברונת באחוזון 20. אבל בגלל שהיא ככ השתוללה הרופאה ביקשה שאגיע שוב שבוע הבא.

מגיעה שבוע הבא, הערכת משקל 15. איזה כיף?
מנטרים אותי (מלשון מוניטור, כן?) ו... דממה. אין צירים. רק פעימות לב מתוקות.
אומרים לי לחזור עוד יומיים.

אז חזרתי, מי אני שאווכח?
אחוזון 12. איזה כיף🙄
שוב מוניטור. שוב אין צירים.
ו...שוב לחזור עוד יומיים.

חוזרת. יום חמישי.
אחוזון 9🤦
ברופאה אמרה שמאחוזון 10 מזרזים, אבל העוברית זזה יותר מידי וקשה לבדוק כמה בדיוק היא, אז היא אומרת לי להכיע שוב ביום שני, ואם עד אז לא תתפתח לידה היא תשלח אותי לזירוז.

ערב שבת. בעלי ב''ה בבית.
אני מרגישה במיטבי. לובשת שמלה מהממת והולכת לבית הכנסת הלוך חזור. כל כיוון 15 דק'.
(שתבינו איזו קלילה הייתי).
אנחנו חוזרים, מקדשים, באים לבצוע את הלחם ו....בום. הפסקת חשמל😁✌️
לומשנה, ממשיכים כרגיל
טועמים מהמרק ו... הוא מקולקל😱
יש עוד אוכל ב''ה😌

2 בלילה. שבת.
בלילה ההוא נדדה שנת אין לי הסבר.
כאבי בטן, הולכת כל 10 דקות לשירותים. אני בטוחה שזה קלקול קיבה מהמרק.
מוצאת את עצמי ב4 בבוקר, עמידת שש על המיטה, בעלי מתעורר ולא מבין מה נסגר איתי.
אני מסבירה לו שכואב לי.
הוא: אולי זה צירים?
אני: פחח נראה לך?
הוא: טוב, אז אני חוזר לישון.
אני: תהנה, אני לא אצליח.

יוצאת מהחדר ומרגישה שבא לי להקיא. כל הבית עם ריח של חמין(ד''א, מאז לא הכנתי חמין. יש לי סיוטים). אני מתחילה להרהר אולי זה אכן צירים...
5 וחצי מעירה את בעלי סופית.
קובעת לו שהוא הולך להתפלל מוקדם ובדרך לוקח אותי להורים שלי.
אז הולכים וכל כמה דקות עוצרים כי יש ציר.
מגיעחם לבית של ההורים שלי ומתפצלים.

דופקת לאמא שלי על הדלת-
היא: מי זה?
אני: אין לי הסבר
היא(קופצת מהמיטה): קרה משהו??
אני: אני חושבת שאולי יש לי צירים, אפשר להיכנס?
קיצר, לא זוכרת מה היה ואיך הבחנו שזה צירים.
שעה וחצי אני עם צירים אצל ההורים שלי ביחד עם אחים שבטוחים שאני עובדת עליהם(''את ממש לא נראית שאת עומדת ללדת'', ''בכלל לא נראה שכואב לך'', חבורה של הזויים!!!! מה אני אעשה אצלכם בשש וחצי בבוקר??????)

אני ואמא שלי הולכות לחפש מיילדת ביישוב כדי לראות אם יש למה לנסוע לבית חולים או לחכות למוצ''ש.
הולכות למיילדת א', לא עונים לנו.
מיילדת ב' לא עונים לנו (בשלב הזה מתחיל לרדת גשם).
אבא שלי(אחים שלי עדכנו אותו) חוזר מהתפילה ומספר שבדרך פגש את בעלה של מיילדת א', והיא מוכנה שנגיע אלייה(בדרך הוא כבר אסף את הנהג אמבולנס, הפרמדיק, ושלח את אחים שלי להביא את תיק הלידה).

המיילדת בודקת אותי, פתיחה 4 וחצי.
היא ממששת את הבטן ואומרת שלדעתה המשקל הוא 2.350, אבל קשה לדעת כי היא לא מפסיקה לזוז.

אוספים את בעלי ואת התיק ונוסעים.
(בעלי נהנה, החליף חוויות מהצבא עם הנהג אמבולנס🤭)
מגיעים לבית חולים ומחייבים אותי לנסוע על אלונקה (מביך. רציתי שהאדמה תבלע אותי.)
מגיעים למיון יולדות, אני נכנסת לשירותים ויוצא הפקק הרירי.
המיילדת במיון (מאמי ברמות) בודקת, פתיחה 5 וחצי, היא אומרת שלדעתה יש לי בבטן מעל 2.500.
היא נותנת לי חלוק, ואני נכנסת למקלחת, היא מבטיחה לי שכשאצא אקבל חדר לידה.
מתקלחת,יוצאת, (כל הזמן עם צירים), בעלי בטעות פולט שזו בת🤣🤣
אמרתי לו שבסדר, גם ככה עוד מעט זה כבר לא יהיה סוד🤷

נכנסת לחדר לידה, ו... בואו. זה לא חדר לידה.
זה אשכרה אולם חתונות!!
בכיף היינו מתחתנים שם!
מחברים אותי למוניטור אלחוטי, אני יושבת על הכורסא, מריצה צחוקים עם בעלי ואמא שלי (המיילדת לא מבינה מה נסגר איתנו).
ו-א-ז!!
אמא שלי מוציאה אוכל שהביאה איתה, אני בולסת כי הייתי רעבה.
נכנסת להתקלח שוב, יוצאת ו... מקיאה הכל😌
(אמא שלי ובעלי מקדשים ואוכלים חמין🤢)

מתישהו בודקים פתיחה ואין התקדמות למרות שעשו מתישהו סטריפינג, אני מבקשת פקיעת מים
אחרי שעתיים נוספות פתיחה שבע! וואו!
בשלב הזה הצירים מתחילים להיות כואבים.
מאוד.

אני אוכלת ארטיק קרח ומקיאה אותו. דוחה ברמות.
עכשיו השעה 15:00 אחה''צ, ויש החלפת משמרות.
נכנסת מיילדת- מה??? את בלי אפידורל????
את חייבת! את לא תצליחי לעמוד בלחיצות.
מסרבת בנימוס.

אני הולכת לישון. עכשיו יש ךי קטע שבמצבי עייפות קיצונית העיניחם שלי נשארות מעט פתוחות בשינה. המיילדת נלחצת ובטוחה שהתעלפתי מרוב כאב🤣
הרגשתי שממש כואב לי ואמרתי שאני מוכנה לקחת אפידורל.
המיילדת הולכת לקרוא למרדים.
ואני אומרת לעצמי, ''תקשיבי טוב נשמה, יש לך הזדמנות אחרונה ללדת בלי אפידורל! תנצלי אותה''.
ואז הרגשתי צורך ללחוץ. ולחצתי. ו...פשוט הרגשתי שהיא בחוץ!!
אני: אמאאאא היא בחוץ!!!!!!
אמא שלי רצה לקרוא למיילדת, היא באה עם המרדים, בודקת, פתיחה מלאה והיא מרגישה את הראש!!
מעיפה משם את המרדים ומתחילים לחיצות. אחרי 5 דקות יש האטות בדופק של העוברית.
המיילדת אומרת לי שאם הלידה לא תקרה בדקות הקרובות יאלצו להכניס אותי לקיסרי, אין מצב מבחינתי.

לוחצת, לוחצת, והמיילדת מחליטה על וואקום. עושים לי חתך יזום. והתינוקת יוצאת. מאמי ברמות😍
מביאים רופא ילדים (כי זו נחשבת לידה מכשירנית), הוא בודק והכל בסדר. מביאים לי אותה, והיא מושלמת. וואו. יודעת לינוק מהרגע הראשון. קסם!!

אני מבקשת ביות מלא, ואומרים לי שקצת בעייתי אבל המיילדת מתעקשת איתם שאני מספיק חזקה
(לא רוצים לתת לי כי המשקל שלה גבולי לביות, 2.620, והייתה לידת וואקום+חתכים).

אני מתה לקום להתקלח ולא מרשים לי🙄
כי צריך לתפור אותי...
תופרים, לוקחים אותי לחדר(נראה חדר בבית מלון), ו... זהו.
נגמרה הלידה אז אפשר לסיים כאן



תודה למי שקראה!
היה לי כיף לכתוב😌❤️

ולא הבנתי- איך הלכת לישון בפתיחה 7???🙈
לא מבינה איך אפשר להירדם.. זה כבר צירים ממש כואבים וצפופים בשלב הזה😳 את משו מיוחד👌🏼
נשמעת חוויה טובה (חות מהתפרים והוואקום🙄) יחסית ללידה ראשונה, ב"ה!!

נרדמתי וכל פעם שהיה ציר התעוררתי...
ב''ה הייתה חוויה טובה😁❤️

הרסת אותי עם החמין

זה מזכיר לי כמה לחץ הפעילו עליי בלידה הראשונה שאקח אפידורל
מכל כיוון
בסוף הסכמתי (כמה אפשר לסרב כשאני סובלת ככ?)
ספירת דם, הטסיות 92
המרדים: אין מצב, אני לא נותן אפידורל פחות מ 100
והלך
אחחח נשמתי לרווחה 😅

חח אני מפחדת מההתאוששות שאחרי האפידורל🙈

לא היו כאבי גב, לא היו כאבי ראש, לא היה כלום. תוך שבועיים הייתי בנאדם אחר.

לק"י

וזה כל כך הקל עלי. הרגיע אותי מהעצבים עם הצירים....

נס שאישרו לי😅

בחדר לידה של הלידת מים אבל עוד לפני שהפכו אתזה לחדר לידות מים...

חח שערי צדק - הריון ולידה
😁😁

הריון שני..
לידה ראשונה בארבעים אפס אפס
הפעם בא לי מוקדם. מפנטזת ממש על חנוכה

יש צירים קלים מתחילת תשיעי
חנוכה מגיע ואיתו צפייה גדולה
בכל ערב אנחנו שרים וחוגגים
ובלילות חשה אכזבה שזה עדיין לא קרה
חנוכה מסתיים כשעודני עגולה ותפוחה כסופגניה

התאריך המעניין הבא בתור הוא היומולדת של בעלי שחל בשבת
לבעלי זה דווקא קורץ לצרף בייבי לחגיגה
לי פחות כי רציתי לשמוע שירים וגם הרגשתי לא בנוח עם נסיעה בשבת
מה גם שזה אומר לעבור את התאריך ומי מסוגל לחשוב על זה..

שישי 40+2 אנחנו במעקב הריון עודף ואין שום התפתחות
כשחוזרים אני ממש עצובה ובוכה על השבועות של ההמתנה
שבת בלילה חוגגים יומולדת
שבת בבוקר מסיימים את הסעודה אצל ההורים
גיחה לשירותים והפתעה - מים מקיוניאלים

אמא מזמינה אמבולנס.
הבעל מביא תיקים.
נשיקה וחיבוק לילדונת.
מחכים למטה.
שכנים בחלון.
בושות.
נוסעים...

בקבלה רגוע ונעים.
מתחילים עם מוניטור תקין.
צירים קלים ולא סדירים
בגלל המקוניום נכנסים להשגחה בחדר לידה

מקבלת אותי מיילדת מתוקה ממש שפותחת וריד
ומחברת למוניטור שהיה איתי לאורך ככלללל הלידה
(ספויילר: 10 שעות.. דמיינו את אורך התדפיס)
החלפת משמרות אז עוברים למיילדת נוספת חמודה גם כן
למרבה האירוניה השעון מעורר בפלאפון נדלק מסיבה לא ברורה ומלווה אותנו בכל הלידה
רציתי מוזיקה הרי..

לאחר זמן מגיע רופא לבדוק פתיחה - 2.5-3
מבינים שבקצב הזה לידה כבר לא תהיה בשבת
עדיין צירים לא סדירים ולא כואבים
מחליטים על פיטוצין
עובר די הרבה זמן כשברקע המיילדות מפטפטות בנחת
כשתמו כל נושאי השיחה חוזרות 2 מיילדות עם שקיות פיטוצין
למראה האכזבה על פניהן מציעה להן לחבר אחד לכל יד ;)
מתחילים במינון נמוך
לאט לאט מעלים
בינתיים יוצאת לה שבת ואיתה היומולדת
אחד הגברים עושה הבדלה בחוץ וזה עושה הרגשה ממש נעימה
קדימה.. אפשר לשמוע שירים..

הצירים כבר סדירים וכואבים ממש
אני על כדור פיזיו נושמת, קופצת ומעסה את הגב
בהתחלה עוזר וכשהעוצמה עולה כבר קשה לי למצוא תנוחה שתקל עלי
בדיקת פתיחה - 3.5-4 מבאס.
מעבירה עוד איזה שעה עם צירים בלתי נסבלים ומחליטה על אפידורל

מסיימים עם ההרדמה
מחכה להקלה
אין. לא משפיע
הכל מתחיל להיות קשה יותר
הצירים צפופים ממש ועוצמתיים מאוד
מנסה למצוא תנוחה שתאפשר לי שפיות
ומסתבכת עם כל החוטים והמוניטור
מרגישה עייפה ומותשת בטירוף
מצאתי את עצמי מפהקת באמצע צירים הזויים..
המרדים מנסה להוסיף חומר ועדיין אין הקלה

מגיעות 2 מיילדות מהממות ממש
העסק מתקדם תוך דקות לפתיחה מלאה
אני מתפתלת ולא מסוגלת לשבת או לשכב
כמה לחיצות שלא ברור לי איך שרדתי אותן

ואז הוא הופיע...
התינוק המושלם שלנו
4 קילו של מתיקות אינסופית!! אושרררר!!!!

אז מוצאי יומולדת שמח בעל יקר
ויומולדת שמח ילד אהוב וטהור שלי

הַטּוֹב - כִּי לֹא כָּלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְּרַחֵם - כִּי לֹא תַּמּוּ חֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם קִוִּינוּ לָךְ

מהמם ומרגש

זה הכי הרבה שאני מצליחה להוציא ממני
השיר יצא ב24.2 באותו בוקר שהלכתי למיון ואשפזו אותי. הלידה הייתה יום אחרי.

כשתפרו אותי, המיילדת שמה את הקליפ בפלזמה. אז מתקשר לי גם ללידה כששומעת

שבוע 37 יש לי כאבים ממש חזקים בבטן למעלה כנראה פיצוש אוהבת להתמתח ולהישאר ככה כמה דקות טובות. בשלב מסויים החלטתי ללכת להיבדק רק כי זה גם תסמין של רעלת וסתם כי אני רוצה להיבדק ויש לי סיבה. מוניטור תקין. יש קצת ברקסטונים וזה לא מרגש. הרופא שולח לבדיקות דם ואולטרא סאונד למחרת בבוקר. 37+1 בהערכת משקל פתאום התינוקת מתאימה לשבוע 34 אחרי שכל ההריון תאמה במדויק את גיל ההריון. זרימות תקינות שליה קצת זקנה לשבוע. מעכשיו מעקב גדילה הם לא אוהבים את זה שהיא ירדה באחוזונים מ50 ל10. מפנה את כל הבדיקות לרופאה שלי שמייד מפנה אותי לרופא הריון בסיכון ומבטלת את התור לשבוע הבא. ומעקב מוניטור ואולטראסאונד כל יומיים. 37+3 היום עוברים דירה. אורזים באטרף ומסבלים הכל בעלי לא כל כך קולט מה הפירוש של אישה בהריון בחודש תשיעי ולא מבין למה רק הוא סוחב ואולי שאעזור לו להרים את הספה 2 קומות😶 (הי מתוק, אני רציתי לשלם על הובלה) ועדיין מתאמצת הרבה יותר מהרגיל... אוכלת על זה סרטים. סיימנו את המעבר ביום שישי. נשאר לנקות את הבית הקודם. מוצ"ש אני רוצה ללכת לנקות לבעלי ממש אין כח- אני די מכריחה אותו. מזל כי למחרת מתחיל הכיף. אני הולכת לקופה וקובעת תור לרופא הריון בסיכון למחר זה יהיה בשבווע 38 בדיוק. ב"ה קיבלנו את פרופסור יגל שאומר לנו שהוא מציע ללכת לזירוז חשש לiugr כשהיא תהיה בחוץ נהיה רגועים יותר. הולכים לשערי צדק גם שם רוצים לזרז הערכת משקל 2.429 אני מגיעה לזירוז ובטוחה שנכנסים נכנסים לחדר לידה ומתחילים- טעות מרה. הכל נמרח מורידים אותי למחלקת נשים ואני תשיעית בתור. ההמתנה בלתי נסבלת. לחץ ומתח אני רוצה ללכת לישון בבית והם לא מוכנים. יום שלישי עשרה בטבת בעלי ואמא שלי צמים ויש עוד מה לנקות בבית הקודם. בעלי מג'נגל בין הנקיונות אלי אחיות שלי מתייגסות לעזור. מגיעה הרופאה ובגלל שאסור לי אפידורל מקדימה אותי לראש הרשימה ומודיעה שאת הזירוז שלי עושים ביום ולא בלילה. בהתחלה שמחתי מסתבר שזה היה מוקדם מידי. כל היום היה עומס לא העלו זירוזים ואני בינתיים לא מצליחה לישון כמו שצריך, אני בלחץ ולא נח לי ואני מרגישה שלא נכון לי להגיע ככה ללידה בזירוז בלי אפידורל. מתחילה לבדוק אפשרות לעבור לבית חולים שיכניס אותי מייד. לילה הגיע שוב אני מבקשת שאם בכל מקרה לא מעלים אותי בלילה שיתנו לי ללכת הביתה והם מסרבים. והנה אני שומעת שמתחילים בקצב להעלות את כל הזירוזים חוץ ממני. כולן עוקפות גם כאלו שהגיעו אחרי. אני דורשת לדבר עם הרופאה התורנית שמואילה בטובה לרדת אלי ב1 בלילה. (חשבו שאני ארדם אבל ניקצתי) בכיתי לה שזה לא יכול להיות ככה ומה יהיה אם גם מחר בבוקר פתאום יהיה עומס ולא יעלו זירוזים ובכל מקרה לוקח זמן עד שהזירוז משפיע אז אם היא תעלה אותי ב3 וודאי אלד בבוקר. היא אומרת שאסור לה להפר הוראה של הרופאה הבכירה אבל היא מבטיחה לי שלפני שתסיים בבוקר היא תלחץ על הרופאים לזרז אותי בכל מקרה היום. בוקר. יום רביעי 38+2 אמא שלי הולכת לעבודה כי אנחנו מבינים שזה לא כל רגע. אני בהתחלה מחכה בסבלנות ואז ב10 מתחילה להזכיר לאחיות את קיומי ומגיע 1 בצהריים יצאתי מול העמדת אחיות והתקשרתי לתל השומר ואיכילוב לברר על מצב הזירוזים. פתאום האחות קוראת לי. הי את התפנה לך חדר לידה תעלי (יששש התרגיל הצליח) מזעיקה את בעלי עוד לא קוראת לאמא שלי. נכנסים לחדר לידה אני מבקשת חוקן לפני עושה מקלחת טובה ומכניסים לי פרופס כמובן שהתחזיות של הרופאים פסימיות עוד 10 שעות נתחיל לראות משהו וכו'4.5 שעון חורף בעלי יוצא למנחה ואני מרגישה שנייה אחרי שהייתי בשירותים שיוצא לי משהו רצה מהר. מים ודם- ירידת מים. קוראת למיילדת שבגלל שאני זירוז אני ה3 שלה כי לא חשבו שאני אצטרך משהו במשמרת הזו היא בהתחלה לא מוכנה לבדוק אני מתעקשת. נכון. ירידת מים הרופאה מגיעה המיילדת משכנעת אותה להסתכל ואופס גם היא מרגישה. מוציאים את הפרופס ונותנים ללידה צ'אנס להתקדם לבד. אנחנו אסורים מודיעה לבעלי ומתחילה להכין את אמא שלי. אני מחוברת למוניטור בגלל ה iugr רוצים לנטר הרבה.
מתחילים לי כאבי מחזור לוקח לי זמן להבין שזה צירים. אני מבסוטית וכן, כואב אבל כאב נסבל. אמא שלי מגיעה ב8 ובעלי מודיע לי שעד חצות אני יולדת. הלוואי אנחנו עונות לו בפסימיות. הצירים מתחזקים ורואים את זה במוניטור. קשה לי לשכב ואני מבקשת לזוז. מפסיקים את הניטור. אני זזה על הכדור ונכנסת למקלחון ג'קוזי וזה ממש מקל. מבקשת בדיקת פתיחה (התחלתי מ1.5) פתיחה 4 ישששש. מתקדמים מהר. כולם מבטיחים שמפה זה רץ ואולי בעלי צודק ואלד לפני חצות. הכאב ממש מתגבר מציעים לי גז צחוק ממש מתלבטת סוחבת עוד שעה ונכנעת. שמה את הגז צחוק מחשיכים את החדר אמא שלי יוצאת לנשום ואני עם בעלי היקר. אני מטושטשת סוג של ישנה בין ציר לציר אבל בצירים- כאבי תופת בלי שום יכולת להתמודד איתם אני פשוט מתכווצת על המיטה. אני מקיאה וממשיכה לעופף. אחרי שעתיים אמרתי שאני שונאת את הגז צחוק הוא לא עוזר ואני רוצה ללכת למקלחת. מפסיקים אותו. צריך אחריו 20 דקות ניטור ורק אז מותר לקום. המוניטור האלחוטי לא תופס עלי משום מה. כבר היתה החלפת משמרות באות המיילדות מיילדת וסטז'רית. מדהימות ממש בודקות פתיחה 5.5 לא זז כלום. הולכת למקלחת והצירים כבר ממש ממש כואבים ברמות הזויות. מתחילה לי עצירות ואני לוחצת לא יוצא כלום. שוקלת אם לבקש שוב חוקן אבל זה לא הגיוני. לא מקשרת את הידע שבראש למציאות. לא מבינה את הסימן הברור הזה. הצירים מטורפים ואני יוצאת ואומרת לאמא שלי שאני רוצה ניתוח עכשיו. הרדמה מלאה וזהו. היא קוראת למיילדת שמנסה לשכנע אותי שלא כדאי ובטח אני רוצה יותר מ3 ילדים (באותו רגע חשבתי לעצמי- מי בכלל רוצה עוד ילדים) אני מתעקשת והיא מעלה אותי לבדיקת פתיחה כדי לדעת מה להגיד לרופאה. פתיחה 9.5 יאללה מתחילה לידה. קוראים לבעלי שיצא לנשום אוויר מתחילים לחיצות תוך רבע שעה היא בחוץ 2.500... מהממת. ב"ה!! ממש תינוקת ברורה ויפה. המשפחה שלי בהלם היו בטוחים שזה בן... וזהו. ילדתי ב3 בלילה כמובן כי את הזירוז התחילו לי בצהרים. כמו שתמיד אמרתי.
והיא שווה כל דקה של סבל😍

וואי אנחנו עוברות כאלו כאבים בחיי
איזה סיפור!!

איזה ספורים מרגשים באמת אחד אחד

 

הריון ראשון, תחילת חודש תשיעי (חודש אב, שיא הקיץ)

העלתי +25 קילו מתחילת ההריון

אני כבדהההה, חם לי,  רק רוצה ללדדת, 

כל יום שעובר מתאכזבת שלא קרה, כל בוקר מחדש ממששת את המיטה לראות אם היה ירידת מים...

נאדה...

שבוע 41 כבר לא מסוגלת, רוצה ללדת, נמאס לי לחכות

הולכת לביח עושה סטריפינג, בטוחה שישפיע

יומיים אחכ (יום רביעי) מבקשת שוב סטריפינג, הרופא עושה לי, אומר לי תחכי עוד שעה אני יעשה לך עוד אחד

חוזרת הביתה אחרי 2 סטריפינג, מחכה לצירים אבל לא מופיעים...

מוצאי שבת הולכים לביח לביקורת, מאשפזים אותו להתחלת זירוז (שבוע 42+2)

עולה למחלקה מרוגשת סופסוף מתחיל לזוז משהו

מביאים ציטוטק זירוז במוניטור רואים צירים כל 10 דקות אבל אני לא מרגישה כלום

מביאים עוד ציטוטק, צירים מתגברים אך לא גורמים לפתיחה

אני כבר בטוחה שהלידה שלי לא תכאב!!!!

יום ראשון בצהריים אין התקדמות, מכניסים לי בלון

מאותו רגע צירים מטורפים כל חצי דקה דקה

אני לא נושמת מכאב צורחתתת (בושות)

אחרי שעתיים של כאבי תופת הרופא בא לבדוק
אני צועקת לו שאני רוצה אפידורל (ועוד אני דמיינתי שאנסה ללדת בלי אפידורל...)

אומר לי פתיחה 4 מוציא את הבלון מפסיק לכאוב לי

מורידים אותי לחדר לידה , אני מאושרת עלי אדמות, מתרגשת מצלמת סלפי וכו

נכנסתי לחדר לידה בשעה 8 בערב (יום ראשון)

מביאים לי פיטוצין,אפידורל  מחברים למוניטור

כל פעם שמעלים את הכמות של הפיטוצין יש האטות בדופק

מדברים על ניתוח אני לא מוכנה לשמוע

הרי יש לי בן! אני רוצה פדיון!

שעות משחקים במינונים של הפיטוצין 

יום שניבבוקר פוקעים לי את המים אולי יזרז את הלידה לא מועיל, נשארתי בפתיחה 4

 בשעות הצהרים נכנס רופא בכיר, בודק ואומר לי קצת יכאב אני מנסה לעשות לך פתיחה 
מכניס את היד שלו מכאיב לי מאדדד ואומר פתיחה 7 וחצי ,אבדוק אותך עוד חצי שעה

נכנס לחדר אחרי חלצי שעה בודק אותי וצועק תכינו אותה לניתוח 

אני צועקת,הסטריית  לא מוכנה לחתום על ניתוח, מביאים לי טשטוש שארגע

כולי בוכה וצועקת לא רוצה ניתוח אני רוצה פדיון(חחח זה מה שאחזתי באותו רגע..)

לא מקשיבים לי תוך 3 דקות אני בחדר ניתוח אחרי 5 דקות הילד בחוץ!!!

מתוקקק!!! בריא ושלם!!! 3.300 שוקל

אושר שלי!
לידה קשה אבל תודה לה' ילד בריא ואמא בריאה!
היה קשה אבל שווה!!!

 

 

 

 

מקווה שהתגברת על האכזבה שאין פדיון

מבינה לליבך, גם להתאמץ ולסבול כאבי תופת וגם ניתוח! למה הניתוח, מה קרה לו?

איזה קשה לעבור את כל זה ובסוף ניתוח....

"אני מנסה לעשות לך פתיחה...". אאוצ'!! מה זה??

מצחיקה את שכל מה שראית בעיניים זה פדיון 😅

העיקר שהוא בחוץ בסוף!

ההריון- שבעה וחצי חודשים אחרי החתונה, שבוע וחצי אחרי האיחור ועם כמה סימנים מוקדמים (רגישות בפטמות ודימות השתרשות) גילינו שאנחנו בהיריון
כמה ימים אחרי זה התחילו הבחילות.. ואחרי שקיבלתי שני עירויים התחלתי דיקלקטין.
ההיריון ברוך ה' היה תקין, כל הבדיקות היו תקינות.. הבחילות הפסיקו יחסית בערך בשבוע 19.
וזהו, הריון משעמם יחסית.. בלי שום צירים מוקדמים או מדומים.. עם בטן לא גדולה אז גם לא מרגישה כבדה מאוד..
עשיתי את הקורס הכנה ללידה של אמית לידה עם עוד מפגש עם דולה על הדברים שאמית לא מדברת עליהם. אני מאוד מודעת לגוף שלי, ורוצה לידה טבעית. אבל ממש לא שוללת אפידורל. בעיקר כי זו לידה ראשונה ואומרים שהיא יכולה להיות ארוכה.. השארתי את האופציות פתוחות.. כדי להחליט בלידה עצמה.
בשבוע 37 (חנוכה) טיילנו עם המשפחה.. ועשיתי כמה מסלולים.. ואין כלום..
באמצע שבוע 38 נסענו להורים שלי כי רציתי ללדת בבית חולים שקרוב אליהם.
קצת חוששים מזה שיקח הרבה זמן עד הלידה וסתם נתייבש אצלם. בעלי לומד בישיבה ליד, אני ממשיכה לעבוד מהבית ומתכננת להיפגש עם חברות שלא פגשתי הרבה זמן.
בלילה בין ראשון לשני (יום שני מתחילה שבוע 39) קמה לשירותים באמצע הלילה.. וקצת כואב לי הבטן. חוזרת לישון.. וכל כמה זמן מתעוררת מכאב בטן.. לא כזה חזק ולא מפריע לי לחזור לישון..
כשקמתי אמרתי לבעלי שנראה לי התחילו צירים. אבל זה לא מעיד על כלום. ושילך ללמוד, אני אסע לפגוש חברה בירושלים ואעדכן אותו אם יהיה משהו.
נוסעת עם אבא שלי לירושלים, אוספת את העגלה שקנינו ושמה באוטו של אבא. ממשיכה לשוק ולעיר לפגוש את חברה שלי ולקנות כמה דברים שהייתי צריכה.. תוך כדי הקניות ממשיכים הצירים אבל לא מאוד כואבים ואני מצליחה להסתיר מחברה שלי את רובם..
חוזרת הביתה, מנסה לנוח אבל אחותי הקטנה לא נותנת לי.. רוצה שאעשה איתה שיעורי בית.. תוך כדי שאני עוזרת לה אני שמה לב שיש ציר כל חמש דקות.. אבל הוא לא כואב ולא מאוד ארוך.. ארוחת ערב עם אחים שלי והצירים כבר טיפה יותר כואבים. אבל לא מראה כלום כלפי חוץ..
אני כל הזמן הזה בראש שזה לא צירים אמיתיים ושיש עוד זמן עד הלידה...(בעיקר כדי לא לפתח ציפיות ולהתאכזב)
בשבע בערך נכנסת למקלחת חמה וארוכה. כשיוצאת בעלי מגיע הביתה. רבע לשמונה..
הוא מתיישב לאכול ואני יושבת איתו, קמה כל שלוש דק' מציר לעשות את התרגיל של אמית לידה. הוא מסיימים לאכול ובא לעזור לי עם התרגיל..
הכאב מתגבר ומבינים שכנראה זה מוביל ללידה. אבל עדיין לא מפתחים ציפיות..
אני שוכבת על הצד ובעלי עושה לי עיסוי בגב עם מוזיקה כייפית. וכל ציר אני מזיזה את האגן ועושה את התרגיל של אמית..
בעשר בלילה אני מתלבטת עם בעלי, אמא שלי ושכנה שהיא מיילדת מה כדאי לעשות- לישון או להיבדק. כולם אומרים לי לנסות לישון. ואז זה יתן לנו מדד עד כמה הצירים מובילים ללידה.. אמא שלי הולכת לישון כדי לאגור כוח אם זה יתפתח ללידה.
אני מנסה לישון ולא מצליחה. והכאב רק הולך ומתגבר..
נכנסת למקלחת ושולחת את בעלי לנסות לישון לאגור כוחות .. כל ציר אני עושה את התרגיל של אמית ומכוונת את המים החמים לכאב בבטן.
המים החמים נגמרו ויצאתי להעיר את בעלי לעזור לי עם התרגיל של אמית. אחרי שני צירים אני מקיאה. ומבינה שזה כבר יחסית מתקדם. השאלה כמה.
בעלי מסמס לשכנה שהיא מיילדת והיא באה לבדוק אותי.
היא מגיעה ב12 בלילה בערך. בודקת אותי. פתיחה חמש.
ואז היא אומרת שזו לידה ראשונה. מצד אחד יכול לקחת שעתיים ומצד שני יכול לקחת עוד עשר שעות.. אז אם אני רוצה אפידורל- לצאת עכשיו, אבל אם אני מסוגלת למשוך עוד בבית זה עדיף..
תוך כדי שאנחנו מדברות אני עם צירים שכבר הרבה יותר כואבים.. והיא עוזרת לי עם התרגיל של אמית. ואני מרגישה רטיבות.. מתחילים לנטוף לי המים.. אז היא ממליצה כן לנסוע.
מעירה את אמא שלי ומתארגנים להיכנס לרכב.
בעלי נוהג ואמא שלי איתי מאחורה לעזור לי.
הנסיעה הייתה סיוט! לא הצלחתי לעשות את התרגיל של אמית.. והצירים כבר היו ממש ממש כואבים..
1:15 הגענו לבית חולים. בעלי עצר לנו ליד הכניסה ונסע למצוא חניה. אני ואמא שלי נכנסנו. כל חצי דקה ציר של דקה וקצת (בערך.. לא מדדנו)
במעלית אני אומרת לאמא שלי שאני מרגישה לחץ. נכנסים לקבלה. ושם מבקשים ממני תעודת זהות. כל רגע יש לי ציר ואני מרגישה צורך ללחוץ. אמא אומרת להם שאני יולדת.. ושנטפל במסמכים אחרי זה. בעלי מגיע. ואחות מריצה אותי למיטה. עוזרת לי להחליף בגדים. עוד אחות מגיעה ושואלת אותי אם אני רוצה משככי כאבים ואני עונה לה- לא, אני רוצה ללדת..
היא בודקת אותי- פתיחה 9.
על המיטה מובילים אותי לחדר לידה ואומרים לי לא ללחוץ.. אני אומרת להם שאני לא יכולה. ומדריכים אותי איך לנשום.. לעשות פו כמו לנר בנשימות קצרות.
מעבירים אותי למיטה בחדר לידה ושם המיילדת משמנת אותי, ציר חזק והמים פוקעים (לא ברור לי עדיין מה היה המים שטיפטפו לי בהתחלה). המיילדת אומרת לי שהיא עושה לי חתך קטן מבוקר כדי שלא אקרע.. אני מתבאסת ממש אבל לא מצליחה לחשוב על זה תוך כדי..
אמא שלי מצד אחד מחזיקה לי את היד ומעודדת אותי. ובעלי מהצד השני לוחש לי באוזן מילים טובות שממש נתנו לי המון המון כוח..
תוך כדי הצירים והלחיצות אני משמיעה קולות נמוכים שעוזרים לי להתכנס ולכוון את הלחיצות ליעילות וממוקדות. שלוש לחיצות בערך הראש בחוץ. ואז המיילדת אומרת לי לא ללחוץ והיא שלפה אותה החוצה והניחה אותה עלי.
אני מתחילה לבכות, בעלי קורא לי להסתכל עליו גם הוא בוכה ומברך שהחיינו. כולם עונים אמן בהתרגשות.
בשעה 1:46, חצי שעה אחרי שנכנסנו לבית חולים היא נולדה, בת מתוקה מתוקה, שוקלת 3.008. חבל הטבור היה כרוך פעם אחת סביב הצוואר שלה..
כמה דק' אחרי זה השלייה יוצאת לבד, שלמה ברוך ה'.
המיילדת מביאה לי תה חם ומתוק. ורופא מגיע לתפור אותי.
וואי, איך שזה כאב.. הרבה יותר מהלידה.. 40 דק' בערך תפר. וזה כאב כל כך. בעלי החזיק את המתוקה ואמא שלי החזיקה לי את היד.. זכור כסבל ממש..
ברגע שסיים כבר היה הרבה יותר טוב.
ניסיתי להניק ולא ממש הצלחתי... ואחרי שעה בערך העבירו אותי למחלקה.. ביות מלא..
במחלקה היה טוב. ושם כבר הצלחתי יותר להניק.. הלילה הראשון היה קשה ממש. הייתי לבד ולא הצלחתי להניק. והקטנה לא הפסיקה לצרוח. והאחות שנכנסה אלי הייתה ממש לא רגישה ולא עזרה בכלל..
במשך היום השני ניסיתי עוד להניק ולא הצלחתי.. ואמא שלי והשכמה המיילדת ניסו לעזור לי. עד הערב ברוך ה' הסתדר יותר והיא ינקה טוב. בלילה השני אמא שלי נשארה איתי לעזור לי והצלחתי יותר להניק וגם הצלחתי קצת לישון..
קצת היה לי קשה החוסר רגישות של כמה אחיות בלילות. בלילה הראשון האחות נכנסה אלי כי הקטנה בכתה. במקום לעזור לי להרגיע אותה, לתת עצות איך כדאי להניק ולהרדים אותה כעסה עלי שהיא בוכה. ואמרה לי לדאוג שהיא לא תבכה כי יש פה עוד נשים במחלקה(הייתי לבד בחדר באותו לילה) היא הייתה אדישה ממש, ונתנה לי תחושה של- את מפריעה לי במשמרת.. (בלילה השני- אחות אחרת נכנסה לחדר הדליקה את האור ליולדת שהייתה איתי טיפלה בה והשאירה את האור דלוק.. אישה אחרי לידה, בלי טיפת כוח לקום.. והאור דלוק.. גם להדליק את האור בלי להכין אותה.. וגם להשאיר דלוק.. אמא שלי צדיקה שאלה אותה אם לכבות לה והיא פשוט שמחה מזה)
וזהו, אנחנו בבית של ההורים.. נחים הרבה. הלילות קצת קשים בגלל העייפות.. אבל ההנקה יחסית ממש הסתדרה והיא נותנת מספיק חיתולים רטובים ועלתה במשקל..
ברוך ה' הרבה שמחה והודיה לקב"ה על לידה מופלאה וקלה, על הנשמה המיוחדת הזו שזכינו להביא לעולם.
תודה לאמא שלי על העצות והתמיכה הפיסית והרגשית.
לבעלי היקר והאהוב! על הכל..(לא נפרט פה.. אבל יש הרבה על מה)

רקע על הלידה הראשונה- בשבוע 39+1. הייתי עם צירים חלשים מחמש בבוקר אבל מבחינתי היה עוד מלא זמן ללידה. הסתובבתי בעיר עם בת דודה שלי כל היום.. בערב בסביבות 8 הצירים היו כבר כואבים ומורגשים. בעשר התקלחתי עד שתיים עשרה שאז נגמרו המים החמים והקאתי. שכנה שהיא מיילדת באה לבדוק אותי- פתיחה חמש. אחרי המים התחילו לטפטף יצאנו לבית חולים. הגעתי בפתיחה מלאה תוך חצי שעה המתוקה הייתה בחוץ. חתכו אותי אז היה תפרים. והתפירה הייתה סיוט. יותר כואב מהלידה עצמה ולקח גם חצי שעה... ברוך ה' ההתאוששות הייתה מהירה יחסית..

וללידה הנוכחית..
התאריך בערב יום כיפור.
בגלל שאת הגדולה ילדתי שבוע לפני אני בטוחה כל הזמן שבראש השנה אני יולדת..
מבחינת עבודה תיכננתי בהתחלה לעבוד עד הלידה אבל היה לי כבר ממש ממש עמוס ופחדתי ממש להצטרך להכנס לבידוד. אז החלטתי שעד ראש השנה אני עובדת ואחרי זה לוקחת חופשת מחלה עד הלידה. בנתיים נמנעתי כמה שאפשר מלהחשף לאנשים, לא נכנסתי כמעט לחדר מורים וכל בהפסקות שוטטתי בחיפושים אחרי חדר ריק..
ראש השנה עבר.. תפילות מהממות. אחותי שמרה על הבת שלי ויכולתי גם להתפלל. בכיתי מלא.. ביום השני תוך כדי התפילה יש כמה צירים. לא מאוד כואבים. ואני בטוחה שזה הולך להתפתח ללידה אבל בנתיים מתעלמת. והם נעלמים..
עשרת ימים תשובה- היו לי ימים קשים ממש. המתוקה בבית איתי. בעלי בצבא. ואני לקחתי ימי מחלה כדי לנוח. ואני לא נחה בכלל...
שבת.
אוכלים אצל ההורים שלי בערב. אחרי הסעודה יוצאים לסיבוב ביישוב עם הגדולה בעגלה כדי להרדים אותה וצוחקים על זה שאולי זה יזרז את הלידה.
חוזרים הביתה הולכים לישון.
בשתיים בערך הגדולה מתעוררת. ולא מצליחה להרדם חזרה. עושים תורנות אני ובעלי. כשאני יושבת לידה היה לי שני צירים, קצת יותר כואבים מבדרך כלל אבל מתעלמת. בשלוש בעלי יוצא איתה לסיבוב בעגלה ואני שוכבת במיטה. היה עוד שני צירים וקשה לי לשכב תוך כדי.. אז נעמדת והם בדיוק חוזרים, היא נרדמה בדרך אבל מתעוררת כשהם נכנסים הביתה.
שלחתי את בעלי לישון והייתי איתה בסלון ישבתי וחיבקתי אותה.. באיזשהו שלב היא נרדמה על הספה. ואני חוזרת למיטה. אחרי רבע שעה מתעוררת מציר וקשה לי להעביר אותו בשכיבה. אז מנסה לעמוד על שש וכואב לי. עוברת לסלון. יושבת על הספה מנמנמת וכל ציר מתעוררת עושה סיבובי אגן בישיבה. מסתכלת על השעון כדי לתזמן. מחמש ורבע עד שש וחצי הצירים הם כל חמש דק' לחצי דקה בערך.
בשש וחצי מעירה את בעלי. ומתלבטים אם זה צירים ממש או שהוא יכול ללכת לתפילה. מדברים בינינו.. ובעשרה ל7 תוך כדי הציר פוקעים לי המים. אין התלבטות צריך לנסוע..
קוראים לאמא שלי. תוך כדי הגדולה מתעוררת. בעלי מזמין אמבולנס ותוך 7 דקות הם מגיעים. חיבוק לגדולה המתוקה ולאמא. ולאמא שלי. אבא שלי מארגן לנו אוכל חלות עוגות ומיץ ענבים. ועולים לאמבולנס.
אני מאחורה שוכבת ובעלי מקדימה. אחת החובשות לידי מנסה למדוד לי לחץ דם וחובש אחת מתשאל כל הזמן.. אומרים לי להגיד כשמתחיל ונגמר ציר אבל הם פחות מורגשים בגלל התנודות של האמבולנס. וגם אני מרגישה שאני כל רגע מחליקה.. החובשת גם בקושי שומעת אותי בגלל הרעש של הנסיעה והמסיכה אז היא גם לא מודדת טוב את האורך של הצירים..
יש בדרך כמה מחסומים בגלל הסגר. ובכל אחת מהן מדליקים את הסירנה כדי שנוכל לעבור מהר . וזה קצת מביך אותי..
מגיעים לבית חולים ונכנסים ישר לקבלה בלי הפקידות לפני.. (שזה נחמד. בלידה קודמת בצירי לחץ שאלו אותי מלא שאלות.. אני רק רציתי ללדת... מה זה משנה התז שלי עכשיו?!)
עוברת למיטה למוניטור ובודקים לי פתיחה- ארבע וחצי. השעה 7:50
המיילדת שואלת מלא שאלות על ההריון.. ואני מבקשת לידת מים. היא אומרת שלא נראה לה שזה יסתדר. ואני מתבאסת ממש שהיא אפילו לא מנסה.. אחרי זה הבנתי שכל החדרי לידה היו תפוסים...
ממש כואב לי להעביר את הצירים בשכיבה על המיטה וברגע שעוברים 20 דק' בעלי הולך אליהם לבקש לנתק אותי ולתת לי מקלחת לבנתיים..
מנתקים אותי מהמוניטור ואני ישר נעמדת. כל ציר עושה סיבובי אגן. מנקים את המקלחת יגידו לי כשאפשר. אחרי כמה דק' אפשר להכנס.
והמקלחת ממש ממש עוזרת. באיזשהו שלב בעלי מכניס לי כדור פיזיו ואני חלק מהצירים מעבירה בסיבובי אגן וחלק בתרגיל של אמית לידה..
בעלי דופק לי ואומר שצריכים לבדוק לי פתיחה. ולא באלי. נותנים לי עוד רבע שעה.
אחרי רבע שעה אומרים שאני חייבת לצאת. מחוץ למקלחת הצירים הרבה יותר כואבים.. בעלי מהמר על פתיחה שמונה והוא ממש קרוב. 7 וחצי אבל הראש גבוה.
אין עדיין חדר לידה פנוי.
ולא רוצים שאכנס למקלחת חזרה כדי שלא אלד שם.
מעבירה את הצירים בסיבובי אגן ואז על כדור פיזיו.
בעלי מבקש מאחת המיילדות להגיע ולתת לי קונטרה בגב בזמן הצירים. וזה מקל קצת..
התפנה חדר לידה (השעה בערך 9 וחצי). הולכת לשם ותוך כדי יש כמה צירים.
מגיעה לחדר מבקשת שוב מקלחת ולא מסכימים. אומרים שאני קרובה מידי ללידה וחייבים לעשות מוניטור..
אמרתי להם שאני לא מוכנה לעלות למיטה. שאין מצב שאני שוכבת עכשיו... אז היא מנסה לעשות לי מוניטור אלחוטי.
מגיעה מיילדת אחרת והמיילדת מהקבלה הולכת. חשוב אני מבקשת מקלחת. והיא אומרת שאי אפשר כי בזמן הצירים המוניטור רשם את הדופק שלי ולא של העובר..
מתבאסת בטירוף..
אחרי כמה צירים (שכבר ממש צפופים- דקה ציר, דקה בלי) המיילדת מבקשת שאשכב כדי לבדוק פתיחה ובעלי שואל אותה אם יש אפשרות ללדת לא על הגב אלא על שש או ברכיים (איזה כיף שהוא זכר לבקש!) והיא אומרת שאפשר לנסות על הברכיים אחרי בדיקת פתיחה.
עולה למיטה ויש ציר כואבבבבבב היא בודקת פתיחה- 9 וחצי. עוד ציר כואבבבבבב ואז היא עוזרת לי להתהפך כדי לעמוד על הברכייםץ ואומרת לי להגיד לה ברגע שיש לי לחץ. אחרי ציר אחד מרגישה לחץ..
והיא אומרת שאני יכולה ללחוץ. אני שואבת למיטה תוך כדי🙊 שורף לי ממש.. והמיילדת מעודדת אותי שהיא ממש רואה את הראש מתקדם.. ושאני לוחצת מעולה.. והיא חצי ראש בחוץ, ועוד קצת. את אלופה. תמשיכי ללחוץ.. ושורף לי.. מרגישה שאני כולי נקרעת...
עוד לחיצה והראש בחוץ...
רגע נושמת..
ואז היא אומרת לי ללחוץ שוב וכל הגוף מחליק החוצה...
השעה 9:58 נולדה בת מתוקה מתוקה!
שלוש דק' של לחיצות..
המיילדת מנגבת אותה ומעבירה לי אותה מתחת לרגל שלי אני מסתובבת יושבת. עוד מחוברת אליה בחבל טבור..
בעלי מברך שהחיינו ואני בוכה..
המיילדת נותנת לי זריקה של פיטוצין כדי לעזור להוציא את השיליה. לחיצה אחת והשיליה בחוץ.
המיילדת חותכת את חבל הטבור.
בודקת אם יש קרעים ויש קרע אחד מדמם😭 היא הולכת לקרוא לרופאה שתתפור.
הרופאה מגיעה ואני ישר אומרת לה שבלידה הקודמת התפירה הייתה לי הרבה יותר כואבת מהלידה אז אני ממש ממש מבקשת שתהיה עדינה כמה שאפשר. ושתתן משהו להרדים את המקום לפני. הרופאה קצת זלזלה וענתה כזה 'בסדר בסדר.. ניתן לך זריקה ולא תרגישי כלום..'
היא נתנה זריקה והתחילה. שוב כאבי תופת.
ביקץשי שיקחו את התינוקת ממני. פחדתי שתיפול לי. והחזקתי חזק במיטה. והרופאה הייתה ממש ממש לא עדינה. תפרה בתנועות ממש לא עדינות. וזה כאב לי בטירוף. ותוך כדי היא אומרת לי- 'הינה זה שום דבר, עוד רגע נגמר'.. וזה כאבבבבב. וזה ביאס אותי בטירוף וממש הרגשתי זלזול שביקשתי ממנה משהו והיא זלזלה בי ולא שמה עלי...
תוך כדי התפירה שקלו את הקטנה- 3.350. ובעלי החזיק אותה בנתיים..
אחרי זה החזירו לי אותה וניסיתי להניק. וברוך ה' היא ישר תפסה טוב וינקה מלא זמן...
בזמן הזה ישבנו לבד בעלי ואני בחדר לידה. שמחים ומאושרים. באיזשהו שלב בעלי התפלל תפילת שבת בצד.
העבירו אותנו למחלקה. לא היה מקום בביות מלא. אמרו שאולי במוצאי שבת יהיה מקום ושנבקש אז.
לכל החיסונים והניקיון של התינוקת לא הסכימו לבעלי להכנס וממש כעסתי על זה. ואמרתי לו להתעקש. ואז הסכימו..
בעלי חזר עם המתוקה ועשינו קידוש.
באיזשהו שלב הגיעה אחות ואמרה שרופא ילדים הגיע לבדוק את התינוקות. והיא פשוט לקחה העריסה עם התינוקת. בלי לשאול אם זה בסדר. פשוט הודיעה ולקחה. וזה הכעיס אותי . בעלי ישר רץ אחריה. ואני קמתי בקצב שלי והגעתי גם לתינוקיה כי בעלי היה צריך ללכת למנחה.
אחרי זה האחות הזאת אומרת לי- רצית ביות מלא ולא היה מקום? רואים...
במוצאי שבת עברתי (בחצות... עד שזה קרה לקח מלא זמן. ומחר פעמים שהיינו צריכים לבקש ולהזכיר) לביות מלא. וזהו. יכולתי להיות רגועה שלא 'יחטפו' לי אותה..
הודענו לכל המשפחה על הולדת המתוקה. ואמא שלי הגיעה לבקר והביאה לי אוכל. אבא שלי גם הגיע אבל כבר לא נתנו לו להכנס..
יום כיפור עוד הייתי מאושפזת ולא צמתי. היא מוזר לא לצום אבל הצלחתי להתפלל ולשים לב יותר למילים שאני אומרת. אפילו שמעתי קצת התפילות ותקיעת שופר מבית וגן (המניינים היו בחוץ בגלל הקורונה) וממש הצלחתי לנוח..
וזהו, חזרנו הביתה. ועכשיו לומדים איך זה להיות הורים לשתי בנות מתוקות... הגדולה קיבלה יפה את הקטנה אבל קשה לה מאוד החוסר שגרה שיש עכשיו.. היא ישנה פחות טוב ומתעקשת על כל דבר. ממצה מהר כל משחק או תעסוקה שנותנים לה..
ולא מסכימה לאף אחד להחזיק את הקטנה חוץ ממני ובעלי.. לקחה בעלות עליה⁦❤️⁩

מדהים ללדת ככה בלידה ראשונה!!!

הגוף הזדעזע
לעומת הלידה השניה שהיה בה קצת יותר הדרגתיות וההתאוששות היתה גם קלה יותר

גם לי עשו חתך מבוקר ותפרו המון זמן.. והמיילדת הביאה לי תה מתוק.. וחבל הטבור גם היה כרוך.. אבל פעמיים

נשמע שהגעת ממש מוכנה, מאמינה וסומכת על הגוף שלך! מדהים!

הלידה השנייה יותר חלומית מהראשונה..
אבל ברוך ה' גם הראשונה הייתה יחסית טובה ביחס ללידות אחרות .

כל אלה שכותבות שהרגישו שבוע/ יום לפני/ כמה ימים קודם שזה כבר זה, איך???
למה אצלי כל לידה מתחילה בהפתעה? אין לי אפילו תחושה בלב, בטח לא בבטן..

חשבתי שאלד ב42 וילדתי ב38 בלי התראה מוקדמת🤭

אני אמרתי לכולם בערך שאלד בשביל וזה באמת היה ככה..
וביום רביעי התחיל משהו ..

רוב הלידות הקודמות ילדתי במעל שבוע איחור, כך כשהגעתי לתאריך המשוער לא ציפיתי שמשהו יקרה. לאחר לידה קשה קודמת, ההורים שלי מחליטים שהפעם אלד עם מיילדת פרטית (לא יודעת אם היום זה עדיין אפשרי). סוגרת עם מיילדת תותחית בלניאדו, אנחנו גרים באיזור המרכז.
שבת, יום אחרי התאריך המשוער, בבוקר יש קצת צירים, והפרשה עם קצת דם. וככה זה בא והולך במשך השבת. אבל הצירים לא כואבים וכל הזמן באים והולכים אז לא ממש התייחסיתי.
במוצ"ש כששוב יש צירים מתקשרת לחברה שהיא דולה ומתייעצת איתה. היא אומרת שנשמע לה שמשהו מתחיל, אבל לחכות שהצירים יהיו יותר סדירים וארוכים.מתקשרת למיילדת ליידע שאולי משהו מתחיל. היא אומרת שבבוקר הבן שלה מתגייס אז אם זה יהיה בבוקר לא תוכל להגיע. מתבאסת.
שוב הצירים דועכים מחליטה לנסות קצת לישון. מצליחה לנמנם קצת אבל שוב הצירים מתחילים. מרגישה שהם קצרים מאוד לא מנסה אפילו לתזמן. בעלי שואל אם ללכת לישון אומרת לו בטח, זה לא נראה שזה זז. הוא נכנס לישון, ואני לא מצליחה אז מחליטה בכל זאת לקום ולנסות לתזמן צירים. הצירים קצרים, אולי חצי דקה, פעם אחרי 5 דקות ופעם אחרי 3 דקות. ממש לא ארוכים ולא סדירים. מתוסכלת.
בשעה 12.30 בלילה באמצע ציר מרגישה פתאום פאק...ויורדים לי המים. עכשיו אני יודעת שאני בלידה🙂מעירה את בעלי, קוראים לשכנה שתאמנו איתה לבוא לשמור על הילדים, מתקשרים למיילדת שאנחנו יוצאים ותוך 10 דקות אנחנו באוטו. אוטו חדש דנדש, עוד עם הניילונים...
בדרך הצירים מתחזקים מאוד, כל 2 דקות, מתארכים אבל עדיין מקסימום דקה. באמצע הדרך מתחילה להרגיש שאני חייבת ללחוץ, אומרת לבעלי להזדרז. המיילדת מתקשרת שומעת שאני לוחצת שואלת אם לצאת לקראתנו לפגוש אותנו או לחכות לנו למטה בכניסה לבי"ח. מפחדת להסתבך שלא תמצא אותנו, אומרת לה לחכות למטה.
בינתיים כל ציר אני לוחצת, לא מצליחה שלא ללחוץ. מגיעים לכניסה לחניה המיילדת מחכה לי עם כסא גלגלים. אני לא מסוגלת לקום. היא בודקת אותי אומרת הראש עוד לא בחוץ ועוזרת לי לעבור לכסא גלגלים. רצה איתי לבי"ח (ובדרך עוד ציר, ואני צועקת ותוהה מה השומר חושב עלי...). בינתיים בעלי מחנה את הרכב. מגיעים לחדר לידה, אני עולה על המיטה, המיילדת אומרת תחליפי קודם בגדים, ואני- מה בגדים, אני צריכה ללחוץ. 2 לחיצת הראש בחוץ, עוד לחיצה והוא מחליק החוצה. השעה 1.10. לא נראה לי שעברה דקה מאז שהגענו. אני בשוק, בשוק בשוק. אחרי כמה דקות בעלי מתקשר, איפה את? ואני- מזל טוב🙂 הוא היה בשוק. תודה לה'

מסכן בעלך

ההורים שלי צחקו ששילמו למיילדת פרטית רק על זה שלא אלד באוטו...(אם היא לא היתה שם זה מה שהיה קורה)

מדהים אבל מלחיץ...

גם אם זה חתך יזום וגם אם היו קרעים-

למה זה לוקח ככ הרבה זמן?

קראתי שיש פה בנות עם חתך אחד או קרע אחד ולקח יותר מחצי שעה התפירה.
למה?

לא תגידו שזה מקום ענק שלוקח זמן, או חתך ענקי. זה כמה סנטימטרים בודדים. אמנם צריך מאד בעדינות אבל מניחה לעצמי שהם מאד מיומנים ובעלי ניסיון שלא אמור לקחת המון זמן על מקום קטן.


עוד שאלה-
הרגשתן בטווח הארוך שזה השפיע/משפיע לכן על החיים?

גזרו אותי ממש.. לא יודעת למה זה לוקח הרבה זמן... אבל זה הגיוני כי זה עבודה...

וממש ממש חשוב לעשות עבודה מקצועית ומדוייקת.
כמו שלסופר סתם טוב עדיין לוקח זמן לכתוב כל אות

אבל זה דורש עבודה מאוד מדויקת. והמקום רגיש, ומדמם כל הזמן.

לטווח הרחוק אני לא מרגישה הבדל או השפעה..

דווקא זה שלקח הרבה זמן נתן לי הרגשה שזה יסודי.
לא הרגשתי שהשפיע, חוץ משבועיים אחרי הלידה

לק"י

אני נקרעתי קצת, וגם לא הבנתי למה זה לוקח זמן.

לא מפריע לי בחיים ב"ה. וילדתי מאז שוב בלי תפרים.

דרגה 2
ותפרו אותי. לא זוכרת כמה זמן הייתי מעורפלת.
מה שכן כואב לי במנח כריעה כזה. נגיד חהתכופף לקשור שרוכים בהתכופפות בצורת קריעה כואב לי למטה.
ועברו 3.5 שנים. לא יודעת אם קשור.

בכל זאת זה מקום רגיש וחשוב שהתפירה תהיה מדויקת. זה לא משהו שכדאי לחפף בו.

 

עשו לי חתך, לא הרגשתי שהשפיע לטווח הרחוק מבחינת כאבים ב"ה.

אני כן יכולה להרגיש לפעמים את הצלקת, אבל דווקא אוהבת את זה. מעין אות גבורה

תפרו אותי לא טוב ואחר כך היה צורך לעבור ניתוח בהרדמה מלאה ולתקן את התפירה.
ברוך השם שזה מאחורינו...

חוויה לא משהו...

תפרו ממש מהר
לא זוכרת שהיה נורא ..די נסבל.
ההחלמה גם סבירה- בימים הראשונים כן כאב והציק מאוד. אבל תוך שבוע די עבר.
בעזרת משחות שונות

אבל הכל תלוי במיקום,בעומק בחומרה ובכמות התפרים ולדעתי קרעים זה חמור יותר

ילדתי אח''כ כמה וכמה לידות בלי שום תפרים ב''ה
באמת שמיים וארץ ההבדל

זה לא השפיע על החיים באופן דרמטי אבל כן גורם לרגישות במקום
ויכל להשפיע לאורך חודשים ארוכים כשנמצאים יחד
אבל סה''כ לא נורא

וב''ה שזה רק זה

מאיפה מתחילים?!🤨
הריון ראשון שהגיע די מהר ב''ה
מגיע התל''מ ר''ח אייר הייתי בטוחה שאני יולדת
אבל אין כלווום חוץ מכאבי בטן לא ברורים פעם ב...
אני מבואסת ההריון היה קשה לא היה תסמין שלא הגיע ואני כבר שבעה ומרגישה שזהו עד כאן הייתי מוכנה לסבול מכאן גמרנו
יום העצמאות אנחנו אצל חמי וחמותי תכננו טיול אני כמה בבוקר ממש לא מרגישה טוב בלי רמז לצירים אנחנו נשארים כולם נוסעים ואני מבואסת ולא מפסיקה לבכות לבעלי
חמישי בלילה אני עם צירים לא מצליחה כ ''כ לישון בטוחה ששוב זה סתם עצירות בבוקר הכל נעלם
יום שישי בבוקר יוצא הפקק הרירי ואני בלחץ שנאסרנו כי ראיתי טיפה דם בעלי מתקשר לרב והכל בסדר
לפני שבת מדברת עם הדולה שלי מעדכנת אותה שיצא הפקק אבל בינתיים אין כלום והולכת להתקלח לכבוד שבת
מגיעה לארון ומגלה שכל השמלות התבזבזו על ר''ח ויום העצמאות איך שהוא מאתרת שמלה שחורה של יום חול שעוד לא ממש יבשה עם ערימת מטפחות חגיגית ומתבאסת(בפעם ה...) שחשבתי להיות אחרי ולחזור לשיחות היפות שלי 🙄
ערב שבת אין לי חשק ללכת לביהכנ''ס יושבת בשפה ולפתע חוזרים הצירים בטוחה ששוב זה תעתוע אחד גדול ומתעלמת
באמצע הסעודה קלטתי שזה קצת יותר רציני סימנתי לבעלי והעברתי לו את השעון שלי שיתזמן
כל שמונה דקות צירשל דקה ולאט לאט זה מצטופף- חמש דקות שתי דקות דקה
ואנחנו בשולחן שבת מתנהלת כרגיל לא כ''כ כואב מברכים והוא כבר בלחץ אולי ניסע?
אני מציעה שנצא לסיבוב נראה לאן זה הולך
יוצאים והצירים מתגברים וקצת קשה לי ללכת
חוזרים ומחכים שההורים שלי יחזרו מהטיול שלהם ונתייעץ איתם
ההורים שלי חוזרים ומציעים לעשות מקלחת להכנס לישון ונראה לאן זה הולך
אני עולה להתקלח והמחירים ממשיכים קוראת ק''ש ספירת העומר(נס אחרת הייתי גומרת פה את הספירה) ונכנסת למיטה לא מספיקה להתכסות ופאק
צועקת לבעלי משהו קורה ומתחילה לנסות מים קופצת מהר מהמיטה ותוך שניה כל הרצפה מים
בעלי רץ לקרוא לאמא שלי מתארגנים אני מתקשרת לדולה ואנחנו קובעים בביה''ח
עולים לרכב כל השכונה מסתכלת בשוק על הרכב שהעז להפר את שלוות ליל השבת אני מסתכלת על בעלי ורואה אותו רועד קצת
האמת מוזר לנסוע בשבת גם שאתה יודע שצריך
אנחנו שרים שירי שבת כל הדרך והרבה מתרגשים
מגיעים אומרים לנו לחנות במקום מסוים יורדים ומגלים שהכניסה סגורה בעלי רץ לברר ואני עושה סיבובי אגן באמצע החניה🙊
בעלי חוזר ומסתבר שהכניסה רחוקה אין שיפוט נורמלי ואני לא מסוגלת ללכת נכנסים שוב לרכב😆 ומחפשים את הכניסה סוף סוף מצאנו
הגענו לקבלה הכל כזה מוזר כתבניות וכל המיילדות בבגדי שבת בודקים אותי פתיחה 2
שולחים לרופאה אולטרסאונד (פעם ראשונה של בעלי קורונה...)
הכל בסדר ב''ה
הדולה מגיעה עושה איתי תרגילים והצירים נהיים כואבים

אחרי שעתיים בודקים פתיחה2.5
ממשיכה תרגילים ומתעייפת שתיים בלילה גם אתמול לא ישנתי... מנסה לישון על שש הצירים מתגברים אני נושמת ולאט לאט מתחילה לצעוק תוך כדי הנשיפה בשוק מעצמי
אני עם עצירות מטורפת שמחמירה את הכאבים מבקשת חוקן ומרגישה הקלה עצומה אח''כ ממשיכים ככה עם שמנים בצירים עיסויים בגב והצעקות שלי הולכות ועולות🙈ואני לא שמה על אף אחד רק מדברת עם ה' בקולי קולות
בודקים פתיחה 3.5 השעה 5:00
אני נכנסת למקלחת ולא מצליחה לצאת בעלי בינתיים הלך להתפלל הדולה אומרת לי שכדאי שיבדקו פתיחה יוצאת בדיוק החלפת משמרות המיילדת המהממת שהייתה לי נפרדת ממני ומגיעה אחת שישר מציעה לי אפידורל תוך כדי ציר נוראי
ואני בוכה וצועקת לה מכאב אני לא רוצה שיציעו לי אם ארצה אבקש לבד היא נבהלת ומנסה להתווכח ממש התעצבנתי וביקשתי ממנה לצאת זהו מכאן קלטו שאני בקטע טבעי וכל הזמן אני שומעת את המיילדות מדברות על זאת שרוצה טבעי בלידה ראשונה...
רוצים לבדוק לי פתיחה ואני עם צירים מטורפים ולא מסוגלת לזוז מהכדור פיזיות בשמונה בערך מסכימה ויש פתיחה 7 מארגנים חדר לידה ןאני עוברת
מגיעה לחדר ונופל מכאב מנסה לזוז
בעלי מביא כדור שהיה קצת מפונצ'ר התיישבתי והרגשתי נורא בעלי אבל את עצמו על זה מביאים כדור אחר ורוצים לעשות שוב מוניטור אני לא מסכימה ורוצה מקלחת נכנעו לי לא היה עם מי לדבר
במקלחת עשר דקות תוך כדי שהמיילדת צועקת עלי את חייבת לצאת את עוד שניה יולדת לי פה
אני לא אין מצב לא מסוגלת מסתבר שהיה סתימה במקלחת וכל החדר לידה התמלא מים
שהרגשתי צורך ללחוץ יצאתי וחשבתי מהר על המיטה המיוחדת בדיוק יצאה אז צעקתי לדולה שהיא עוד שניה יוצאת בעלי רץ לקרוא לה ואני בלחץ שישמו לי את השמן שקדים
מרגישה נקרעת...
המיילדת מגיעה ואומרת לי לא ללחוץ ואני לא מבינה איך ,זה נלחץ לבד!
היא קוראת מהר לעוד מיילדת ומודיעים לי שעושים חתך כי אני נקרעת בעלי מנסה לבקש שלא ואני אומרת לו לא נורא הכל לטובה מחזיקים לי את הרגליים 4-6 לחיצות והמהממת שלי בחוץ
השעה 9:40 איזה כיף שבת ולא צריך להתקשר לאף אחד

איזה תעצומות ללידה ראשונה!

של נשים שאני בכלל לא מכירה...
חבל שלא יכולתי לצלם לכן את הפרצוף שלו 🙈
תכל'ס, באמת הזוי.
🤣🤣🤣

לק"י

במהלך חיפוש סיפורי הלידה שלי בפורום, נתקלתי בהודעה ישנה שכתבתי למישהי, שטענה נגד העניין של לספר על לידות ושזה לא מעניין אף אחד.....
טעתה בגדול (נראה לי שהיא היתה רווקה. אז אולי זה באמת אחרת).

שבוע 37 פלוס משו מתחילים בלילה צירים. אני די בהלם מהשבוע המוקדם (יחסית..)
מעבירה ככה את הלילה מחכה שיהיה יותר סדיר. לפנות בוקר אומרת לבעלי יאללה מתקדמים לביהח. אומרת גם לאמא.
מגיעין לביהח, מוניטור ואיכשהו הצירים מתמוססים להם.
איפה נעלמתם???! בודקים אותי פתיחה 2.5 70 אחוז מחיקה.
שולחים אותי להסתובב לחזור עוד שעתיים.
מסתובבים ואני מייחלת לצירים שיבואו ו... נאדה! גורנישט! כלום!
אחכ מחכים לרופא לראות מה עושים. (גם זה טירטור רק לחכות לרופא זה עוד שעתיים) בסופו של דבר אחרי בדיקת רופא אני מבקשת להשתחרר הביתה . גרה קרוב ואם תהיה התפתחות אחזור. הם לא ששים ככ ומשחררים.
חוזרים הביתה בהרגשה משונה.. משחררת את אחותי ההמומה שלא ילדתי מהביביסטר בבית.
ועכשיו מה? מתי יולדים לא הבנתי?
עובר יום ועוד יום. אמא שלי בהודעות של מה קורה.
כולם היו בטוחים כבר יש לידה.
שבועיים לאחר מכן, שבוע 39 פלוס , מתעוררת בשש וחצי בבוקר עם כאבים. לוקח כמה דק להבין שזה צירים.
בוקר טוב להם!
מיד הם חזקים מסודרים וכו'...
אומרת לבעלי/לאמא.. קוראים לאחותי הביתה..
משומה החלטתי ליסוע לביהח יחסית רחוק יותר ובשעה פקוקה של בוקר(לא חשבתי עת זה שכבר יש לי מחיקה כלשהי ופתיחה כלשהי והעניינים שם ירוצו מהר)
הנסיעה ארכה בערך חצי שעה.
מגיעים לביהח שבע וחצי..
במהלך הנסיעה היו לי צירים גיהנום שכבר לא הצלחתי לתזמן כי הם פשוט באו אחד אחרי השני. אני לא דיברתי מילה והייתי מכונסת בתוך עצמי לעבור אותם.
כשהגענו ירדתי מהאוטו וצעדתי לקבלת יולדות. שם היא מבקשת לבדוק אותי.. אני נשכבת על המיטה בקושי והיא בודקת.
אמא שלי שואלת כמה פתיחה יש?
המיילדת לא עונה ברור. רק אומרת משו למיילדת אחרת ושתיהן אומרות מכניסים אותך לחדר לידה. עם המיטה הן רצות איתי לחדר לידה.. ממלמלות: הוא בשול הוא בשול. (באותה סיטואציה הייתי מאוד מכונסת לא באמת קלטתי ,לא הבנתי למה לא אומרות כמ הפתיחה) אז המיטה נכנסת לחדר לידה אני מועברת ככה למיטה במהירות המיילדת עוזרת לי להוריד את החצאית ופשוט: יאללה תלחצי מאמי.
ואני כזה מה??!
נתקפתי פאניקה לחלוטין. אומרת לאמא שלי אני לא יכולה לעשות את זנ ככה. לא יכולה בלי אפידורל. מה קורה פה.
(אני לא החלפתי לחלוק ביהח, לא לקחו דם, לא עשו בדיקות, לא תשאלו, לא פתחנו כלום . ישר תלחצי)
המיילדת אומרת לי אין מה לחכות. הראש חצי בחוץ (ואני צעדתי מהאוטו עד למיון)
בסופו של דבר, לוחצת שתי לחיצות הילד נשלף החוצה...
אני רק מממלמלת : אני לא מאמינה. אני לא מאמינה. אני לא מאמינה.
הייתי די בהלם מוחלט. זה היה רבע ל8 משו כזה.
אצלנו הבעל בזמן יציאת התינוק יוצא מהחדר. פה בעלי נכנס להניח את התיקים וכו' ואני התחלתי ללחוץ. שתבינו כמה מהר.. .הוא הניח את התיקים יצא החוצה ואחרי דקה שומע בכי

זה סיפור הלידה ההזוי שלי. .(כשכתבנו בווטסאפים שנולד וכו' כולם היו בשוק טוטאלי.. אחותי שאמרתי לה שאני יוצאת לביהח וכו'. )

מבחינת התאוששות היתה לי הקשה מכולם. הרגשתי ממש הגוף היה מפורק לחלוטין.
התעלפתי כשניסיתי לקום מהמיטה . וזה אחרי כמה וכמה שעות טובות מהלידה.. ממש רק אחרי 24 שעות מהלידה הרגשתי יותר טוב 🙃
העיקר אמא שלי היתה מבסוטה שהלידה היתה קצרה וקולעת😆

הלוואי שוב? אבל עם התאוששות קלה!
אצלי ככה נראות רוב הלידות
אחד לאחד

לגוף.. לפעמים מהר מידי זה לא נתפס ואז הגוף לא קולט שהייתה לידה..

בלידה השלישית שהייתה בלי אפידורל (כבר עברה שנה וחצי ואני עוד בהכחשה 😅) לקח לי ממש הרבה זמן להתאושש

פיזית דוקא הרגשתי מצויין מממש

נפשית לקח זמן לעכל שזה אמיתי
כל רגע הסתכלתי עליו ולא הבנתי מאיפה הוא הגיע

זה היה מהיר כל כך
שב4 עוד היו לי הילדים בבית...
וברבע ל5 הוא היה כבר בחוץ

התכתבתי עם חברה שעה לפני- ופתאם אחרי שעה היא מקבלת הודעה שילדתי היא חשבה שהשתגעתי

טוב בכך שלידה לוקחת זמן, הגוף מסתגל ומכין את עצמו לאט לאט, הכל בהדרגתיות...
לידת בזק ממש מפחידה אותי למרות שזה נשמע מגניב

גם לי בלידה האחרונה, שהיתה הכי מהירה. הרגשתי שהכל מזדעזע.
אני תמיד אומרת על הלידה הזאת שאנשים שואלים איך היה, ואם אענה בכנות שהיה מזעזע, הם יבהלו ויחשבו שהיה נורא ומחריד. אבל לא, הייתה לידה טובה, ברוכה, ומזעזעת...

ממש מסקרן ומעניין אותי...
אבל נראה לי אסיים רק עוד שנה בערך...

מעתיקה לכאן מה שכתבתי בזמנו:

הריון ראשון, הכל תקין ב"ה, אני יודעת בדיוק איך אני רוצה שהלידה שלי תיראה, לא רוצה אפידורל, לא רוצה קרעים ומוכנה לעשות בשביל זה הכל כמעט, ואפילו כבר סיפרתי לבעלי את הסיפור לידה שלי... והכי חשוב - בעלי ממש אבל ממש לא רוצה שהלידה תהיה בשבועות/שבת.

40+1 מעקב הריון עודף. סה"כ בסדר, קצת האטות בדופק שהרופא לא מתרשם מהם, ואז הוא עושה הערכת משקל - 4 קילו. וואו. הוא מסביר שמארבע וחצי כבר מנתחים, ושולח לא.ס. מדוייק יותר במכון. טכנאית נחמדה מאוד, ואחרי חצי שעה בערך היא מסיימת למדוד לי את הבטן מכל הצדדים. הערכת משקל - 3920. שמנציק.

הרופא שואל אם אני רוצה זירוז, אני אומרת שלא, הוא מסכים ואומר לבוא שוב עוד שלושה ימים.



40+4, ערב שבועות, אנחנו יוצאים מוקדם כדי לחזור מוקדם. יש לנו אלף תכנונים להספיק לפני החג. מוניטור. האטות בדופק מידי פעם. אני לא מרגישה צירים, אבל רואים קצת במוניטור. אחרי שעה בערך מנתקים אותי והרופא אומר שהוא ממליץ על זירוז. גם עברתי את התל"מ, גם עובר גדול, גם האטות קלות בדופק, מבחינתו הוא לא משחרר וממליץ על זירוז. הופס. התכניות שלי מתחילות להשתבש.

בדיקת פתיחה - 1.5, מחיקה 60. שואל אם לעשות סטריפינג, אני מסכימה.

אנחנו שואלים אם ישמצב לחזור לשעתיים הביתה להתארגן ולבוא, הוא אומר שרק אם יהיה מוניטור תקין.

מתקשרת לאמא שלי, שמארחת כמעט את כל המשפחה בחג. מעדכנת אותה שהתרחיש ההזוי הזה קורה. היא, צדיקה שכמותה מרגיעה אותי ואומרת שהיא פה בשבילי, והיא תבוא. אני אומרת לה שבינתיים זה לא דחוף, ושתבוא רק לפני החג.

שוב מוניטור, שוב האטות מידי פעם, במקביל אני מתחילה להרגיש צירים קלים. בקיצור נשארים. הצוות מתלבט אם להעביר אותי לחדר לידה, או למחלקה, ומחליטים שבגלל ההאטות עדיף שאני אהיה מנוטרת רוב הזמן, ולכן חדר לידה. לפחות זה.

האמת שאני רגועה כשאני נשארת, ככה אני די בטוחה שגם אני וגם העובר נצא בשלום.



14:00 אני ובעלי נכנסים לחדר לידה, אין לנו מושג מה לעשות בומבולבלצוחק נכנסת מיילדת, מסבירה לי איך להתלבש (מה זה החלוק המוזר הזה?!?!) פותחים וריד, מחברים למוניטור, יש לי שכל ואני מבקשת מוניטור נייד. אני מספרת לה בדיוק איך אני רוצה שהלידה שלי תיראה, למרות שאני מבינה שזה כבר לא הולך להיות בדיוק ככה.. נכנסים זוג רופאים להסביר לי ולתכנן איתי מה הולך לקרות. הרופאה שוב בודקת פתיחה, לא התקדם כלום, שוב שואלת על סטריפינג, אני שוב מסכימה. מסכמים על התחלה של זירוז עם בלון.

בעלי נוסע הביתה להתארגן ולהביא דברים לחגשבת. יחזור עם אמא שלי לפני החג.

15:20 מכניסים בלון. מיד אחכ אני נכנסת להתקלח. לאט לאט הצירים נהיים מורגשים וכואבים יותר.. אני מסתובבת, מבקשת כדור פיזיו, והסיבובים עליו מקלים עלי. אבל אני מרגישה שקשה לי לבד ומחכה מאוד שיגיעו כבר.

בסביבות 18:00 אמא שלי ובעלי מגיעים עמוסי מטעמים ושקיות. בשניה שהם נכנסים הוקל לי. אני לא לבד. אמא שלי מתחילה לעשות לי עיסויים בגב בזמן הצירים וזה ממש כיף ומקל. בעלי תומך מהצד (אנחנו כבר אסורים). הולכים להדליק נרות, אני מתפללת שהכל יהיה בסדר עם העובר. סה"כ אני מאוד רגועה, והאוירה רגועה ונעימה. עושים קידוש.

כל הזמן מידי פעם האטות דופק, ואז הוא מתייצב לעוד איזה 5 דקות.

מידי פעם נכנסת מיילדת, רואה שהכל בשליטה ויוצאת. טוב לנו לבד.

21:30 מוציאים את הבלון. פתיחה 3.5 - 4. איזה כיף. הרופא אומר שבעיקרון עכשיו התכנית זה פקיעת מים ופיטוצין, אבל אם אני רוצה, אפשר לנסות קודם רק פקיעת מים ולראות איך הגוף יגיב. אני מפחדת כי שמעתי שיש סיכונים בפקיעת מים. הרופא מרגיע ואומר שהראש מבוסס טוב טוב ואין סכנה. אמא שלי אומרת שאצלה פקיעת מים מאוד קידמה את הלידות, ובהתייעצות איתה אני מסכימה.

יאללה.

23:00 בערך, חוקן ופקיעת מים. הצירים נהיים כואבים יותר, אבל אני מתמודדת יפה. אבל, ההאטות מתחילות להצטופף. בינתיים הכל בשליטה אבל מבקשים ממני לעלות למיטה ולעשות מוניטור בשכיבה. הדופק מתייצב יחסית. פתיחה 5.

ואז...

אני מבקשת ללכת לשירותים. המיילדת מסכימה, אבל מבקשת שאזדרז.

באמצע צועקים לי לצאת. הדופק מתחיל לרדת. אני כזה: איך לצאת עכשיו? אני באמצע!מבולבל

יוצאת, עולה על המיטה, צירים כואביייים. קשה לי להתמודד איתם בשכיבה. אבל אני נושמת ואמא שלי עושה עיסויים.

כל רגע נכנס מישהו לחדר.

מחברים אותי לעירוי והרופא נכנס ואומר שההאטות ממשיכות וצריך להכניס מים חזרה לרחם. אוקי. מכניסים את הצינורית וכו'..

קשה לי. אני מפחדת על העובר. מתה מפחד. כואב. רוצה שהכל כבר יגמר.

המים לא עוזרים. כל ציר יש האטה משמעותית וקשה לו להתאושש.

נכנסת המיילדת ואומרת שחושבים על קיסרי. אני מסכימה להכל, רק שהקטנציק שלי יהיה כבר בחוץ.

פתאום אני מרגישה תנועות חזקות חזקות. חושבת עליו חזק - עם מה הוא מתמודד שם?!?!

נכנסת רופאה ומלא מיילדות. היא מכניסה יד ומסתכלת על המוניטור. היא בודקת מה המצב ואם באמת צריך ניתוח. בינתיים מכינים אותי לניתוח, אחרי כמה דקות היא מאשרת. המיילדת המקסימה מרגיעה אותי שאני אוכל ללדת רגיל בהמשך.

אמא שלי בשוק. היא מעולם לא חוותה קיסרי, וגם לא אף אחת מהאחיות/הגיסות שלי. בעלי לחוץ.

אני מעט חוששת אבל רגועה כי אני יודעת שגם אני וגם העובר נצא בשלום בעז"ה.

מריצים אותי לחדר ניתוח, בכניסה אני משחררת נשיקה באוויר לבעלי ולאמא, ואומרת להם "תראו אותו לפני". המיילדת הנשמה אומרת לי למה? זה בהרדמה מקומית!! אני מאושרת.

יאללה, הרדמה, כל ה'תזוזי לפה תזוזי לשם' קשה לי עם כל הצינורות והבטן ההריונית, וגם כואב לי כי יש צירים. כמה דקות,וההרדמה עובדת. אני ממשיכה עם הנשימות עם ששששש ארוך. המיילדת שואלת עם כואב לי. אני אומרת שזה עוזר לי להרגע.

בינתיים אני מתחילה להתאפס ולפטפט עם האחיות והמיילדות. מה הנוהל באשפוז אחרי קיסרי וכו'..

00:39 פתאום - צווחה של תינוק!!! אני מתרגששתתתת! מניפים ראש מלא שיער ואני אומרת 'יוווו יש לו מלא שיער' ומספרת למיילדת שבמשפחה של בעלי נולדים קרחים ורציתי תינוק עם שיערצוחקצוחק

הוא עובר לרופאה שבודקת אותו, ואז מביאים לי אותו קצת, אני מנשקת אותו בלי הפסקה ומתעניינת כמה המצטיין שלי קיבל באפגר באמת מצטיין.

מאופסת מטומטמת שכמותיצוחקחושב.

מוציאים אותו לבעלי...

אח"כ שמו לי טשטוש כי התחילו לי כאבים מטורפים בכתף, התאוששות, הסכימו לבעלי להיכנס, היה כיף.

בערך ב 3 מעלים אותי למחלקה, מביאים לי את הנסיך שלי שנולד 4 קילו, הוא יפהפה!! אני מניקה קצת, ומאושרת ששתינו בסדר!!



וזהו. ההתאוששות ממש בסדר, בברית אף אחד לא האמין שילדתי בניתוח..

יש כמה באסות קטנות, אבל ב"ה הילד המתוק שלי פה בעגלה ליידי. לא מובן לי מאליו. אלף פעמים תודה לה'.



מדליה למי שקראה עד פה!!

כל כך נאחזת בעיקר-שתצאו בריאים
ישר מההתחלה
רוב הסיפורים של קיסרי חרום היו תמיד מלווין בפחד בהלה ואצלך היתה ממש התמסרות וזה מדהים

ללמוד ממך

ואגב- איך זה לא היה קיסרי חרום בהרדמה מלאה? הרי זה הוחלט ברגע האחרון עם האטות בדופק והיית בלי אפידורל..?

לא יודעת למה לא היתה הרדמה מלאה... ב"ה! זה נתן לי כל-כך הרבה שידעתי מה מתרחש!

ממש נפעמתי איך הגבת לזירוזים ולניתוח!! מהממת.

בחיים לא שמעתי על זה שמכניסים מים לרחם חזרה! הזוי..

סיפור הלידה שלי מתחיל בשבוע 31. שבת בצהריים, קמים מהמנוחה ואני מרגישה שהצירים המדומים כואבים וצפופים יותר מהרגיל. אנחנו מתלבטים מה לעשות ומחליטים לחכות עם זה למוצ"ש, כי זו לידה ראשונה ושבת תצא עוד ארבע שעות. בינתיים אני מתזמנת ורואה שיש ציר באורך דקה כל ארבע-חמש דקות.
מוצ"ש. מעדכנים את ההורים וטסים למיון. יש שם עומס גדול, כי כל מי שלא הגיע בשבת מגיע בערך איתנו. מחברים אותי למוניטור ורואים שם צירים, לא ממש סדירים. מחליטים להביא לי עירוי נוזלים.
לא עוזר, הצירים ממשיכים.
בינתיים מגיע תורי לבדיקת רופא+ אולטרסאונד. הכל תקין, אין פתיחה אבל הצוואר באורך גבולי. הביאו לי כדור שאמור לעצור צירים (שכחתי את השם) והצירים קצת מתרחקים, אבל ממשיכים. מחליטים להשאיר להשגחה במחלקה להריון בסיכון.
מגיעים למחלקה באזור שתיים וחצי לפנות בוקר. הכל שקט. האחות מראה לי את החדר ונעלמת. לבעלי אסור להשאר אז הוא הולך לחכות בחוץ לאוטובוס הראשון. אין לי מושג איפה כלום במחלקה (מגבות, חדר אוכל, חדרי בדיקות וכו). מנסה להרדם ולא ממש מצליחה בין הצירים. בחמש ורבע סוף סוף נרדמת.
רבע לשש בבוקר- סבב אחיות. מעירות אותי, לחץ דם ומדידת חום. בשמונה קוראים לי למוניטור ושם כועסים עלי שלא אכלתי (קורונה- מביאים מגשים לחדר ועוד לא קיבלתי 🤷🏽‍♀️ גם אני רציתי לאכול אחרי שהתעוררתי). היינו שם יומיים וחצי ושוחררנו עם המלצה למנוחה.
הצירים הלא סדירים ממשיכים בתדירות נמוכה כל הזמן. מציק, אבל לא נורא. מדי פעם יש כמה שעות עם צירים יותר רציניים, אבל תמיד נרגעים מעצמם.
שבוע 38.4 בעלי מקבל הודעה שהוא צריך להכנס לבידוד. בהתחלה לא ברור אם הוא צריך שבועיים, או פחות אבל בסוף ב"ה מודיעים לו שהוא צריך רק עשרה ימים (יוצא מהבידוד בתל"מ). אני בלחץ נוראי שאצטרך ללדת בלעדיו. בנוסף כל מטלות הבית עלי, כי הוא סגור בחדר ואני בסוף תשיעי עם צירים. הקהילה המקסימה שלנו אירגנה לנו ארוחות לחלק מהימים וזה ממש עזר. יום אחרי שנכנס לבידוד יש לי מיעוט תנועות. מבלה יום במיון עם דודה שלו שגרה קרוב, ומתברר שהעוברית פשוט ישנה עמוק. במהלך הבדיקה בדקו לי גם פתיחה וראו פתיחה 2.5, מחיקה 90%.
שבת (39+6). לפני שבת אמא שלי (שרציתי שתהיה איתי בלידה) מעדכנת שהיא שאלה את הרב לגבי. אם אני יולדת יש לה היתר לנסוע ולהצטרף אלי בבית חולים( ההורים גרים במרחק שעה נסיעה). קצת מרגיע, אבל אני עדיין לחוצה ממש. בהחלטה משותפת אנחנו עושים סעודת שבת יחד, למרות הבידוד. בעלי במרפסת ואני בבית, כל אחד בקצה אחר של השולחן שפתחנו עד הסוף. הצירים נעלמים (כנראה מהלחץ) אז השבת עוברת די נחמד, בהתחשב בנסיבות.
יום שני, מעקב הריון עודף ובעלי יוצא מבידוד 🥳
אני בלי צירים מאז שבת, אז בטוחים שאין כלום. מוניטור תקין, קצת צירים לא סדירים ולא מורגשים. האחות מסתכלת ואומרת לי "את בלידה" 😶
מבקשים לבדוק פתיחה ואני מסכימה. פתיחה 3. שולחים אותי לשעתיים הסתובבות. מעדכנת את אמא שאולי זה היום. אמא בדיוק בניתוח עם אח אחר, אז אנחנו מקווים שתספיק להגיע.
מסתובבים לנו בנחת שעתיים, מפטפטים, אוכלים. לא מאמינים שזה יהיה היום, כי כאמור אין לי צירים אחרי שכבר חודשיים יש לי כל הזמן.
חוזרים. בודקים אותי ומודיעים לי "ירדו לך המים" 🤔 חשבתי שאמורים להרגיש ירידת מים. רופאה מומחים יותר בודקת, מתלבטת ובסוף אומרת שהיא חושבת שהמים ירדו אבל זה לא ברור. מחליטים להכניס אותי לחדר לידה כי אין לי gbs ופוחדים מזיהום. הערכת משקל קלינית 2.800.
אין צירים, אבל מסתבר שאני כבר בפתיחה ארבע. אמא מצליחה להגיע ואפילו מביאה לי שוקולד 😋 נכנסנו לחדר לידה בשתיים וחצי. המיילדת מאוד נחמדה ומסבירה לי הכל. שואלת מה אני רוצה ובגדול נותנת הרגשה שהיא שם בשבילי. אח"כ נכנסת המיילדת הראשית, הרופא האחראי ומתלמדת. בודקים את התיק שואלים כמה שאלות ויוצאים. שלוש- החלפת משמרות. כל החגיגה מהתחלה. המיילדת הנוכחית לא נחמדה. היא למעווה את פניה כשאני אומרת שאני רוצה להתחיל בלי אפידורל. היא כועסת עלי שאני בלי פיטוצין וכשאני מעיזה לשאול למה צריך רושמת בתיק סרוב ויוצאת בעצבים. כמובן שבלי לענות לי.
השעות עוברות. בשש באים לבדוק לי פתיחה, כלום לא השתנה. הרופא הבכיר שואל למה אני מסרבת לפיטוצין. אני מסבירה שלא סרבתי, אלא שאלתי למה זה נחוץ. הוא מסביר ואני מסכימה. מחברים אותי לפיטוצין במינון נמוך ומיד יש לי צירים עוצמתיים וסדירים.
המיילדת (הלא נחמדה) מסרבת לבדוק לי פתיחה עד שאני לא אסכים לקחת אפידורל ולי אין כח לריב איתה. מנסה לזוז בצירים ולעשות סיבובי אגן, אבל אמא לא בדיוק יודעת מה יעזור לי ואני ובעלי אסורים.
בשלב כלשהו אני מבקשת אפידורל. חיוך הניצחון שעולה על פני המיילדת מעצבן, אבל אין לי כח להגיד כלום. לוקח למרדים זמן להגיע ואני שוכבת במיטה בלי יכולת להגיב לצירים. מחדירים את האפידורל בניסיון ראשון ואני יכולה לנח קצת. רגל שמאל משותקת לחלוטין, רגל ימין רק חצי רדומה.
המיילדת חוזרת ובודקת פתיחה 9.5 (למה לא בדקת לפני חצי שעה? הייתי שורדת בלי האפידורל 😡)
שוב החלפת משמרות. מגיעה מיילדת נחמדה ונמרצת. בודקת אותי. פתיחה מלאה, אבל הראש קצת גבוהה. אומרת לי לא ללחוץ ושהיא תחזור עוד חצי שעה. אחרי שעה אני שולחת את אמא לקרוא למיילדת. היא בלידה בחדר ליד, תכף תבוא. מחכים. מגיע הרופא האחראי. שואל מה המצב. שומע שאני בפתיחה מלאה כבר שעה וחצי, בודק אותי והולך למצוא מילדת. מגיעה מיילדת אחרת, כי שלי בלידה, ומתחילים ללחוץ. בעלי יוצא מהחדר. אני לא מרגישה את הצירים בגלל האפידורל ולכן לוחצת בצורה לא אפקטיבית. אחרי זמן מה מודיעים לי שאם היא לא יוצאת בציר הבא, יצטרכו וואקום. הרופא לוחץ לי על הבטן בזמן הציר ובשעה טובה נולדה לנו בת באחת וחצי לפנות בוקר. מניחים אותה עלי.
יש לי חתך וקרע. תופרים אותי במשך שעה והקטנה בידיים של בעלי בינתיים. אני מותשת אבל רוצה להחזיק אותה. בקושי מצליחה להתאפק ולא לבקש, כי אני יודעת שבזמן התפירה הם מעדיפים שלא תהיה עלי.
גומרים לתפור אותי והמיילדת אומרת לי להתרומם חזרה במעלה המיטה. אני אומרת לה שאני לא מסוגלת. היא מתעקשת ואין לי אנרגיה מיותרת בשביל להתווכח, אז אני מנסה ומצליחה. מיד מתחילה לי סחרחורת וקפוא לי. אני אומרת לה והיא לא ממש מתייחסת, חוץ מלשאול אחרי שתי דקות איך אני מרגישה. אני לא מגיבה. היא מתקרבת ושואלת ושוב ואני לא מצליחה לענות. בשלב הזה אני עם עיניים עצומות. שומעת הכל, אבל לא יכולה להגיב.
המיילדת מיד מזעיקה עזרה. הם מבקשים ממני להגיב ובמאמץ עליון אני מצליחה למצמץ. מודדים לי לחץ דם ואני שומעת מישהו ממלמל "לא ידעתי שאפשר להיות בחיים עם לחץ דם כזה נמוך". מערים לי נוזלים בשתי הידיים ומזריקים לי משהו שאמור להעלות לחץ דם. את התינוקת לוקחים לבדיקות ולתינוקיה. לאט, לאט הלחץ דם שלי עולה. אני מצליחה למלמל שקר לי ועורמים עלי שמיכות מחוממות. מעבירים אותי לחדר התאוששות, עדיין עם עירוי בכל יד. בעלי המסכן לא עוזב אותי ואני מצליחה להגיד לו שאני אהיה בסדר.
את התינוקת אני רואה רק בתשע בבוקר, אחרי הסבב רופאים כי לא הרשו לי להיות בביות. במהלך היום הצלחנו לעבור לביות מלא וסוף סוף יכלתי להחזיק אותה בלי הגבלה.

נשמע שקיבלת דברים בשלווה יחסית...כל הכבוד כי המיילדת הזאת ממש לא בסדר. ואין לה שום זכות ללחוץ עלייך לקחת אפידורל!
ועוד להיות לא נחמדה!!!
אבל העיקר שאת והתינוקת בריאות!!

אני אדם רגוע מטבעי. וכל כך שמחתי שבעלי יכל להגיע ללידה שכל השאר הרגיש לי משני...

פעם הבאה שלא תהיה, שולחים את אמא ומבקשים מהאחות האחראית בדלפק, להחליף מיילדת, אומרים לה שאתם לא מסתדרים איתה ובמקשים להחליף בשביל חווית לידה טובה יותר
תאמיני שהיא עשתה את זה כמה פעמים בחייה

ואיזה צוות מעצבן!! אוף.

איזה סיפור! ואיזה מיילדות מגעילות!!!

את מספרת את זה בכזו שלווה..

אלופה שעברת את זה כך!

 

אני לא יכולה לספר את שלי כי זה יהיה אאוטינג רציני🙈
כל לידה אצלי זה ממש סיפור מופלא וניסי.
יש לי לידה אחת שילדתי לבד, המיילדת לא הספיקה להגיע, לידה אחרת ילדתי את התינוק בתוך השק מי שפיר (יענו כמו בלון מנופח עם תינוק ומים)
לידה נוספת כמעט ילדתי בשירותים....
ב"ה כל לידה היא נס!!!

אולי אספר בהזדמנות מאנונימי⁦️⁩

סיפור הלידה של הבת שלי..
אז ככה, יש ב"ה כמה וכמה בנים בבית, אם הבנים שמחה ומאושרת.. אני יודעת שיש בת, בעלי לא (הוא שמח מההפתעה אני לא אצליח לשרוד בלי לדעת). ההריון הזה קשה בהרבה מהאחרים, סובלת מהיפרמאזיס ומחרדות, לוקחת כדורים לחרדה מחודש שישי. שבוע 36 מגיעה למיון יולדות עם צירים, לחוצה. מסתבר ש(שוב)התייבשתי. נותנים נוזלים, הצירים נפסקים ומשחררים אותי הביתה. יוצאת לחופשת מחלה שבועיים לפני התאריך המשוער, כבר אין לי כח לעבודה ולמאמץ הנפשי שבה. התל"מ שלי הוא יום אחרי יום ירושלים ואני מפנטזת על לידה ביום ירושלים.. מגיע ליל יום ירושלים, ואני לא מרגישה שאני בכיוון. לא בלחץ, חלק מהלידות שלי היו בתאריך ממש אבל חלק עברתי משמעותית את התאריך..
ב2 לפנות בוקר מתעוררת בתחושה מוזרה, מרגישה עירנית לחלוטין ועצבנית. מכיוון שרגילה בהתקפי חרדה חוששת שאני מתחילה לפתח התקף, מתלבטת אם לקחת משהו.. מחליטה שלא. מתחילה להסתובב בבית עצבנית, ללא מעש. לא מצליחה להבין למה אני ערה. בעלי קם לתפילת נץ. אומרת לו שאני ערה כבר שעות ולא יודעת למה. מתחילים קצת כאבי גב, חושבת ששכיבה בספה ובמיטה לסירוגין גורמת לכאבים. בעלי חוזר מהתפילה ואני בוכה מתסכול. פתאום בעלי שואל אם יכול להיות שהכאב זה צירים, אני צוחקת ואומרת לו שאין מצב, כבר ילדתי מספיק פעמים להבין מה זה צירים. חוזרת לבכות. אחרי כמה דקות מחליטה לתזמן את כאבי הגב ואכן, הכאב כדקה כל 5 דקות.. מחליטים לנסוע לבי"ח (יום ירושלים, רוצה ללדת בירושלים, גרים שעה וחצי מהבי"ח המועדף עליי). בעלי מתקשר לנערה מהשכונה שקבענו איתה כוננות, היא לא ביישוב, תשלח חברה.. מגיעה חברה שלה שהייתה בלידה הקודמת, הילדים מבסוטים, מבינים שהגיע היום. שני הגדולים קצת לחוצים, רואים שאני לא רגועה.
זהו יוצאים, נוסעים, בחסדי שמיים כמעט ואין פקקים. בדרך מתחילה באמת להבין שזה צירים וכואב לי לשבת. בעלי מציע בי"ח קרוב יותר ואני לא רוצה.
מגיעים למיון יולדות, ריק ושקט. נעצרו הצירים ואני לא מרגישה כלום. מתפדחת ממש. מכניסים למוניטור, אין כלום. האחיות המתוקות מציעות שמכיוון שאין כרגע כלום אבל זה מספר לידה מתקדם שנישאר בינתיים, נעשה אולטראסאונד ונראה מה קורה. עושה אולטראסאונד, מחכה לרופאה, ובינתיים מרגישה פאדיחה גדולה שהגעתי לבי"ח. אחרי שהכל ב"ה תקין חוזרת למיון ובדרך מתחילים הצירים, כמו שאני מכירה אותם😅נזכרת שאני אמורה לומרת להם שאני נוטלת כדורים לחרדה ומעדכנת.. הצוות המקסים מבטיח לי שזה בסדר גמור, וטוב שאני לוקחת וטוב שאני אומרת להם.
מחברים שוב למוניטור, הכל תקין. פתאום קצת האטה בדופק. התייעצות קלה ומחליטים להכניס לחדר לידה.
נכנסת לחדר לידה, מיילדת מקסימה רואה שאני כאובה ומציעה שאעשה מוניטור בעמידה שאוכל לזוז. אני בהלם, לא מכירה דבר כזה, איזה כיף! הצירים מתחזקים והפתיחה מתקדמת. הכאב אינסופי. מעדכנת את המיילדת שארצה אפידוראל, יודעת שרק ככה הלידה תתקדם אצלי (אחת הלידות הקודמות שלי היו לי סיבוכים עם ההזרקה, צריכה לעדכן עלזה כל לידה. תמיד מנסים לשכנע אותי ללדת בלי) והיא מבקשת שישלחו מרדים.
מגיע מרדים, בעלי מסביר לו מה היה לי באותה הפעם שלא הצליח והמרדים החליט שהוא לא לוקח עליי אחריות וקורא לפרופסור מרדים שיהיה יחד איתו. הצוות כולו מקסים ורגוע ומרגיע. שניה אחרי שמסיימים להכניס את האפידוראל ואני מרגישה את החומר הקר נכנס, אני מתחילה לראות מטושטש, מסוחררת לגמרי ולא שומעת כמו שצריך מתחילה להלחץ ולצעוק שאני לא רואה שאני לא שומעת נכנסת להסטריה. המיילדת והפרופסור תופסים אותי וכנראה שהרגיעו אותי, אני לא זוכרת, יש לי בלקאאוט על כמה דקות שם. פתאום הכל נרגע, מתמקד ומפוקס. הפרופסור לא עוזב אותי ובצורה אבהית מדבר איתי ומרגיע. מסביר שכנראה נכנסתי שוב למצב חרדתי ואני בסדר גמור והם איתי. אני נרגעת. פתאום שוב מרגישה צירים, כאילו אני בלי אפידורל. הפרופסור משחרר את המרדים ולוקח עליי אחריות. מוסיף ומעלה את המינון והמצב הופך נסבל. מרגישה את הצירים אבל הכאב עצמו עמום. הוא נשאר בחדר, נכנס ויוצא כל כמה דקות לוודא שאני בסדר. בינתיים בעלי יושב בצד עם תהילים ואני משוחחת עם המיילדת, אין כמעט עוד לידות, ככה שהיא נשארת איתי. בשקט מספרת לה שזאת בת ושבעלי לא יודע והיא מתרגשת יחד איתי. אחרי כמה זמן מבקשת שתבדוק שוב פתיחה ואין התקדמות. בזהירות היא מציעה לי פקיעת מים שתזרז את העניינים ואני אומרת לה שכן, ושבכל שאר הלידות ילדתי 45 דקות אחרי ירידת/פקיעת מים. היא צוחקת ואומרת שמצויין, אז יש לי זמן. היא פוקעת ואז יוצאת ליולדת אחרת ואומרת שתחזור בקרוב. ממש כמה דקות אחרי שהיא יוצאת אני מרגישה לחץ מטורף ואומרת לבעלי שייקרא למיילדת. היא נמצאת בלידה בחדר ליד. נכנסת האחראית משמרת ומבקשת את רשותי לבדוק מה קורה. סבבה. היא בודקת ואומרת לי שפתיחה מלאה אבל הראש קצת גבוה מידי. מציעה שאשב ואולי הלחץ יוריד אותה. אני בשוק מההצעה אבל מוכנה לנסות. רק מרימים קצת את המיטה והלחץ משוגע. זה עבד! מתחילה ללחוץ, פתאום נעלמים כל הכאבים, האפידוראל סופסוף פועל בצורה מושלמת! לא זוכרת כמה לחצתי, כמה דקות, אולי 2 צירים והגברת יוצאת. המיילדת אומרת, מזל טוב, זאת בת וממשיכה. בעלי עומד בהלם, לא העלה בדעתו שיש מצב שזאת בת. נכנסת בריצה המיילדת שלי ומתבאסת שפיספסה ליילד אותי. היא מתרגשת איתנו על הבת עד שזאת שיילדה אותי מבינה שבעצם עד עכשיו היו לנו רק בנים🤣 ההתרגשות בשיאה, גם הפרופסור נכנס לברך. מודיעים להורים, חמי עם הילדים שלנו (כבר צהריים) מספר להם וכולם מאושרים.
המיילדת מופתעת שאני לא רוצה ביות מלא אלא חלקי.
עולים למחלקה, הגברת עם בעלי לתינוקיה לבדיקות ואני למנוחה בחדר. בעלי מצטרף אליי ואומר שעושים לילדה מוניטור קצר בגלל הכדורים שלי וכבר נוכל לקחת אותה לחדר. נופלת עליי עייפות ומבקשת מבעלי שייסע הביתה לילדים ואני אישן.
כשקמתי, היה לי מוזר שהקטנה לא איתי ושלא קראו לי אליה. הולכת לתינוקיה ורוצה לקחת את הבת שלי. פתאום רואה שהיא מחוברת לכל מיני מוניטורים ואני בהלם. רוצה לקחת אותה והאחיות לא נותנות לי להוציא מהתינוקיה. מסתבר שהיו לה כמה תגובות שמתאימות לתגובה של הכדורים שלי והיא צריכה ניטור של 24שעות ומלא בדיקות סוכר וכו לוודא שהיא בסדר. הלב שלי מתכווץ ואני מרגישה שפגעתי בבת שלי. מאפשרים לי להשאר איתה בתינוקיה ומסדרים לי פינה ודרך להניק אותה כשהיא עדיין מחוברת להכל. עם הזמן האחיות מבינות שלא היה לי מושג שזה המצב שלה ומנסות להרגיע ולהסביר לי. שולחים רופאי ילדים להסביר ולהרגיע ולענות לכל השאלות שלי. אני נרגעת אבל מרגישה מצפון נוראי שאולי עוללתי לה משהו בלתי הפיך.
מבקשת שמלבד אבא שלי אפאחד מהמשפחות שלנו לא יגיע. אין לי כוחות אליהם. לאט לאט מתחילים לשחרר את המתוקה שלי מהניטורים ואחרי 24שעות מרשים לי לקחת אותה לחדר ורק עושים בדיקות סוכר כל 3 שעות. מעדכנים אותי שבגלל הניטורים והפרוטוקול נצטרך להשאר עוד יום במחלקה לסיים את המעקב שלה. אני מרגישה נורא. מגיעה אליי אחות מהמחלקה, אוצר אמיתי, שמשתפת אותי שגם היא לוקחת את הכדורים שאני לוקחת ושהיא עברה 2 לידות ככה. היא מחזקת אותי ומכניסה בי כוחות. בסופו של דבר משתחררים הביתה עם ילדה בריאה ב"ה ואמא בריאה. בהמשך, אנחנו מחליטים שלבריאות הנפש שלי לא אחזור לעבודה ושאהיה פנויה כמו שתמיד רציתי לבית. ב"ה אלף פעמים שכך החלטנו, אני מתחזקת כל יום ושמחה להיות איתה בבית.

שבוע הבא המתוקה הזאת חוגגת שנתיים, שנתיים של אהבה אינסופית וגדילה מרשימה שלה ושלי. מזל טוב יקרה!

(אם מישהי איכשהו זיהתה, אשמח לעדכון דרך המנהלות..)

יש לך כוחות מדהימים!!
איזה כיף שהבנת מה טוב לך באמת וזה מה שאת עושה!

ואני התרשמתי מאוד מהצוות שליווה אותך, עם כ''כ הרבה רגישות ועדינות. מדהים.

אכן, הצוות היה מקסים, גם בלידות קודמות, ללא חרדות, הם היו מקסימים, אבל כאן התעלו על עצמם. תודה לה' על שליחים טובים.

אפשר לשאול באיזה בית חולים ילדת?
גם ריק, גם צוות מסור ומדהים!

עוד מוקדם, אבל התחלנו לחשוב על בתי חולים

את גיבורה אמיתית!

פשוט ריגשת אותי!

את גיבורה מהממת וכיף לילדה שלך שיש לה אותך כאמא!

התאוששות קלה ומהירה וגידול מלא בנחת!!! 

רק נחת ובריאות @רוני_רון

התאוששות מהירה והרבה נחת

שתגדלו אותו בנחת ושמחה

ואני רואה שזה דברים פחות פרקטיים. מחפשת ממש משהו ללמוד, ולא סתם.ךהרחיב אופקים )למרות שזה נחמד. אבל פשוט לא כרגע..(

אנגלית פחות אבל אנסה את השני

היה שינוי והיינו מאוד מרוצים. אבל כרגע פחות טוב... מאמינה שטיפול זה לא קסם לכל החיים בסוף..

עלית על טיפול?

חובה!

מה עזר לך? חייב להפסיק?

אז מה השיטה שלכן?

אבל אני כבר מתגעגעת לנוף המהמם שפעם ראו מהחלון שלי

אולי הוא מנקה אבל משאיר סימנים של עיגולים על כל החלון

קשה למצוא במידות קטנות. אז הייתי קונה משהו פושט לחתונה, ונעלי צעד ראשון טובות לשאר הזמן, גפ לשבתות. אני חושבת שהתחלתי למצוא נעלי בובה לבנות שלי רק ממידה 21 כזה..

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

צבע חום לבן, ולא כמו כל הצעד ראשון שהן צבעוניות כאלה

את יכולה להתחיל בלהציץ באתר שלהם, זה כבר יתן לך כיוון 

אם יש לך שבועיים לחכות הייתי מנסה

גם במצב מצוין ממש ויקרות מעור, גם במידה 19. אם מעניין אותך יכולה לשלוח לך תמונה שתראי.

מתוק ממש, ויוניסקס, ועם תמיכה טובה לרגל- גבוה מאחורה ותומך. אם יש מישהי שמעוניינת- באהבה.